חגים ומועדים
פסח
״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.״ (שמות י, א)
פסח ויציאת מצרים בקבלה - מעבר פנימי מעבדות לחירות
״בֹּא אֶל פַּרְעֹה״ (שמות י, א) הוא בגדר התעוררות הנקודה שבלב בסדר גודל של האנושות. זוהי קריאה לבוא אל ההבנה של הרצון של העליון כפי שהוא מתבטא בהתפשטות שלו. ציווי זה מעיד על כך שיש צורך להכיר את האחוריים ואת הכוחות ההופכיים של ׳זה כנגד זה׳, אחרת אין גאולה, אחרת אין שיתוף.
״שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ״ (שמות י,א) משמעו עיבור של השפה שנולדת בתוך המרחב שבין הגרון בחלק הקדמי לבין החלק האחורי, העורף. זה יוצר מרחב אחד, חלל אחד בין החיך לבין הגרון. אין לי תיבת תהודה לשפה אם אין לי עורף. התפקיד של העורף הוא גם פרע וגם במובן של עפר, והכוח הגדול שלו הוא לפתוח את ההכרה בפער, שבלעדיה אני לא בא אל פרעה.
משה מאוד מפחד לבוא אל פרעה כי השורש של פרעה הוא מאוד גבוה, באחוריים של הדעת. יש לו נגיעה בשורש של ההתפשטות מאורות הראש. הגרון הוא גם המיקום של בינה, וגם התיווך. לכן יש כאן קשר הדוק לזעיר אנפין שעניינו הוא תיווך והתאמה, מתוקף התפקיד שלו כתורה, כאותו מקום שיכול לחבר אותנו אל כוח התיקון. כל זה צריך לעבור עיבור עם ההכרה האנושית שהיא דווקא נוקבא.
הגרון הוא כמעין מייצרים שמולידים את השפה, כמו במעבר בתוך הים, כמו ירידת מים בשעת לידה. בתוך מיצר יש גם את כוח היצירה וגם את ההרגשה של המגבלה. אם אין לי את הרגשת המגבלה אין לי כוח מעבר. המיצר יוצר את המרחב שנקרא מעבר. המעבר הוא מה שקורה לאנושות. מעבר מהגלות אל החירות.
למשה ישנה כאן חרדה נכונה שגם פה תהיה הפלה. ששוב תהיה השתלטות של הרצון לקבל על החסד של האורות שעומדים להתגלות. לכן צריך להגיד למשה ״בא״. משה מביא לפרעה חיסרון, הוא מאתגר אותו במעבר, הוא אומר לו שלא מספיקה ההכרה שלו באלוהים, אלא שהוא צריך להודות בהויה, זאת אומרת להכיר במשהו שעומד מאחורי הטבע ושיש לו כוונה שונה לחלוטין ממה שפרעה כבר מכיר.
הויכוח בין משה לבין פרעה הוא ויכוח שמתקיים בתוך עצמנו עד גמר התיקון, למה אני צריך לתת את השליטה לנשמה. אני יכולה להביא המון סיבות טובות לכך שהרצון לקבל צריך להמשיך לשלוט. ואם כך מדוע שנעביר את השליטה ממנו לישות שאין לנו עליה מושג. אין לנו מושג לאן היא תיקח אותנו, וקרוב לוודאי שהיא תיקח אותנו למקומות שאנחנו ממש לא רוצים להיות בהם מבחינת הרצון לקבל שלנו ומה שאנחנו מכירים.
המאבק הוא עניין עקרוני בפסח.
להמשך לימוד צפו בסרטון
פסח לאור קבלה - חירות הבחירה בחשיבות הנשמה
פסח מוליד את החירות של הבחירה, כדי שהיא תתבטל בגמר תיקון. אם ניתנת לך החירות לבחור בטוב, ולמדת לבחור בטוב, אז בגמר התיקון אין יותר צורך בחֵירוּת. החרות שהיא בינה, היא כלי הבחירה, היכולת לבחור בחשיבות הנשמה. פסח היא לידה מאוד משמעותית. בפסח נולדת יכולת הדיבור של הנשמה, יכולתה להלביש את הכוונה והיחס שיש לה מטבעה עם הבורא. היא הפה הסח שנותן לכל האנושות את האפשרות לבחור בזה. קודם לכן האפשרות היתה רק ליחידים, לאבותינו, אבל לא לקהילה, לא לכל האנושות כקו האבולוציה שלה.
