אחישנה או בעיתה – הבחירה בדרך לגמר התיקון

שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?

תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.

האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.

כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.

מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה -  חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?

התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.

ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?

ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.

אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.

בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.

העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.