חגים ומועדים
שבועות
שבועות לפי הקבלה: מתן תורה ותודעת הר סיני
אנו מנסים להבין את הקשר בין פעולת העליון, התפשטות האור שנקרא תורה, לבין המקום שבו זה ניתן. זה תחום תודעה שנקרא הר סיני, שלתוכו המאור הזה ניסה להתפשט ונוצר בו גם זמן. זמן זה תהליכי תיקון, מה אפשרי ולשם מה התורה ניתנה לנו, לשם מה היא הופיעה באנושות.
יש מצב באנושות שמכריח התערבות של העליון כדי שהתוכנית של הבורא להיטיב לנבראיו תוכל לממש את עצמה מתוך בחירה והכרה של הנברא. האירוע הכלל אנושי הזה נקרא מתן תורה. מהרגע הזה, בגלל שאין העדר ברוחניות, התורה כל הזמן ניתנת. אם לא הגענו למקום שבו אנחנו מבינים את היכולת שלנו להחזיק אותה או לקרוא בה נכון, זה אומר שהיא עדיין מתפקדת בתור הכנה, בתור פעולה של העליון שמכין אותנו לקבלת תורה.
הלילה הזה, ליל הכלה, הוא כינוס של כל הנסיונות ושל כל התיקונים וההתקנות שנעשו ויעשו אי פעם כדי שנוכל לקבל את האור. מי ששמע והיה מסוגל לשמוע עשה כלי. אנחנו אמרנו לפני הר סיני "נעשה", אחר כך אמרנו "נעשה ונשמע", כי הבנו מה אנחנו צריכים לעשות. עשיה היא עשיית כלי תודעתי, תפיסתי, שמסוגל לשמוע את דבר התורה, מסוגל להבין את הדיבור האלוהי כפי שהוא מופיע בתורה, בתהליך החניכה הזה.
מאמרי שמעתי, ס"ו: "עניין מתן תורה".
'עניין' אומר שאנחנו מדברים מהדיוטה התחתונה ביותר של החוכמה, כשאנחנו מתחילים לגלות עניין ולתור אחרי המשמעות והחכמה שיש במשהו. בתוך ההתפתחות האנושית נולדה הכרה שקוראים לה הר סיני, הכרה של הרהור על השנאה, הרהור על הפירוד ועל הצורך שלנו: הפירוד ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין היכולת שלנו, בין עצמנו לבין האחרים, ביננו לבין נשמתנו ובינינו לבין הבורא. המעמד הזה, הוא הכן שעליו מונח הצורך האנושי של אותו זמן. זה לא מעמד פרטי או פרטיקולרי של ישראל, זה מעמד אוניברסלי שמייצג את החיסרון שיש לתודעה האנושית באותו רגע בקשר עם עצמה בקשר עם האחר, בקשר עם התוכנית של הבורא לגביה ובהכרה בו. זה נקרא מעמד הר סיני.
"ענין מתן תורה שהיה במעמד הר סיני", אם לא היה חלק שהיה בו הכרה של הצורך שנקרא כלי, מתן תורה היה מורגש כמו מבול, שהשחית וסילק את הנשמות האנושיות משום שלא היה כלי שהיה מסוגל לקלוט את זה כמו התפשטות של אור. במעמד הזה של הר סיני היו תודעות שהכירו בפירוד, בשנאה ובצורך בלימוד, בסולם, באבולוציה רוחנית. לכן זה נשאר בנו כמו רשימו שאחריו אנחנו יכולים לאט לאט להתקין את הכלים.
"אין הפירוש שאז ניתנה התורה פעם אחת, ואחר כך נפסקה הנתינה. אלא, אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין נצחי, שאינו נפסק". בתוך המעמד הזה של הצורך, המצב האנושי מגלם את הזמניות, מול להיות אדם או להיות נשמה, שהיא נצחית. מתוך כך אנחנו מקבלים הגדרה של הבדלה בין קיום גשמי לחיים רוחניים. מעצם נתינת תורה, מעצם המעמד הזה, נוצרת הכרה בפירוד שלנו מטבע הנצחיות שלנו כנשמות. יש בזה ריפוי, שמתחיל בהכרה במחלה, שזו ההכרה בפירוד. הכרה שאין קשר עם המוח, מעין מוות קליני, זו ההכרה של הר סיני. לכן גם נאמר במעמד הזה שזה או שמסוגלים לקבל את זה או שזה מקום קבורתם.
