חגים ומועדים
חנוכה
חנוכה – חג האור והניסים לפי הקבלה
בחנוכה בתוך המציאות הישראלית כיום, במעבר מכסלו לטבת, מההשפעות של פרשת מקץ אל ויגש, יש לנו יכולת לאסוף את הסיפור של עצמנו. מה ביקשו היוונים, שהם התשתית של התרבות והחשיבה המערבית לאבד בישראל? את הזהות של ישראל שהיא ההגדרה של קו אמצע. תגי הזיהוי של קו האמצע הם השבת, הברית והתורה. ראשי תיבות שבת.
אור החנוכה מבטא תקווה להחזרת הלבוש שנלקח מהאדם. האדם בגרושו מגן עדן בעקבות גירוש השכינה, איבד את לבושו, את עטיפת נוכחותו באור, וירד למצב של עיטוף עור. זה הביטוי של מה שהאדם ירגיש מרגע זה כחיסרון. חיסרון לאור שהסתלק ממנו שהיה לבושו, שהיה הנוכחות שלו.
שלושת תגי הזיהוי של ישראל
שבת, היום השביעי שמוביל אל השמיני, היא הזהות שישראל צריכים לשמור. לזכור את התקווה לחזור אל לבוש האור, עבור כל האנושות. לזכור שהשבת, האלף השביעי, היא מטרת הבריאה שלשמה כל הקיום ואליה מובילות כל שיתא אלפי שני וכל צורות הקיום והתיקון. הזיכרון הזה, שהאנושות תשוב למידת האור, התודעה העצמית, והקשר הטבעי שהיו לה עם הבורא עת התהלכו באותו הגן, הוא אחד הדברים שישראל צריכים לשמור לקיים ולהאיר.
הברית היא הסכם, שבו יש התחייבות של הבורא לסייע למערכת הנשמות שנקראת ישראל לקיים את החוזה הנקרא בבראשית ברית אש. להפוך את החסרון להשתלמות הנשמה לנוכחות של הבורא, לאור. זו ברית שלא ניתנת להפרה משום שהאחראי עליה הוא הבורא. אנחנו יכולים להיכנס לזהות של ישראל כל זמן שאנחנו מתחילים לקרוא ולהכיר את תנאי החוזה. הגדרת זהות ה'ישראלי' היא לא מתוקף אזרחות במדינה. זו זהות של ישר כאל, שמזדהה עם השירות הזה ועם ההכרה שהתורה שייכת לנו, במידה שאנחנו יכולים ורוצים לקרוא אותה כספר שמברר אותנו.
התורה היא מאור, פעולה של אור שתפקידה להשיב את כל האנושות לשורשה, לצורה שבה הבורא חושב אותה. בהיותה אור, בהיותה שלימה, אחד, מקבלת את הטבתו ומסוגלת להשפיע את הטוב לכל צורות החיים האחרות.
זהות ישראל כקו אמצעי המחבר ימין לשמאל
את שלושת המרכיבים האלה של זהות ישראל, היוונים כביטוי של התרבות המערבית, מנסים לבטל. ישראל אינה מבטלת את ההתפתחות האנושית של המדעים והידע, אלא היא הקו האמצעי שמחבר את השמאל שהוא הצורך בחוכמה, בכל מניפת הידע של כיצד העולם ואנחנו פועלים, והמסוגלות לנהל את התשוקה שלנו לידיעה, למשמעות לשליטה ולעיצוב המציאות. השמאל בלי קו אמצע זו קליפה, היא שוקעת לתוך עצמה. אין זה ביטול של השמאל, הצורך לידע בכל תחומי המדע, אלא שיוך שלו למטרה של האבולוציה האנושית, כתודעה שהולכת ומתקרבת אל הבורא.
