פורים והמגילה – מסע בין גלות לגאולה

פורים הוא מועד שמזמן חזרה למצב שבו נהיה מסוגלים לקבל תורה, לקבל את התורה.

התורה היא הכוח העיקרי שמגדיר זהות במקום הזה. כל עניין התורה הוא הגדרה מחודשת של ישראל. עמלק מופיע אחרי ההתרחשות ברפידים, המקום שבו רפו ידיהם מהתורה, שבו הם איבדו חלק מהזהות שלהם. מתי הם מקבלים חזרה את הזהות שלהם? כשהם מקבלים חזרה את התורה, את אותו אור שמאפשר להם להיזכר מי הם, ומה התפקיד שלהם.  

זה פורים וזה כ-פורים. להחזיר לעצמנו לכל הפחות את הלוחות השניים, כדי להיות מסוגלים לבנות את עצמנו על מנת לקבל את הלוחות הראשונים.

מה יש בפורים שמאפשר את גמר התיקון? עד עכשיו היתה הכנה לגמר התיקון מלמעלה. מבראשית, מהמאורות, מהמיעוט, משבת - הכל נעשה מלמעלה. משהו היה צריך להתרחש מלמטה, איזה צורך איזו הכרה, או ארגון פנימי של הנשמות של ישראל. אירגון במובן של הרכבה, של כלי שמתאים לגמר תיקון.

ההתאמה הזו מתרחשת בפורים. זו לא התאמה מלאה, זו הפרדיגמה.

שאלת חבר: למה זה קורה בחו"ל ולא בארץ?

תשובת הרבה: כי הגלות מכינה את הגאולה. ההעדר מכין את ההוויה. למה פורים קורה ברגע הזה? איך אנחנו מנסים להשיב לעצמנו את אותו צורך, רק שזה לא יהיה בגלות, בלי שנהנה מסעודתו של רשע. 

איפה אתה לא נהנה מסעודתו של רשע? בארץ ישראל, כי יש לך ריבונות. יש משהו בגמר תיקון, כמו בחרישה של אלישע, שמשהו בתוך העבודה, בתוך המציאות, מפסיק להיות עקבי, מפסיק להיות מספק. אז קוראת המהפכה. 

במובן הזה אמונה היא העמדה של תפיסת המציאות של האדם. תפיסת גמר תיקון היא מאוד שונה מהתיקון עצמו, היא לא על דרך המדרגה, ולכן כל כך קשה לנו לישב את זה. אנחנו עדיין בתוך הסבר אגוצנטרי על העולם. קופרניקוס בא ואומר תסלחו לי, אבל לא הכל מסתובב סביבכם. אתם מסתובבים סביב מרכז אחר, ועדיין אנחנו מרגישים שהכל מסתובב סביבנו. 

בדרך כלשהי משהו בי צריך להפוך את התפיסה הזו.

שאלת חברה: האם תענית אסתר היא ציווי לסיגופים שבא מאסתר? 

תשובת הרבה: זו קריאה, זה לא ציווי. החשיבות של הקריאה שלה, זה החיבור והביטוי של החיסרון.

העינוי הוא הידיעה של הנגע, והצורך בהיטהרות. הצורך לחזור להיטהר מכל מה שנדבק ומסתיר ממני. העינוי הוא כדי להבין את ההתמכרות שלנו לגשמיות.  לכן האיגרת מתחילה "והקופה של גשמיות? תלו אותה לאחריכם! והננו אחד" (אגרת דף קא, בעל הסולם).

המשמעות האמיתית של הקריאה של אסתר היא איך התמכרתם לגשמיות שהפרידה אותכם מהזהות שלכם ומהיכולת שלנו כרגע להעלות תפילה? 

זו הבקשה שלה, להיות מסוגלים להבין את התפקיד של ישראל להביא את האור הגדול של גמר התיקון.