פסח וספירת העומר שמיעת הקריאה לנשמתנו לחירותנו
ההכנה לפסח היא סיכום של ספר שמות. סיכום של כל מה שעבר בגלות, במצב של האנושות תחת שליטת הרצונות לקבל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכשף של מצרים, שהייתה שיא ההתפתחות של הרצון לקבל, ואיך מקרב זה יכולה לצאת אומה, צורה של און, של כוח ששייך לחירות ולריבונות.
בפסח אנחנו יוצאים לריבונות אחרת, לריבונות של השפעה, לריבונות של הנשמה, או לפחות יוצאים לשדה, למרחב שמתחיל בפסח, והמימוש האמיתי שלו הוא בספירת העומר. בפסח משהו נולד ואז צריכים לעבור שבעה שבועות, שהם שבע כפול שבע, כדי להבין שבי הוא, ולהביא להכנה על מנת לקבל תורה. פסח והספירה הם יחידה אחת.
התפשטות החכמה עוברת מספר בראשית שהוא כתר אל ספר שמות שהוא חוכמה. כל הפסח הוא סיכום מחדש של ספר שמות, של התפשטות החכמה שחקקה בנו את ההכרה לשם מה, כדי לממש בנו את היכולת לשמוע את הקריאה של ויקרא, שזה לשמוע את בינה. עכשיו נשאלת השאלה האם יש בנו את האפשרות לשמוע את הקריאה הזו, להיענות לקריאה של נשמתנו. ואז ניתנת תורת כהנים בספר ויקרא.
אנחנו חוזרים בהכנה לפסח אל הסיכום של איזו פעולה עשתה בנו רושם. זו החקיקה של אור החכמה שהיא ספר שמות, שהופך להיות הסיפור של האנושות כולה, לא רק של ישראל שמחפש את חירותו. כל סיפור של האנושות שירצה לקרוא לחירות, ישתמש בפרדיגמה הזו של סיפור יציאת מצרים. הוא לא נקרא 'יציאת ישראל', אלא ׳יציאת מצרים׳. המשמעות של זה היא שבכל המצבים שבהם אנחנו גולים מעצמנו, מנשמתנו, או אפילו מהרב שלנו, אנחנו משחזרים את מצב גלות מצרים והגאולה ממנה.
פסח, מצה ומרור כמצבי הכרה לתיקון הנשמה
פסח, מצה ומרור הם מצבי ההכרה של תיקון הנשמה. כשהנשמה עוברת בין פסח מצה ומרור, החלקים הנפשיים שלנו מסכימים ומוכנים להירתם למסע שלה.
שאלת חברה: האם יש כרונולוגיה לתהליך הזה?
תשובת הרבה: כרונולוגיה היא קווית, והתהליך הזה הוא לא קווי מתחנה לתחנה אלא ספירלי כמו סליל של ד.נ.א. זה מימד שבו הרצונות שלנו יכולים להיפגש עם רצונות הנשמה שהם בעצם רצונותיו של הבורא. באופן שבו הם מחפשים האחד את השני, הם יוצרים מרחב, ובתוך המרחב הזה יש מגע שנקרא קו אמצעי שבו הם יכולים להאיר יחד. אין כרונולוגיה של זה במובן של זמן, כי זמן בתוך השפה הקבלית הוא האפשרות של העליון להזמין אותי להתכלל בו, או האפשרות שלי לבקש שיכללו אותי, לכן יש לנו סדר עבודה. סדר פסח הוא הסדר שמאפשר לנו להאיר את הרשימו העמוק ביותר של מטרת היותנו פה. וגם הוא יעלם. אומר לנו האר"י שבגמר תיקון, המועדים הכל כך מרכזיים, סוכות פסח ושבועות לא יהיו, הם יעלמו. הוא אומר שהם צורה של אמצעי בניה. אם כך, פסח הוא מרחב שיכול לזמן לתוכו תהליכים. הוא לא כרונולוגי, אלא הוא זימונים שונים.
ש: האם פסח מצה ומרור שזורים ביחד?
