הסתר וגילוי בפורים

הקריאה של אסתר 'לאסוף ולכנס' "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי״ (אסתר ד, טז), עניינה להבנות את עצמנו כמרחב גילוי. כמרחב שאפשר להרים, לְנַשֵּׂא אל הגילוי שאינו יכול להיעשות מהמקום שבו אנחנו נמצאים. בכינוס יש עניין של 'עליה אל', משום שכדי שנוכל להיות כלי יעיל לגילוי אנחנו צריכים לעלות לאצילות. לכך מְכַוֵּן הביטוי "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', יב'). מתי מתרחשת העלילה של מגילת אסתר? כשיש צורך ב'כי תשא', מפני שישראל צריכים לחזור לארץ ישראל לבנות את בית המקדש השני. בדיוק לפני בניית המשכן, עולים כל הכוחות המכינים. 

'כנוס' משמעו, כפי שאומר לנו הרמח"ל, שאין התהוות של הגדרת זהות או תיקון נשמה את עצמה, אלא במסגרת של כלל, רק בכִּנּוּס, רק באיסוף שנקרא 'קיבוץ גלויות', כאשר יש קיבוץ כל הניצוצין שכל אחד אסף לכדי יצירת מסך משותף, כי ניצוץ אחד לא יוצר מסך. כפי שאומר הרמח"ל ביחס לפרשה הזאת "לפי שאין כוח לנשמות לתקן כל אחד בפני עצמו" (רמח"ל, אדיר במרום) גם לא לאסתר, כי היא מבינה את הכוח הכללי "בכלל נשמה אחת מתקנת בעד חברתה. כשבפרט עצמו״ (רמח"ל, אדיר במרום). 

בעת ה'כנוס', בהתכנסות, הם תחת השם הויה. ואז, אין בהם קטרוג. זה הכוח של הנשמות יחד. לכן אומר הרמח"ל, שזה הפירוש של "ונתנו איש כופר נפשו להויה בפקוד אותם" (רמח"ל, אדיר במרום). כלומר, כשהוא פוקד אותם, הוא לא פוקד אותם כיחידים אלא ככלל. תנאי לפקידה של האור הוא קיבוץ ומסך משותף, כדי ש'לא יהיה בהם נגף'.

אסתר למדה את הצורך ואת הכוח של 'כנוס', את עיקרון הכלל, מתוך פרשת תרומה. מענין ה'כופר נפש'. מזה שצריך לאסוף ולצבור חצי שקל מכולם. זו הגדרה אחת שתחתה מתקבצת המציאות או האפשרות להתקשרות. כאשר מלכות מבינה מה גרם לשבירה, היא מבינה שהיחס שלה אל העליון יכול להיות רק דרך ההתכנסות. לכן היא אומרת, 'אני אאסוף מהשבירה את כל הניצוצין בתכונה של בינה ואז אני יכולה לעשות התקשרות'.  

בפורים אנחנו עוברים ממקרה, לגורל, להשגחה. מתפיסת העולם כמקרה, שמתבטא בפסוק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה,יח) שמתייחס לעמלק שהוא הספק שמפסיק אותנו, אל תפיסה של גורל, כשיש לנו הרגשה שזה משהו מלמעלה ואין לנו יכולת להסביר, ומתפיסה של גואל להשגה של השגחה. 

זהו פורים, מה שקורה בחודש אדר. בכך יש תקווה. זהו מעבר מאי התמצאות בתוך מה המשמעות של היותנו פה, להבנה שזה מופעל מעליון ועם זאת יוצר בי את הצורך להבנות את עצמי, שזה מה שמכונה להבין, להשיג את ההשגחה. כל מצב בו האנושות מוצאת את עצמה, שזה התו שלה, זהו המקום שממנו היא יכולה לצמוח. לפיכך יש לה תקוה ויש משמעות למה שקורה.

בעל הסולם שם את פורים מעל לכיפורים. כיפורים, דהיינו כְּ-פורים. כל ההשתלמויות של כל ימי הכפורים הן אלה שיביאו אותנו לגמר התיקון שהוא יום הפורים. אם כך, למה פורים לא היה גמר תיקון? כי הוא לא התרחש בארץ. זה הגילוי של האפשרות של 'קיימו את מה שכבר קיבלו', זהו רגע של הכרה או רצון. אסתר הופכת להיות הכהן הגדול, היא מכנסת אותם וגם פועלת בעבורם. יום הכיפורים הוא יום מתן תורה של לוחות שניים. אם כיפורים הוא כ-פורים, אז פורים הוא קבלת תורה. זאת אומרת שכיפורים הוא נתינת תורה ופורים הוא קבלת תורה. כתוב במגילת אסתר 'קיימו וקיבלו'. בפעם הראשונה יש רשימו שהתורה לא התקבלה באונס או בכפיה וכאן ההבדל הגדול, שהפעם לא כפה עליהם הר כגיגית. העליון לא כפה עליהם את הג"ר. לא כפה את ההתגלות הזאת.