חגים ומועדים
פסח
פסח לפי הקבלה
נתייחס לפסח כמו אל פה-סח, שפה שעימה אפשר להשיח, באמצעות שכינה, עם העליון: עם התוכנית, עם הבורא, עם האור, עם כל צורה שאנחנו מסוגלים באמצעותה להשיג את ההשגחה ואת התוכנית, את המשמעות אליה אנחנו קשורים.
התפיסה של הזוהר ובכלל של ישראל, של גאולה, קשורה ליכולת להיפגש עם העליון כמו שפתיים' כמו שפה עליונה ושפה תחתונה, כדי ליצור מעין מישור תחתון ומישור עליון שכשהם נפגשים הם יוצרים מערכת שקוראים לה פה, כלומר מערכת שיש בה ביטוי.
החיבור בין שפה עליונה לשפה תחתונה, בכל המובנים של שפה, מדברת בלשון הזוהר על מקום זיווג, על מקום מפגש. המפגש הזה הוא כזה שבו הצדדים יודעים האחד את השני במובן של "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה" (בראשית ד,א).
בשפה, יש לנו משהו הרבה יותר קרוב ואינטימי של הצורך של התחתון לדעת את העליון, והצורך של העליון שהתחתון ידע אותו. זה נקרא מועד. מועד הוא זימון של העליון את התחתון, אבל זו יכולה להיות קריאה שאובדת בחלל כי כשאין שפה, אין אוזן ואין יכולת שמיעה של הזימון.אם ספר ויקרא היה נפתח ולא היה את משה שהיה מסוגל לשמוע את הקריאה, אז כל ספר ויקרא לא היה מתגלה לפנינו.
כשאנחנו נכנסים לפסח היכולת שלנו לשמוע מאוד תלויה בזהות של הלאום, של האומה, בזהות של כנסת ישראל, כלומר של ההתכללות שלנו. היכולת לשמוע תלויה בערבות שלנו, בהבנה של הזהות המשותפת לנו זוהי לא רק שייכות של גורל משותף ששייך לאיום מבחוץ, אלא שותפות של יעוד, כזו שאפשרית כשהתודעה נוצרת ע"י שפה משותפת עם ערך שהוא מעבר לכל מחלוקת של השפה התחתונה.
לתוך המעבדה הזו של יציאה מהרחם הגדול שנקרא מצריים יוצאת ההרפתקאה הזו למצוא את השפה שאבדה עוד בדור הפלגה. למצוא את השפה שיכלה לזהות את העליון, את נוכחות של הבורא ואת רצונו, השפה שאבדה לבני האדם במגדל בבל. היא אבדה לאדם משום שהוא חשב, כמו בפיתוי הראשוני, שהוא יכול להיות כאלוהים בגלל שהוא גילה טכנולוגיה שבה הוא יכול לעבד את הטבע כרצונו. התיקון זה להבין את ההיבריס האנושי משום שהשגה טכנולוגית ומדעית, אם היא לא רתומה נכון, היא צורה אחרת של שעבוד. זהו תיקון אחד שנעשה כבר בתוך מצריים, כדי שאפשר יהיה לצאת מתוך השפה והתרבות שמדברת 'רצון לקבל לעצמי' שזו שפת הכישוף כפי שקורא לזה הזוהר, כי היא לוכדת אותנו בתוך הבנה של מציאות מאוד מוגבלת.
במובן מסוים מי שהבין את האופן שלנו לגעת בלא ידוע זה כל מי שניסה והיה לו את ההשראה ואת היכולת לכתוב שירה. זה האופן שמפרק את השפה הפרעונית, את האופן שבו היא מורכבת, את מה שהיא מסמנת. לכן צריך לעבור עשר מכות שישברו את האחיזה שיש לשפה על התודעה. כדי ליצור דרך השירה, דרך שפה שמנסה לגעת במשהו שהוא מעבר לדעת.
בראשי הצירופים של החודש הזה, שם הויה מופיע כסדרו, מתוך פסוק בתהילים שענינו ׳שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ׳. ההבנה לתוך איזו תודעה או לתוך אילו אותיות אנחנו טווים כמו טקסטיל, את התודעה של החודש מתחילה ב "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ" (תהלים צ'ו,א), ועניינה הוא להחזיר אותנו דרך ניסן, חזרה לשפה של הבריאה כי השפה של בראשית היא שיר-תאב. זה לא שהיה איזה ישראל ועכשיו הוא יצא ממצרים, אלא מה שיצא זו תודעה שצריך לעצב אותה כישראל, ככזו שתהיה מסוגלת לשיר.
