פסח בקבלה: מעבדות הרצון לחירות הבחירה

חירות שייכת לבחירה בחיים. 

חברה: החיים כבר נתנו.

הרבה: לא. הקיום ניתן, לא החיים. חיים את צריכה להשיג.

החיים הם התלבשות של אור שהוא מעבר ל'כיסתא דחיותא', לכיס הקטן של הקיום. למרות שהוא נראה לנו מאוד גדול כשאנחנו מסתכלים על האופנים שבהם הקיום וענייניו מעסיקים אותנו, אבל זו שכבה מאוד דקה של אור ותענוג. בכל אחד מאיתנו יש את החלק הזה שצריך לקיים את המכניזם של הקיום, ואם המיקום שלו נושא חן אז הוא מוזמן לתוך העבודה, וגם זה לא אומר שהוא מממש את זה. ברגע שהוא נכנס לתוך העבודה יקומו הרבה כוחות שהוא אפילו לא הכיר אותם ולא חשב עליהם, כנגד, שינסו למשוך את זה. זה מאבק, אתה צריך טיפוסי תאים מאוד מסוימים להכניס לעבודה. אני הייתי בוחרת במערכת החיסונית קודם, מערכת שיש לה כושר עמידות מול התקפות. מערכת חיסונית הרוחנית. 

ש: את עושה הפרדה בין קיום לחיים?

ת: מוחלטת. לכן אמרתי שחירות שייכת לבחירה בחיים, היא הבנה של התעוררות. למה קוראים לפסח חג החירות ולא לשבועות? כל הזמן מחברים לנו את החירות עם התורה, אז למה לשבועות אף פעם לא קראנו חג החירות? למה פסח? מה יש באפשרות של פסח, בלידה הזו שנותנת לנו את האפשרות לחפש אחר חיים ולהכין כלי שמסוגל לתת לנו את המאור הזה, את הפעולות של האור שיאפשרו לנו את מסע המימוש של מציאות של חיים? 

זה מה שפרעה שואל: זה בסדר לי האלוהים והחוקים, יש לי מספיק תענוג, יש לי גם את ישראל שאני משעבד אותם הם מושכים אורות, אני אוכל. למה אתה רוצה לשנות את זה? מה זו החירות הזו פתאום שאתה רוצה לאנושות? אם תשימי לב מאותו רגע של יציאת מצריים כל אומה שוחרת לכאורה את החירות שלה משתמשת בדגם של יציאת מצריים, עד שחרור העבדים.

הדגם הזה הוא לא דגם רק לישראל, הוא דגם אנושי כללי, אנחנו ממש לא מבינים את המשמעות של חירות. היכולת להבין אותה ולממש אותה במתן תורה מתחילה בפסח. להבדיל בין הקיום לחיים. 

ש: החיים מותנים בקשר לבורא עולם?

ת: לגמרי. והאפשרות ליצור קשר קבוע נולד ביציאת מצריים.

פסח הוא אפשרות של מהפכה תודעתית. בעל הסולם אומר שאנחנו משועבדים ככל שאנחנו נותנים כוח לשעבוד. אנחנו לא מוציאים אפילו קריאה לעזרה, אנחנו מנסים לכונן שליטה מטיבה ומתרוצצים בתוך זה. 

זו המהפכה הגדולה של הפסח, ולכן הוא נקרא חירות. הוא באמת היכולת שלנו לחפש, לבקש חיים. עכשיו יש הגדרה: האם אנחנו יודעים להבחין בין קיום לחיים. 

אנחנו מבקשים את ההשגה הזו, שיש לה דבקות כי היא השתוות צורה ולכן היא נס, זה מרים אותנו, מֶנְשָׂא אותנו. בזוהר, האידרא רבא היא בפרשת נשא, הפרשה של הנשיאים שבחודש ניסן, בה מביאים את הקורבנות הראשונים כדי לחנוך את המשכן. הנשיאים והנס זו היכולת לעלות מעל הדעת שמייצרת את האפשרות של הנס כמציאות. הכלי שאנחנו מייסדים אותו, אם אנחנו מבינים את הפסח, הוא כלי של אמונה, זו אומנות.

לכן אנחנו אומרים שהאומה של ישראל נולדה ממצרים. למה היא נולדה? כי נולדה אפשרות של ׳מעל הדעת׳, של הנס, של להינשא מעל.

השאלה המהותית היא מהו השינוי שיש בין העולם הגשמי לעולם הרוחני? מה נשתנה הלילה הזה, הגלות הזאת, ההבחנה הזו בחשכה מכל שאר ההבחנות שיש לנו בדרך כלל על מה שרע לנו? 

מה קורה פה? פתאום מתחילים לדבר איתי על ירקות ועל איך יושבים? הרי זו לא השאלה. השאלה היא על  הלילה הזה, על הגלות הזו. מה השוני המהותי שלה מכל מה שנדמה לי כגלות, מכל מה שנדמה לי כחושך. מה האפשרות שגלומה בתוך זה? זו השאלה. 

אני שואלת על ההבנה, על האורות שיאירו לי את המצב הזה. ככה נפתח הסדר. 

כך אתם צריכים לפתוח את הסדר. אנחנו מושכים תכונה שאין לנו, נוכחות שאין לנו, מהעליון. 

יתרה מזאת, אנחנו מבינים שעצם השאלה שלנו היא כבר מענה על מה שהעליון נתן לנו וזו התעוררות להבנה של הצורך שלנו, כי לשאול מה השתנה זה אומר שאני מבינה שיש פה שינוי ושזה לא אותו דבר. זו לא ההבנה או האינטליגנציה המופלאה שלי שהביאה אותי אל הסדר, אל סדר העבודה של הכנעה, הבדלה והמתקה. 

משהו בתוך ההתכללות באור, בתוך הסדר הזה, שואל איפה אני צריך להיות שונה, ומה הלילה הזה? כל הזמן השאלה היא ׳מה נשתנה הלילה׳, לא ׳מה נשתנה היום׳. זה מאוד מדויק. מה נשתנתה הגלות הזו, שאנחנו הולכים ללמוד עליה עכשיו כפרדיגמה של כל הגלויות וכל הגאולות, שממנה אנחנו צריכים לצאת. מה אנחנו צריכים לשאול בה? זה ׳מה נשתנה׳, זו הפתיחה. פסח שייך לשאלה כי הוא מתחיל שיח חדש שלא היה קודם, הוא מתחיל אפשרות של שפה של תקשורת עם העליון, של שאלה.