הבדל בודהיזם וקבלה – פרשנות קבלית מעמיקה

התשוקה בעולם הבודהיסטי היא אבי אבות הטומאה, כי לפי הבודהיזם אנחנו לא צריכים להשתוקק.
הבורא אומר: אם אתה בודהיסט, כל הכבוד. יש לך מקום. אני בראתי תשוקה.

שאלת חבר:  זו אותה תשוקה?

תשובת הרבה: זו אותה תשוקה. אותו כוח. השאלה רק אם הוא נפול, אם הוא בנפילה או בתיקון. תשוקה היא בריאה של הבורא. יצר הרע עניינו תיקון, לחבר אותו לשורשו. לא לכווץ אותו, להפוך אותו חזרה לנקודה.

בודהיזם בהשגה הגדולה ביותר שלו נקרא דומם דקדושה. מדוע? כי אם אנחנו מבטלים את כל המבנה שמלכות הגיעה אליו, של שימוש ברצון לקבל שהוא בריאה, ואנחנו מחזירים אותה לנקודה שהיא כולה מוקפת אור, למקום הראשוני של הצמצום לפני המסך, זה נקרא דומם דקדושה. זה לא תיקון. אין בריאה בזה, אין הרחבה של הרצון, של החומר, כדי להביא אותו לשורשו, להביא אותו למטרתו. הבריאה היא תשוקה. לא נברא דבר אחר חוץ מרצון לקבל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה דרגות של רצון לקבל.

התשוקה כמו שאנחנו משתמשים בה בתוך האגו, מביאה אותנו למקומות איומים. לכן כדי לחיות ברווחה יותר גדולה, אנחנו מוצאים סידור איך להתגבר על זה. בעוד שמה שהתורה והזהר מציעים לנו זה בעצם לתקן את זה, לחבר את זה לכוח אחר ולשליטה אחרת שאז זה יוכל למלא את מטרתו. מטרת הבריאה היא למלא את התשוקה. תיקון הבריאה זה בינה, התהליך שהוא בין הכנעה לפתיחה. לטהר מתים זה לטהר את התשוקות, לכוון אותן, לרתום אותן נכון. זה הבדל מאוד מהותי בין ההצעה של היחוד, התיקון, לבין ההצעה של להיפטר מסבל. 

כאשר בעל הסולם רוצה לדבר על זה הוא אומר - "רשב"י מטהר מתים בטבריה", כלומר הוא מעלה את הרצונות לקבל ונותן לנו אפשרות דרך שימוש בהם כמסך, לגאול אותם מהשימוש שגורם סבל. לא ע"י זה שאנחנו מעלימים אותו, אלא ע"י זה שאנחנו רותמים אותו, מקשרים אותו, מאפשרים לו בעצם להאיר, מאפשרים לתשוקה להאיר. זו ההצעה, והיא הצעה הרבה יותר נפלאה.