החזרה של הרצון של הבורא כשיר או שפה שתאפשר את הביטוי של רצונו, שבתוך השפה שאני אדבר או אתפלל או אבטא באמצעותה את המציאות, יתבטא רצונו. למה זה שיר חדש? כי כל הבריאה היא חידוש. טרם הבריאה לא היה קיים רצון לקבל. מה שהיה זה אור פשוט כמו שאומר לנו האר"י. אז נפל דבר בפסח, בניסן בתוך הזימון של כל המערכת של תולדות האנושות, בכל מועד כזה של פסח יש את ההזמנה הזאת לשיר שיר חדש, לחדש שפה שיש לה ביטוי של הרצון של הבורא בבריאה.
מדוע חובה לספר ביציאת מצרים?
מה העניין הגדול שאנחנו מספרים ביציאת מצריים? למה מוזכר בתורה חמישים פעם שאנחנו צריכים לספר ביציאת מצרים? מהו העניין של הסיפור הזה, מה אנחנו צריכים להאיר שם, שאנחנו נאבקים בו כבר אלפי שנים כדי להבין. מעטים דיברו על זה ומעטים שמעו את זה, שבלי היכולת להגיד את זה ולספר את זה נכון, אנחנו לא מבינים מי אנחנו.
בתוך מלחמת הערכים שיש כרגע בישראל, ההבנה של יציאת מצריים חשובה מאוד להבנת הזהות והערך של ישראל. אין שנה יותר חשובה מאשר זו לספר בהגדה ולהבין מה אנחנו קוראים שם, מה מסופר שם, למה משה לא מוזכר שם, למה אנחנו מתחילים מעבדים היינו במצריים, ומה השתנה באמת בלילה הזה? מה השתנה לא רק עבורי, מה השתנה בעולם, במציאות כולה, בלילה הזה?
משהו נולד, הסיכוי מחדש של "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ" (תהילים צו,א). אנחנו ישראל קוראים את ההגדה כמו התרחשות תרבותית. אך למעשה, פסח זהו שבר תודעתי מאוד עמוק בכל האנושות. סיפור יציאת מצרים כל כך משמעותי שאנחנו לא מבינים שאנחנו קוראים אודות ההתגלות הראשונה לאנושות כקבוצה המתרחשת במכות מצריים. זו התגלות שהיתה לכל האנושות, לכל התרבות של אותה תקופה שלא היתה מסוגלת להבין אותה, חוץ מאשר להבין צונאמי, אסון, משהו שמערער את הבסיס שעליו אנחנו מתקיימים עד עכשיו. הבסיס התרבותי של היחס שלנו אל המוות, אל חרטומים, אל איך אנחנו יכולים לרתום את כוחות הטבע לרצונות שלנו, כל זה מתמוטט בעשר המכות. הפעולות של המכות בתוך הטבע, זה זעזוע עמוק. תחשבו שכל מה שאנחנו סומכים עליו כמחזיק את הקיום שלנו מתמוטט ואנחנו לא משקמים את זה, זו היתה רק אזהרה ואחרי זה יש משהו אחר. זה לא עניין אפוקליפטי, זה עניין של הקשבה. זה ברור שמשהו חדש מופיע בהיסטוריה האנושית.
לכן יש לספר את זה עד שיום אחד מישהו ישמע, עד שאנחנו נבין איזה פירוק של תפיסת מציאות נעשה ביציאת מצרים. זו לא יציאה מאיזו צרה, מיצר פסיכולוגי, או טראומה חולפת שאני נמצא בו. יש פה משהו הרבה יותר מהותי בבניה של שפה חדשה, זו תפיסת מציאות שונה לחלוטין. היה צריך לפרק את כל הקשרים של תפיסת המציאות הקודמת, את כל מה שאחז אותה.
יציאת מצרים - יציאת משפת שעבוד לשפת קשר עם הבורא
אנחנו יוצאים מהאופן שבו שפה, ואופן השימוש בה, משעבדת תודעה לתפיסת מציאות שאין ממנה יציאה. כמו שאומרים חז"ל, אי אפשר היה לברוח ממצרים. למה אי אפשר היה לברוח ממצרים? זה כמו שאתה לא יכול לברוח מהשפה הפנימית שלך, שבה אתה מתאר את עצמך ואת העולם. אתה לא יכול לברוח מזה אלא אם כן מישהו יוצר שבר בתוך השפה הזאת. עושה לה דקונסטרוקציה מוחלטת, שובר אותה ומרכיב אותה מחדש במשמעות אחרת.