האמצעי לקיום הברית, היא האמונה. ההכרה בחיסרון החכמה שלנו, במגבלה של התפיסה האנושית לתפוס את המשמעות של האור, לתפוס מדוע דברים פועלים כפי שהם פועלים ומה התפקיד שלנו בתוך כל זה. היכולת שלנו בכל פעם להגיע לשכל עליון נקראת אמונה שמשמעה לעלות מעל הדעת, מתוך הכרה במגבלת השכל האנושי.
לעומת השמאל, הימין הוא מעין אונה שקיימת בכל האנושות של הרצון והצורך בנשגב. השורש של הימין הוא השפעה, אבל כשזה נופל לקליפה של הימין זה מופיע כניסיון לשלוט בנשגב בעולם הנפשי והרגשי שלנו. גם ימין בלי אמצע ובלי שילוב עם השמאל הוא קליפה. לכן המציאות של ישראל היא לא המצאה חדשה של ימין ושמאל, אלא נתינת משמעות לשניהם באמצעות שילובם יחד. הראש שיכול לבנות את הנר הזה, את הכלי שיכול לתפוס חזרה את לבושו כאור, הוא תכונת העליון, תכונת ההשפעה. התשוקות שלנו הם הגוף. והם הופכים להיות ישות אחת.
הקשר בין זהות ישראל לחנוכה
הזהות של ישראל היא הברית בין השמאל לימין. מכאן ההסכמה מעל דעתנו שנס חנוכה אינו נס פוליטי. הוא לא מלחמות המכבים או פך השמן שנמצא, אלא זה השילוב של התפקיד והיכולת של ישראל למצוא מרחב שבו הם יכולים לבטא את תפקידם, את הברית הזו.
לכן אנחנו אומרים "יוונים נקבצו עלי" (מתוך הפיוט "מעוז צור ישועתי"), זה קורה כל הזמן. זה אומר שהשכל שלנו הוא שכל יווני, שכל מערבי. המערכת שלנו כל הזמן מנסה לנטרל את הצורך של קו אמצעי, של השילוב והסדר הנכון. חנוכה הוא ההכרה בצורך בהנהגת הנשמה, אותו חלק שהבורא נתן בנו כדי לקשרנו לתכלית הבריאה.
לכן הנרות הללו קודש הם. אנחנו לא משתמשים בהם, עד פורים שבו מצליחים לתקן את הגוף, לכלול את השמאל, את תשוקותינו, כדי שנוכל להשתמש בו. בפורים האיום הוא על עצם הקיום, רוצים להשמיד אותנו בגופים. בחנוכה רוצים להשמיד את זהותנו.
חנוכה ופורים הם תיקון הנוקבא, תיקון האדם, המלכות, השורש של היותנו אדם יחד. זה תיקון החיבור של נשמה שננפחה בתוך העפר של הגוף עם סגירת הבשר סביב הצלע שהיא האישה. אישה לא במובן של מגדר אלא במובן של כלי קבלה, מה שעוטף אותו ומאפשר לו להיות כלי שלם. איך אנחנו מחברים בין נשמתנו לעצם קיומנו, והופכים אותם ליחידה אחת שפועלת לאותה מטרה ולכן מאפשרת לגוף עצמו, לרצונות לקבל, לחזור להיות צורת אור ולא צורת עור.
מה נחנך בחנוכה?
השמיני תמיד מדבר על חניכה והשם חנוכה אכן חונך אותנו. יש מספר חלוקות שמסבירות מנקודות מבט אחרות את השם חנוכה. אחת מהן היא 'חנו-כה', במשמעות של 'בדרך אל', חנו בהכרת השכינה. כה זה שם השכינה. בתורה יש קודים המגדירים את זהות המדבר: 'ויאמר', 'וידבר', 'כה אמר'. בכל מקום בתורה שכתוב כה אמר, זו השכינה שמדברת. זהו הקוד בחנוכה. השכינה היא המקום והמרחב התודעתי בה הבורא מוכן להתגלות לנבראים, מבנה שיש בו את תנאי ההתקבצות של תיאום הכוונות של כל הנשמות. מערכת הנשמות כגוף אחד נקראת שכינה. מה זה חנו בכה? זוהי פעולה באמצע מהלך התיקון שיש בה רגע של עצירה לבחינת מערכת היחסים עם השכינה, בחינת מערכת היחסים ומצב תיאום הכוונות ביננו.
