רצון הבורא בקבלה – הרצון להיטיב לנבראיו

הרצון לקבל מול הרצון העליון

הבורא מוגדר "רצונו להיטיב לנבראיו". האני נפגש עם רצון, לכן השאלה של ישראל ושל הקבלה היא 'לפני מי'? לא, 'מה קורה'? כמו שאלות של פרעה - מה העבודה הזו לכם? מי ציווה? מי דיבר אליכם? מי הרצון הזה שאתם מוכנים להיכנע לו, לעבוד אותו? שאתם רוצים להיות בניו?

לכן רק דרך 'רצון' אני יכול להגדיר את עצמי, את רצוני. אם זה אבסטרקטי -  גם אני אבסטרקטי.

אפשר לומר שאת הביטחון המוסרי האדם לא מגדיר על פי רצונותיו, על פי מגבלותיו, אלא אמת המידה של המוסר היא גבוהה ממנו. הוא צריך לשאוף אליה, היא  לא בתוך הבנתו. זאת אומרת אם אני מגיע לקאנט, אז אני מגיע לגבולות של התבונה הטהורה, ולכן זה ברור שזה תחילת מותו של האלוהים. מהם הגבולות? מהו הקריטריון? - החושים שלי. מה שאני יכול לתפוס בכל חמשת חושי, כולל החוש של השכל שלכאורה מאגד את זה. זה לא יכול להיות השאיפה שלי. אם אני רצון לקבל ויש רצון של השפעה מעלי, הגדרת רמת המוסר היא מעלי. אני צריך לשאוף אליה.

השם של האלוהים שלנו 'אהיה אשר אהיה', הוא השתנות, השתלמות. הוא אפילו לא התקרה המתפתחת של התפיסה האנושית שהיא סופית. ההגדרה של הרצון גם המוסרית היא נצחית. אני לא נצחי, לכן אני לא יכול לקבוע את אמות המוסר. וכשאני קובע את המוסר אני מגיע לכל מיני תופעות של ההיסטוריה האנושית שאנו מכירים. כי החוק מתיר ואני רק צייתתי לחוק.  

בעצם כל הבריאה היא רצון לקבל וכדי להגדיר את עצמי מתוך הרצון לקבל אני חייב את השיתוף של רצונו. זה שיתוף של שני רצונות. זאת הבחינה המרכזית ואת זה ישראל צריך לייצג, את אחדות ההפכים. איך הכוח הזה, הכלי הזה, היכולת הזאת מתחברת כרצון עם רצון הבורא? שתי איכויות הפוכות - קבלה והשפעה. אז אני לא יכול להתחיל אם אין לי הכרה בהשפעה, שיש בורא שיש לו רצון.

בורא באופן תיאורטי - זה אלוהים של הפילוסופים, וכמו שאנחנו יודעים הוא מת, הרגו אותו כי הוא תוצר של הרצון לקבל. הוא ביטוי והנחת עבודה של הרצון לקבל, אז מי שהוליד אותו יכול להרוג אותו. זו התפיסה הפילוסופית. מי שקולט אותו כרצון עצמאי מחוץ לעצמו, לא יכול להרוג אותו, יכול לחפש מערכת קשר איתו.