לתוך המעבדה הזו, של יציאה מהרחם הגדולה שנקראת מצריים, יוצאת ההרפתקה הזו למצוא את השפה שאבדה עוד בדור הפלגה. למצוא את השפה שיכלה לזהות את העליון, שיכלה לזהות את הנוכחות של הבורא ואת רצונו, שאבדה לבני האדם במגדל בבל. היא אבדה מכמה סיבות: אחת, משום שהאדם חשב כמו בפיתוי הראשוני שהוא יכול להיות כאלוהים בגלל שהוא גילה טכנולוגיה שבה הוא יכול לעבד את הטבע כרצונו. זה נקרא 'ללבון לבנים'. לכן התיקון של דור מצרים היה להבין את ההיבריס האנושי. להבין שלמרות שהוא ליבן לבנים עבור הפירמידות, הוא עדיין לא השיג חירות, הוא עשה את זה בתוך שעבוד. להבין שהשגה טכנולוגית או מדעית אם היא לא רתומה נכון, היא עוד צורה של שעבוד. זה תיקון אחד שנעשה כבר בתוך מצרים.
צריך לצאת מתוך השפה, מתוך התרבות שמדברת רצון לקבל לעצמי. הזוהר קורא לזה שפת הכישוף, כי היא לוכדת אותנו בתוך הבנה מאוד מוגבלת של המציאות. במובן מסוים, מי שהבין את האופן שלנו לגעת בלא ידוע, הוא מי שניסה והיתה לו את היכולת לכתוב שירה. כי זה האופן שמפרק את השפה הפרעונית, את האופן שבו היא מורכבת ומה היא מסמנת. לכן, צריך לעבור עשר מכות שישברו את האחיזה שיש לשפה על התודעה, כדי ליצור דרך השירה, דרך שפה שמנסה לגעת במשהו שהוא מעבר לדעת.
הצירוף של החודש הזה, שם הויה כסדרו, מופיע מתוך פסוק בתהילים שעניינו הוא שיר חדש. עכשיו ברור מה צריך היה להיוולד. זה לא שהיה ישראל ועכשיו הוא יצא ממצרים. מה שיצא זו תודעה שצריך לעצב אותה כישראל, שתהיה מסוגלת לשיר. תודעה שהדיבור שיצא ממנה כהגד, יהיה שיר להויה, כלומר, הצורות הבהמיות שלנו יוכלו להתרומם. הפירוש לשיר להויה יהיה בפרשת תרומה כי זה האופן שבו אנחנו מרימים את התודעה שלנו בתוך המשכן, בתוך המבנה הזה שהוא ההעתק של העליון. שם אנחנו יכולים להרים את התודעה שלנו, והדיבור שלנו יהיה שירה, החזרה של הרצון של הבורא כשיר או בשפה שתאפשר את הביטוי של רצונו. כך שבתוך השפה שאני אדבר או אתפלל או אבטא את המציאות, יהיה כלול רצונו, או יתבטא רצונו.
זה שיר. ולמה הוא חדש? כי כל הבריאה היא חידוש. למה הבריאה היא חידוש? כי טרם הבריאה לא היה דבר כזה כמו רצון לקבל. מה שהיה זה 'אור פשוט' כמו שאומר לנו האר"י. נפל דבר בפסח, בניסן, הזימון של כל המערכת של תולדות האנושות. זה קרה וקורה. בכל מועד של פסח יש את ההזמנה הזו, את האפשרות הזו לשיר שיר חדש, לחדש שפה שיש לה ביטוי של הרצון של הבורא בבריאה.
קיימא לשאלה
רוב ההגדה היא על ההנחה או התחום הזה שבו אפשרי ורצוי לשאול שאלות. ההגדה בנויה מהיכולת לשאול שאלות. היכולת לשאול שאלות מחזירה את הקשר שלנו לבינה שנקראת "מי קיימא לשאלה". השאלה הזו של פרעה או בכלל של הרשע, מי ומה: "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה, ב) או "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב, כו) הן שאלות שאנחנו לא צריכים להיפטר מהן, הן מלוות את כל תהליך העבודה. זהו חלק מהמבנה, ממה נשתנה, שפותח את שאלת השינוי: איפה הוא מתחולל, מהו שינוי העמדה של הרצון, מה הוא מברר לעצמו ואיך.
יש לנו הרבה שאלות שמשאירות אותנו בתוך התחום של רצון לקבל, איך אני אשיג את מה שאני רוצה. אבל ההגדה נותנת לנו את השאלות של התחום שיוציאו אותנו מתוך ההגדרה של רצון לקבל, שאלות "מי ומה" הן שאלות על מי מחזיק את ההנהגה, את ההשגחה של המציאות, איך אני מתחבר אליו ומהן האופציות בתוך זה. מהן צורות העבודה שמאפשרות את זה, את ההתקשרות למי, לרצון, למישהו הזה.
אם נשאל ונלך כאומה, כקבוצה שיושבת בסדר אל הזיכרון המשותף, נוכל לקבל גדלות של הבנה של מה שאנחנו שואלים ועל מה אנחנו מתפללים.