לפיכך, חנוכה הוא הרגע המתאים ביותר לבחון את ערך זהותנו ולהבין שימין בלי שמאל זו קליפה, ושמאל בלי ימין זו קליפה. הפירוד ביניהם לא יוביל לשום מקום טוב. כל האירועים תמיד משיבים אותנו אל ההכרה שאנחנו צריכים את התורה והקריאה בה כדי לברר את עצמנו. הבורות בשורשי הברית, בזהות שלנו ובמאור שמברר אותנו אינה אפשרית יותר. הקליפה אוכלת כל חלקה טובה ולא מאפשרת את זהותנו בתוך הברית, התורה והתקווה של גמר התיקון העתיד לבוא, בו כל האנושות חוזרת אל תבנית האדם שלה, אל לבוש האור.
מהו הנס התודעתי בחנוכה
מה ההבדל בין נס להשגחה?
ההכרה בהשגחה היא נס תודעתי.
המושג נס מתייחס באופן ראשוני לאלמנט מחוץ לטבע, מחוץ לתפיסה שלנו של סדרי הטבע. בראיה קבלית ניתן לראות את הנס כדגל. כלומר מה היא התפיסה שיכולה לנסות ולהרים אותנו במובן של 'נְשֹׂא', להרים מעבר למה שלוכד אותי בתוך הכללים הטבעים. נס היא היכולת שניתנת לי ע"י העליון להשתחרר מהכבלים של התפיסה המוגבלת שלי, תפיסת החושים המוגבלת.
נס מורכב משתי אותיות של בינה: נ' וס'. הסמך שהיא האות של כסלו, והיא 'סומך נופלים' מכניסה אותנו בחודש הזה לשינה כחלק מתמיכה. לבינה יש שלוש אותיות שמגדירות אותה. ס'- סומך נופלים, נ' - חמישים שערי בינה, וא' - צורת החלוקה שלה והעזרה שלה.
הנס הוא עצם ההכרה לא רק בפעולה של בינה אלא בתכונה שלה, ברצון שלה. מהו רצונה? להידמות לכתר, להינשא בכל המובנים של המילה. זה נס.
מהו נס חנוכה?
אנחנו צריכים להתקין את סדר החשיבויות מחדש, על מה אנחנו רוצים להילחם. זה פך השמן האחד. בתוך האחד של הבינה יש את השמונה, את האפשרות של מעבר לטבע. את סדר המציאות של לעתיד לבוא, אחרי גמר התיקון.
מה זה השמונה של הבינה?
בינה היא הספירה השמינית. הספרה שמונה קשורה באין סוף, בחלק בעליון שמשפיע על התחתון באופן אין סופי. זו הכנה לתפיסה של מציאות האין סוף, האופן שבו הבורא מתפשט, הקריאה שלו מתפשטת, נוגעת ומשיבה אותנו. הכוח של בינה הוא להשיב אותנו אל המטרה הראשונית של הבריאה, להכיר בהטבה.
ההקשר של נס פוליטי לנס רוחני כחלק מההשגחה
ההכרה בנס כהשגחה רוחנית היא יסודית בתוך התפיסה של חנוכה. יוסף מייצג את התפיסה שחנוכה היא נס פוליטי, ששייך לכוח של השליטה האנושית. הצד השני של ישראל, תופס את האירועים באופן בו האחים של יוסף תופסים אותם, כמו השגחה, כמו נס של אור, כמו נס רוחני. האחים מבינים שהאירועים הם חלק מההליך שהם עוברים כדי להבין את התיקון של האחווה. העליון מנחה אותם להכרה שמאפשרת להם לקרוא את כל מה שקורה כרגע בחיצוניות, לגמרי כפנימיות. הנס הגדול הוא שיש אור, שיש להם הכרה, שהם מקבלים הכרת רע. כל המהלך הזה הוא גילוי הכרת רע שתאפשר להם להבין מי הריבון.