ת: כן, הם מצבים שיש להם יחסי גומלין האחד עם השני. אם יש לנו פסח, נולדת האפשרות של מסך משותף עם העליון. התולדה של זה היא מצה, מעין מריבה פנימית שאנחנו מחפשים איך לישב, איך למשוך לתוכה חיבור או היפוך של הרצון לקבל, כדי שיהיה מוכן לשרת את הנשמה. ואז אנחנו נתקלים בסופיות של עצמנו, במרור. כל מצב של גלגול שבו האורות מסתלקים, נקרא מוות או שינה, או גלות. ואז אם האורות מסתלקים ואנחנו ערים לזה, אז אפשר להחזיר אותם חזרה, להמתיק אותם, ואז חוזרים חזרה לפסח. זה מסע של תהליכים, פסח מצה ומרור. לצאת ידי חובת הנשמה, זה לפחות להכיר במצבה.
ממצה למצוה - עבודה בשלושה קוים
שאלת חבר: הרבה אמרה שמצה זו עבודה בשלושה קווים? והו' שמצטרפת למצה יוצרת מצוה?
מצה בעברית זה מצה ומריבה. המריבה היא בין הימין לשמאל או בין השמאל לימין. הקו האמצעי הוא לא קו נתון מראש, הוא נבנה מתוך המחלוקת. בתוך המצה אין עדיין מצוה. אנחנו צריכים לעשות מהמחלוקת שבין ימין ושמאל, בין הרצון הגשמי לקבל, לבין הרצון הנשמתי לרוממות העליון ולקדושה, חיבור. אנחנו מבקשים חיבור, מבקשים את הו', שהיא גם ו' חיבור וגם ו' ההיפוך כי תפקידה להפך את הרצון לקבל כדי שיוכל להתחבר. כשהאות ו' נכנסת לתוך המילה מצה, יוצא לך מצוה.
ש: למה קו אמצעי לא נתון מראש? יש בעץ החיים את הקו שעובר בין ספירות כתר תפארת ויסוד.
ת: קו אמצעי נוצר, הוא לא נמצא שם מראש כמו שנראה בדיאגרמה, אלא הוא מתהווה. אנחנו מחלקים את האופציות בעץ החיים. אם אני יודעת לחלק את גבורה והוד משמאל ביחס למלכות, ואת חסד ונצח מימין ביחס למלכות, אז, כששני הכוחות האלה פועלים בי, נוצרת בתוך המלכות האפשרות להאיר. עמוד אמצעי זה עמוד ההתקרבות, עמוד הקורבן שבו עולה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהֹוָה (ויקרא א,ט). בתוך הלימוד זה קורה כל הזמן. כל הזמן מתגלה העוביות, ומולה כל הזמן הקול של הנשמה, והשאלה מה אני עושה, איך אני מכניעה את הדבר הזה. זה זז כמו ד.נ.א, יש לזה תנועה. קו אמצעי זו דינמיקה, לא דיאגרמה.
מצה ומריבה נוצרת רק כשיש התעוררות מלמעלה, כשיש נוכחות של בינה שמכניסה אותנו לעיבור ונותנת לנו מהתכונות שלה. רק אז נוצרים שמאל וימין. בינה נותנת גבורות למלכות וחסדים לזעיר אנפין ואומרת להם עכשיו תסתדרו. זהו גם האופן שבו הבורא חילק, כי כשהבורא רוצה להתפשט הוא מתפשט לחוכמה ולבינה.
ש: בינה מתחילה בחסדים ואחר כך מגיעה לגבורות?
ת: בינה היא שלושת המצבים יחד. היא גם עצם חוכמה כי היא המלכות של חוכמה, השם שלה. המלכות של חוכמה נהיית כתר דבינה, ובתוכה יש הבנה שאין בחוכמה, שאם נמשיך את ההתפשטות של הבורא תהיה התרחקות בלתי נסבלת ממנו, אז היא רוצה יותר חוכמה כדי ליצור קשר חזרה עם תכונות הבורא, וזה נקרא גבורות. בינה רוצה קשר עם הבורא כי היא רוצה להיות מסוגלת לקנות את התכונה של ההשפעה, שנקראת חסדים. אז בינה היא גם גבורות, גם חסדים, וגם חוכמה. לכן גם זעיר אנפין וגם מלכות, גם ימין וגם שמאל נובעים ממנה.