"כי רוחניות זה ענין נצחי שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק הוא מצד העליון". בלילה הזה אנחנו מנסים להעיר את הרשימו שלנו שאין העדר ברוחניות. רוחניות היא עניין נצחי וכחלק מהטבע שלנו איבדנו את הקשר אליו, והתורה מבקשת להחזירו. אנחנו חושבים שהנתינה הופסקה מצד העליון, אבל היא הופסקה משום ש"אין אנו מוכשרים לקבל התורה", אין לנו את הכישור. "מה שאין כן אז", באותו רגע הכרתי, "במעמד הר סיני היו כלל ישראל מוכנים", לא הפרט, הכלל. לכן אומרים "ויחן העם תחת ההר, כאיש אחד בלב אחד" הם היו מוכנים לקבלת תורה תחת כובד ההכרה הזו, מתוך כובד המחשבה וההרהור כאיש אחד בלב אחד, "שהיה אז הכנה מצד הכלל".
יש משהו מאוד משמעותי בתיקון של ליל שבועות, בכלה הזו שהיא הכל, בתיקון המצטבר של קבוצה, של כלל, שזו כוונה של כלל ולא של פרט. הכלל מתחיל לתת לנו את הכלה, שהיא אחת ההגדרות השכינה. כלל הנשמות, כגוף אחד שפועל במטרה אחת, עם כוונה אחת על מסך אחד שהיא שכינה, גוף כל הנשמות. זה חייב להיות כלל, כי רק בתור גוף של כלל שלם אנחנו יכולים לקבל תורה. לא בתור פרטים, לא בתור תא אלא בתור גוף שלם.
"שהיה אז הכנה מצד הכלל שהיה להם רק כוונה אחת, שהיא מחשבה אחת על קבלת תורה. אבל מצד הנותן אין שינויים הוא תמיד נותן, כמו כמ"ש הבעל שם טוב, שהאדם מחויב כל יום לשמוע את עשרת הדברות על הר סיני". אם מתעורר באדם הצורך הזה ויש לו את ההכרה של הר סיני של הפירוד שלו הוא מחויב בכל יום, בכל הארה, בכל רגע שהוא מתעורר להכרה, לשמוע את עשרת הדיברות על הר סיני. להחזיר את עצמו לאותה נוכחות של הכלל ושל הצורך של הכלל שנקראת מעמד הר סיני.
ליליא דכלה - הצורך בתורה לעומת כל צורך גשמי
בלילה הזה אנחנו מנסים לתור בתוך התורה ובתוך המשמעות שלה. בעל הסולם אומר שאין לנו את היכולת להיכנס לתוך זה אם אין לנו את ההכנה, שהיא הצורך בתורה, ההכרה למה אנחנו מבקשים את זה ולמה אנחנו צריכים את זה. התורה היא דבר חי, ולא רק שאני צריכה להתאים את עצמי לתנאי ההתפשטות שלה ולאופני פעולתה, אני צריכה הכנה של צורך, צמא, בקשת עזרה לגבי הכרה שלי במשמעות הקיום והחיים שלי פה.
שאלת חבר: מה זה ביום יום הצורך הזה?
תשובת הרבה: ביומיום הקיומי שלנו יש לנו צורך שיהיה לנו נוח. שתהיה לנו שליטה על המשאבים, בין אם פיזיים או אינטלקטואלים, משפחתיים, מיניים, כלכליים, כל מה שאנחנו רוצים. זה הטבע שאנחנו מכנים 'הטבע הבהמי' או 'טבע של רצון לקבל'. יש לו מנעד.
כשאנחנו מדברים על תורה, אנחנו מדברים על צורך אחר, שהוא קשה לתפיסה הן ע"י המכונים 'חופשיים' והן ע"י ה'חרדים'. משני צידי המניפה קשה לנו לתפוס שהתורה לא מדברת במילה אחת על החיים הגשמיים שלנו. חוקי התורה אינם חוקי התנהלות שיש בכל התרבויות, של ניסיון לומר 'בואו לא נהרוג האחד את השני, בואו נקבע חוקים ונייצר אמנה כי אחרת לא נוכל לחיות'.
לכן אומר בעל הסולם, שאם מתעורר בי צורך לא להיות רק אנוש או בהמה משוכללת, אלא עולה בי זיכרון שמתעורר דרך מה שנקרא 'הנקודה שבלב' ואני רוצה להידמות או לקנות לעצמי מוסר ומשמעות שקשורה למערכת הגדולה שלשמה נבראתי, אז הצורך נעשה צורך אחר לגמרי. זהו צורך שאין לי יכולת להשיג בתוך הרצונות שאני מכירה. הוא לא משאב. אני יכולה לפתוח המון ספרי תורה, אבל אני לא אמצא שם את הצורך הזה אם אין לי את השפה של הנשמה. כי אז אני קוראת את זה כמו שאנשים קוראים את זה, כמו מקראות ישראל, ולא מבינה את זה כדבר חי, כפעולה של אור.