מול האחים ישנה תפיסה הפוכה שקוראת את האירועים כמו התרחשות היסטורית שאומרת שעכשיו הגיע הזמן ש׳אני בכוחי׳ אכריע את המצב הפוליטי. זוהי תפיסה של הלבוש המצרי, שאומרת ש׳אני בכוחי׳ או ש׳המכבים בכוחם׳ יכולים לכבוש ולהשיג ריבונות בתוך הגשמיות. ההכרזה צריכה להיות על הריבונות של ההשגחה והריבונות של הנשמה. אנחנו צריכים גוף כדי שישרת את הנשמה, ולא ההפך.
עצם המחלוקת בישראל עד היום, היא על האופן בו היא קוראת את חנוכה. האם כנס פוליטי או כנס רוחני. חלק מהניסיון של הלימוד שלנו הוא לקרוא את זה כפי שהקבלה רואה את זה, כנס רוחני. כהשגחה שמאפשרת לנו להדליק את האור. כמו בן שרואה מה בו הפריד אותו ולמה הוא צריך להתפתח ולתקן בעצמו בעזרת העליון כדי להשליט את האור.
מהו נס פוליטי?
תפיסת הנס כפוליטי אומרת: 'למכבים היה מרד, הם ארגנו צבא וניצחו את היוונים. אחר כך הרומאים הביסו אותם, אבל מול היוונים הם הצליחו להקים כוח פוליטי-צבאי וזה מה שהביא להם את הניצחון'. כמו במקרה של יוסף, התפיסה הזו לא רואה בנס צורה של השגחה, ההפך, היא מנסה להעלים את זה, ולא לקשור את זה לשם. יוסף רואה 'יש שבר במצרים ועכשיו הם ירדו ואני אראה להם'.
האחים אומרים שהאור האיר להם כדי שבאמת יוכלו לראות את הרצון לקבל שלהם בנלוזותו הגדולה ביותר ביחס ליוסף. הם מוכנים לקבל את זה כי זה חלק מהתיקון שלהם. אלו שתי גישות שונות לגמרי וזה נס שאנחנו מסוגלים להכיר בזה.
חנוכה בימינו- טקס מעבר אל ריבונות נשמתית לכלל האנושות
חנוכה הוא מאבק לא רק על ריבונות לאומית, אלא על ריבונות רוחנית. זה מאבק על מה יהיה כוח ההנהגה של צורות החיים המודעות, כלומר של האנושות בתוך היקום שבו אנו חיים. בכל פעם שאנחנו מגיעים לחנוכה, לחניכה, זו התכנסות להסכמה שצריך להיות מַעֲבָר. חנוכה הוא טקס מעבר, מהשליטה של האגו, של הרצונות לקבל, האכזריות והלקיחה, אל הצהרה וכוונה שאנו מבקשים כלי אחר, יחס אחר, תודעה אחרת שהיא תודעה רוחנית. תודעה ששייכת לנשמתנו ולא לנפש או לאגו הלקחן.
את זה אנחנו חוגגים, ולא רק בשביל עצמנו. אומרים שצריך לשים את החנוכיה במקום שבו כולם רואים, כלומר זו הצהרה כלפי חוץ, כלפי כוחות חיצוניים. זאת אומרת שזה לא שייך רק לנו, לישראל. המאבק על ריבונות נשמה שייך לעולם כולו, לאנושות כולה. ישראל זו המעבדה שבה המאבק הזה יכול להתרחש, ולכן המאבקים הפנים ישראליים על הערך של ישראל והמאבקים של ישראל עם החיצוניות הם כאלה שיש כלפיהם תשומת לב מרכזית של כל העולם. יש ציפייה שהמאבק יוכרע פה כדי שיוכל להתפשט לכל העולם.