אומרים 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', משמע שאין שמחה, לכן צריך להרבות בה. למה אומרים להרבות? הוראה מגיעה כשיש קושי, ובוודאי שיש קושי בשמחה באדר. אדר זה הצטברות כל החסרונות יחד שעושים אדרת שלימה, ז"א מבנה שלם של חיסרון.

מול מה אנחנו עומדים באדר? מול ההבנה של המרחק, של הצטברות כל הכוחות שמפרידים אותנו. כמו האדרת שמשליך אליהו על אלישע. בהשלכת האדרת הוא נותן לו את הכוח שיש בהכרת הרע לכונן תפילה. 

אדר הוא החודש השנים עשר מניסן, הוא סוגר את השנה. ומתשרי הוא סוגר חצי. כדי להביא את האפשרות של הגאולה צריך להיות חיסרון מערכתי והרגשה של פער מאוד גדול.

למה צריך להרבות בשמחה? כדברי בעל הסולם, שמחה היא מראה ממעשים טובים. היא מראה מההשתוקקות שלי להשפעה שאין לי. לכן מבקשים מאיתנו באדר להשתדל בשמחה, משום שחסרה שם שמחה. באופן עמוק - חסר שם מוחין (מח) של החלק התחתון (ה) שלא תוקן בשלושה קווים (ש).  

זו קריאה לתשומת לב, לאיזה חודש אנחנו נכנסים. כיוון שיש באדר אפשרות של קריאה של אורות גמר תיקון, אז החיסרון צריך להיות העמוק ביותר והגדול ביותר, כי זה צריך כלי.

שאלת חבר: מה ההבדל בין פור, גורל השגחה?

תשובת הרבה: יש כמה תפיסות של מציאות.

תפיסה המקרה היא שיש הסתברות בתוך המציאות הזו וכדי שאני אוכל להבין אותה טוב יותר, אני צריכה למצוא באקראיות הזו איזשהו סדר, צורה שבה נוכל לחיות במציאות בתוך איזושהי רציפות.

תפיסה הגורל היא, שברגעים היסטוריים - פרטיים או כלליים - יש משהו גדול יותר שמעורב. זה הֶרְגֵּש של האנושות שיש משהו שהיא לא יכולה להבין אותו, אבל הוא הקובע את אופן ההתנהלות שלה. קובע תוואי, זה לא רק אירוע חולף. זו תפיסה פתוחה מאוד לעבודה של אלוהים מקומיים, כוחות טבע שמתפרצים למציאת ואין לנו שליטה עליהם. זה לא עיקרון מארגן. 

התפיסה של ישראל או התפיסה הקבלית היא תפיסת ההשגחה שזה גם העיקרון המארגן הגדול. השגחה קשורה בליבה שלה להשגה, השגה קשורה בליבה שלה לדבקות, ודביקות היא ביטוי של אמונה. אחרי שהאנושות מכילה את חוקי הטבע, ואת ההסבר של המדע, וגם את הדברים הבלתי מוסברים, שהם כוחות עליונים, היא מחפשת מערכת שיכולה לתת גם את המשמעות. מערכת מספיק גמישה כך שהיא תוכל לגדול בתוכה, להשיג השתוות צורה. 

כל פעם שאני משיגה השתוות צורה (זה נקרא בתולות, מסך חדש), אני משיגה יותר מתפיסת ההשגחה שלו. משיגה את הרצון הכללי, את רצונו.

יש לנו שלוש דרגות של ההתפתחות האנושית, וישראל צריך לייצג בכל פעם- אפילו כשיש התפשטות של חכמה- את הבחירה באמונה. 

הבחירה באמונה היא הבחירה בעצם הגדילה, בעצם השתוות הצורה. לכן זה מעבר מהתפיסה שהרגה את האלוהים לתפיסה שמחייה אותו מחדש, ומגדלת את האפשרות לבחור בו, בהשגחה שלו ובהסבר של המציאות בעלת המשמעות הזאת. זה סיפור המגילה.