צריך שהאור יעורר בי משהו. לכן התורה ניתנת בכפיה. כי היא צריכה לעורר בנו קודם, במובן מסוים את הצורך, ובמובן אחר את התקווה שזה אפשרי. זו התעוררות מאוד מסוימת שלא קשורה באדם, במה שהוא עשה בחייו, באופן שבו הוא התנהל. זה קשור במשהו אחר לגמרי. זה קשור במערכת הנשמות ובמה שמבחינתה צריך להתעורר עכשיו כדי להשלים אותה.
זה נקרא 'התעוררות נקודה שבלב'. מהי נקודה? היא חיסרון. בלב, משמע בכלי, ביכולת הרגשה. כשמוציאים את ישראל ממצרים, ברור שהם עדיין לא יכולים להיכנס לא"י בלי שתהיה להם הכנה. ההתנהלות שלהם, ה'מצרים' שבהם כל כך חנקה אותם והֵצֵרָה את האפשרות של מערכת היחסים בינם לבין עצמם לבין נשמתם, עד שהם היו זקוקים לעזרה מאוד גדולה.
מכאן ואילך, זה קורה בפרט, שמתעורר בו החיסרון לבורא: לא חיסרון למלא משהו ברווחה שלו. אלה שני דברים מאוד שונים. צורך לגמרי אחר.
הכוח המיוחד של ליל שבועות לפי הקבלה
שאלת חברה: ענין מתן תורה הוא ענין יומיומי. אנחנו כל הזמן צריכים לקבל את התורה
תשובת הרבה: הוא ענין יומיומי אבל בשבועות יש לו חגיגיות של מעמד. בכל יום אני צריכה לזכור שאני נשואה ואת המשמעות של זה, אבל לא בכל יום יש לי את ההתרגשות שאני מתחתנת. ביום יום אין את הכוח של העֵדוּת, שנושא אותי. המועדים, הם 'זמינים מקודש'. בהם אנחנו יכולים להזמין את האור שפוגע ב'קוד' המסויים ומאיר אותו באופן משותף.
לכן, אומרים לנו האר"י והזוהר, שמי שמקיים את הלילה הזה, את ליל הכלה שמיועד לחיבור השכינה עם האור, מקבל את היכולת להחזיק את ההכרה הזו במשך השנה של כל התיקונים שלו, ולכן אומרים ש'הוא יחיה שנה'. הסגולה של העבודה של תיקון ליל שבועות היא שמי שעושה את התיקון, יחיה שנה. זה לא שהוא מילולית יחיה שנה. הכוונה היא שיהיה לו כוח להחיות שוב, מתוך הרגע הזה, הזימון הזה, את זה שהוא היה שם והוא התחייב שם.
זה כמו שבת, שהיא המקום שממנו אני מושך את הכוחות לתיקון של ששת הימים. שבועות נותן לי את המהלך של כל השנה. העדות והטקס עצמו של הקידושין הם פעולה של נתינת חיים שעכשיו אני צריכה לפרוט אותה ולממש אותה בכל יום. יש מין נקודות כוח כאלה שמהן אני מקבלת את האפשרות להחיות את כל מערכת היחסים הזאת.
מתן תורה על פי הקבלה - התגלות אי ההתאמה
ההתגלות על הר סיני חושפת עד כמה ישראל לא מסוגלים לשמוע את הבורא, ועד כמה הם צריכים תורה שתתאם אותם. באופן הפוך מרגשות דתיים, התורה לא ניתנה על מנת למלא אותי, אלא כדי להראות לי מה חסר לי כדי להתאים. בתוך התודעה האנושית נוצר חיסרון עצום שכפה את התגלות התורה הזו לאנושות כדי לקחת אותה צעד נוסף באבולוציה. מצרים וכל מי שיצא ממצרים מגלם שלב של מיצוי התפתחות אנושית, שדורש שינוי ביחס.
ההתגלות בהר סיני אינה התגלות פרטית, היא לא ניתנה לאדם אחד, אלא לישראל וערב רב, למצב אנושי שכל התפיסות הדתיות הפנתאיסטיות של יתרו נכחו בו כדי לומר שלתודעה אנושית יש צורך בהתאמה אחרת לחלוטין. עד עכשיו העוביות גדלה ע"י כל מיני צורות של פולחן ואידיאולוגיות דתיות. אידיאולוגיה דתית יכולה להיות גם קומוניזם, חרדיות וצורות האחזות שונות, בין אם הם קתוליות או פרוטסטנטיות או כתות שמביאות את הגאולה. כל הצורות האנושיות הללו נוכחות במעמד מתן תורה.
האנושות נלקחת למודל שעליו נעשה נסיון של המרה. בכלי האמונה והיחס לבורא, בהכרת החיסרון נבנית יכולת התיקון והיכולת להרגיש את הפעולה של האור. בתוך התהליך הזה יש בעיקר גילוי של אי התאמה. לאנושות מאוד קשה לקבל את זה אבל עיקר העבודה הוא גילוי אי ההתאמה.