נס הוא גילוי של השגחה שמאיר לתיקון
הנס בתוך הקונטקסט של חנוכה, ובכלל, הוא התגלות של מעבר לחוקי הטבע. נס זה גילוי של היד המכוונת של ההשגחה, שהטבע הוא לא שרירותי. אם לא עומדת מאחורי הטבע יד מכוונת, אז יש מקום לייאוש מאוד גדול. זה דטרמיניסטי, וזה לא יכול להשתנות, ואנחנו תחת החוקים האלה. אבל אם יש כוונה ורצון שמשגיחים על הטבע, אז נס זו פריצה של חוקי הטבע. כמו השמש שמסתננת דרך ענן. נס הוא משהו לא בתוך החוקים המוכרים לנו, פורץ לתוך חיינו, פורץ לתוך התודעה שלנו.
נס החנוכה זה לא שפח השמן דלק שמונה ימים, אלא זה שהוא בכלל נמצא. בתוך המציאות הזו, למצוא כוח להאיר את ההפך, את הנפלא, את השונה, זה נס. עכשיו ישראל צריכים לברר את עצמם, האם הם יושבים על קו הריבונות הרוחנית שלהם. זה האיר להם, כדי לברר את עצמם. הנטיה שלהם הייתה התיוונות. זו קבוצה, זה קומץ שמשנה את התמונה, ועכשיו כל ישראל צריכים לברר את עצמם לאור זה. נס הוא התערבות של ההשגחה כדי לכייל אותנו, כדי שנשוב, שנכנס לתיקון ונחזור חזרה אל הקו האמיתי שלנו.
מה משותף לחנוכה ולפורים לאור הקבלה
חנוכה ופורים עוסקים באחריות שלנו. בשניהם מדובר על בניין שלמות הנוקבא וכפי שהאר״י אומר- "תרווהו אינון בהוד" (שער הכוונות, דף שכ"ו), שניהם בהוד, כלומר הגאולה קורית בתוך הנוקבא, בתוך מלכות עצמה. בינה מתפשטת באופן ישיר למלכות בהוד, ומלכות צריכה לעלות להוד כדי להיבנות.
יש שתי פאזות, הפאזה הראשונה היא הכרזה על ריבונות. אנחנו מבינים ריבונות בשליטה הגשמית, אבל כדי שתהיה אפשרות לגוף הזה לפעול נכון צריך קודם כל ריבונות נשמתית. להכיר בריבון ולהכיר שהערך הריבון הוא של השפעה. להכיר בצורך שלנו בתכונה שאין לנו, שהיא ההשפעה. ביסוס הכרה זו הוא מצב של ׳חפץ חסד׳, כלומר ׳להשפיע על מנת להשפיע׳. הפאזה השניה היא ׳לקבל על מנת להשפיע', שזה בפורים, כשהאורות יכולים להתפשט אל תוך הגופים. לכן באורות של חנוכה אנחנו לא יכולים עדיין להשתמש. השימוש באורות יקרה בפורים בקריאת המגילה.
חנוכה ופורים שניהם בהוד, כלומר הכול בנוקבא, מלכות מקבלת ישירות מבינה. העליון בונה אותה שלא דרך זעיר אנפין, כי אלה חגים שבאים מלמטה, מהמלכות. אנחנו לוקחים אחריות ומבקשים תיקון, שותפות עם העליון בתוך המלכות. כל מהלך הבריאה של תיקון הבריאה הוא כדי שהמלכות תתוקן כגוף שיכול לקבל אורות. מלכות מקבלת ישירות מבינה. בחנוכה היא מקבלת את תכונת חפץ חסד של בינה, את תכונת ההשפעה, ובפורים היא תקבל את תכונת הגבורה של בינה, את היכולת למשוך חוכמה לתוך כלים מתוקנים, כדי להשפיע.
