מי הוא הבורא

שאלה: אנחנו מדברים על הבורא אבל אני לא יודעת מי זה הבורא.

הרבה: כשאנו מדברים על הבורא אין אנו מדברים על מהותו אלא על פעולתו. הפעולה שלו היא קריאה אל הנברא: 'בוא וראה'. אנחנו מכירים אותו מהפעולה שלו, של הקריאה שלו אלינו. בשביל ישראל, הבורא הוא רצון, הוא נוכחות, הוא לא דבר אבסטרקטי. אין לו גוף ואין לו דמות גוף, את זה אנחנו אומרים כל בוקר בתפילת "אדון עולם", אבל השם 'בורא' בא ״ממעשיך הכרנוך״, מהפעולה. 

בכלל אין לנו השגה במהות. יש לנו השגה רק במה שאנחנו נכללים בו - מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כשאנחנו מגלים את הטבתו, את פעולתו עלינו, אנחנו יכולים לסמן את התכונה, את מה שהתגלה לנו, אבל לא את מה שעומד מאחורי זה. את כל הרצון הזה שנקרא בורא אנחנו יכולים לגלות מהפעולות שלו כלפינו. כל הקוד של הזוהר הוא 'בוא וראה'. 

תארי לך שכל חייך וכל גלגוליך היית שומעת מישהו קורא לך. אם הוא קורא לך, הוא לא אבסטרקטי. אם את שומעת את קולו, הוא לא אבסטרקטי. יש לו דיבור. כל גלגוליך, ביודעין או שלא ביודעין, שמעת את הקריאה, וכל פעם הוא גם ידע איך קוראים לך. ברוב המקרים התעלמת והיו מחזורים של חיים שהסתובבת.

הציווי של ישראל הוא 'נעשה' כדי ש'נשמע' זאת אומרת ששמיעת הקול דורשת את העבודה, דורשת את התורה, את הכלי הזה שיודע להגיד חם, קר, מתקרר, מתחמם, כלומר מידת ההתקרבות. זה הקול שנשמע לישראל. הכישור היחיד של ישראל שבו הם ניפלים ומשונים מהרצונות לקבל, מאומות העולם, הוא היכולת לשמוע את הקריאה הזו. כולם יצורים של הבורא, לא של דת מסוימת. ישראל הם משרתים שלו, של הקריאה הזאת.

אם את שומעת את הקריאה הזאת ואת יודעת שהיא מכוונת אליך, מכוונת לקבוצת היחס שלך, את הולכת. לא מתוך זה שמישהו סיפר לך מה יהיה שם, אלא משום שזה קורא בשמך. 

אנחנו לא בכיוון כי אין לנו מספיק את הענווה לומר באופן אמיתי שאנחנו לא מרגישים, שאין לנו כלי כלומר את היכולת לבוא במגע עם הרצון הזה. אנחנו כישראל קיבלנו מתנה מופלאה שנקראת תורה ותפילה, כדי לייצר יחד קשר או להחזיר את הקשר הזה. 

המצפן שלנו לבדיקה האם אנחנו בכיוון הוא הכרת הרע שלנו. הכרת הרצון העצמי (הרע) והאופן שהוא מנתק אותנו מהאפשרות של הקשר. כשהמבט שלך באמת ישתנה ותוכלי לראות את האחר כמו יציר נברא של הבורא ואת הקשר, אז תראי דברים אחרים. 

את לא רוצה לראות את זה. כרגע כשמישהו מדבר על רוחניות, הוא בכלל לא מדמיין שזה קשור בפנים של האחר. אלוהים מאד קרוב אליך, הוא נמצא לידך. אבל אין לנו כושר ראייה של זה. לפתח את כושר הראייה של זה, זה להודות בנפרדות. זה להודות במה ששבור. במסך, בקשר השבור. זו המשמעות של איסוף ניצוצים. ניצוץ זה חלק ממסך, חלק מקשר שהיה. התפקיד של ישראל, הוא לחבר את הקשר הזה שהוא יהיה קשר לכל העולם, לכל הנבראים. אז אדם שיסתכל בפניו של מישהו אחר, לא יראה משהו אחר חוץ מאלוהות, ולא את מי שהולך לקחת לו את הגבינה שלו ולהזיז לו את המציאות בכיוון שלא נוח לו. 

זה החינוך. כמו שאומרת לנו התורה: 'ואהבת לרעך כמוך', התנאי הוא כי 'אני הויה'. זאת אומרת, זה הכלי שבו אנחנו נוכל לראות את ההויה. זה מה שנקרא טיל דו שלבי, אנחנו צריכים להכשיר את עצמנו לראות ככה את האחר, כדי להיות מסוגלים לראות את האחר האולטימטיבי.