ספירת העומר בפנימיות: משמעות העומר והקשר לאורות העליונים

שאלת חברה: מה ההבדל בין יסוד דגבורה ומלכות דגבורה בספירת העומר? הרבה אמרה בהכנעה שמלכות זה הגילוי?

תשובת הרבה: שם של ספירה הוא איכות הטבע שלה. זו תכונה שמתגלה במלכות, לא קודם. קודם לכן זה תהליך של עיבור. במלכות נולדת ההכרה, הידיעה, השם, הגילוי של התכלית, כי מלכות היא מקום הגילוי, זה התפקיד שלה מלכתחילה. 

כפי שהאר"י מגדיר את זה, מהפעימה הראשונה של צמצום א', של יציאה מן הכוח אל הפועל שמתחילה את הבריאה, תפקיד המלכות הוא להוציא לאור, לְגַלּוֹת את פעולותיו, שמותיו וכינוייו. איפה מתגלה כל פרט מהאחד, יחיד ומיוחד הזה בכל הצורות, בכל התכונות? הוא מתגלה במלכות. היא הכלי שבו האור יכול לקבל את הממשות שלו, את המשמעות שלו ומתוך זה גם את התכלית שלו. 

לכן בכל מערך כזה אנחנו סופרים שבעה שבועות, כי בשביעי יש את השבועה ויש את ׳שֶׁבִּי הוא׳. אנחנו צריכים לזהות בתום מחזור של שבוע מה התכלית של התיקון של השבוע, של התכונה הזו.

ש: והיסוד הוא האיסוף של הכל?

ת: היסוד הוא ספירה שאין לו תכונה מעצמה. הוא נקודת מעבר בה נאספים כל האורות העליונים כדי שהוא יוכל להעביר את זה למלכות. הוא לא יכול להעביר למלכות עד שהיא לא הופכת להיות עטרה שלו, שעולה אליו, לכן הם הרבה פעמים שיתוף פעולה. ההגדרה של יסוד ושל מלכות תלויה לא בהם עצמם אלא באופן שבו הם מתייחסים למה שעליון מהם, זה מה שמשותף להם. היסוד הוא הסוד, העיקרון של כל העשר, העיקרון שמתגלה בספירה העשירית, במלכות. אנחנו מדברים על שביעית כי אנחנו מדברים על הפרדה בין ג"ר לז"ת, מה מתרחש בגוף כשהוא בספירת העומר, שהסתלקו ממנו האורות והוא רוצה להחזיר אותם, איך הוא צריך לפעול.

ספירת העומר שלנו היא האופן שבו אנחנו לומדים בכל פעם ומזכירים לעצמנו את המשמעות של ספירת העומר, את היחס בין היכולת למשוך את ההרגש של הימים, של ההארות האלה שאנחנו מנסים למשוך, כדי שהם יעשו בנו את הכלי, את יכולת ההרגשה. כוח ההעדר הוא כוח מאוד גדול. הידיעה שאין בנו את אותה יכולת, אותו הרגש, את השפה שנקראת שפת לימודים שאותה נִלְמַד. בדיקת הניקיון הפנימי היא בדיקת  היחס. לקחת אחריות על סיבת  התרחקותו של הקדוש ברוך הוא. מדוע הוא נד, על מה מתקיים הדין שלא מאפשר לנו להיכנס באותו שער של החיבור, של הזיווג. 

זה האופן שהבסיס של כל המועדים זה זמינים מקודש, מה מזמין אותנו ומה אנחנו יכולים לזמן. אנחנו יודעים שקודש זו צורת חיים. האופן שאנחנו מדברים בו מתחיל מקורבן, מהיכולת לקרב את העומר. העומר הוא אותו חלק בהמי בנו, אותו חלק שאותו אנחנו רוצים להמיר, להניף, להרים אותו למדרגה, שיוכל להיות לבוש או צורה של התכללות בעליון, בנשמה. אפשר להבין שהקריאה של העיקרון, האופן שבו אנחנו יכולים להשתמש בקיום הגשמי שלנו, הוא להמיר אותו ללבוש לנשמה, זו תבנית התיקון. 

מה שניתן לנו ממילא זה הקיום, כיסתא דחיותא, כיס הקטן של חיות. האופן שבו אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להפוך אותו למשמעותי, הוא להמיר את הכוח של הקיום ללבוש לנשמה. חלק מזה מתבטא בהנפה של ההתקרבות הזו, להניף את העומר. העומר הוא שעורים וזה מאכל בהמה. 

זה העיקרון של מה שמתאפשר לנו כרגע. האור הוא העיקרון של היציאה ממצרים או יציאה מתוך השעבוד ולבנות את הקיום זה כמו היכולת להניף אותו כלבוש לנשמה.

שאלת חבר: בספירת העומר אנחנו עוברים 49 שערי בינה ולמדנו שהספירה החמישים כוללת את הכל. כשירדנו למצרים, ירדנו 49 שערי טומאה, אבל בתוך מצרים לא הגענו לשער החמישים?

תשובת הרבה: משה לא הגיע לשער החמישים. לקחו אותם לשער החמישים, הם איבדו אותו, השיגו אותו שוב במתן תורה, ואחרי מתן תורה, מכיוון שנפלו, כל הדור הזה, כולל משה, לא נכנסו לארץ ישראל. 

ש: כתוב בהגדה שאם לא הוציאנו, היינו אנחנו בנינו ובני בננו משועבדים לתמיד. נגאלנו טרם הזמן בגלל ההבטחה לנח, שלא להשמיד עוד פעם במבול את הכל? אין משם גאולה?

ת: יש שם 'הוצאה', העליון מוציא את כליו. הוא מפעיל את שער החמישים בלי הצדקה מלמטה. ההצדקה היחידה היא ההבטחה שלו. הטענה של פרעה אומרת: אני קיימתי את ההסכם, אני לא צריך לתת להם לצאת. הם לא הרוויחו את היציאה. אז נותנים להם שלוש פעולות בשביל ליצור בהם שותפות והבדלה: הפעולות של "משכו לכם" של העשור בניסן, של השחיטה ושל המילה. זו מעין הבחנה מאוד קלושה של זהות אחרת. אבל, אין להם את זה, זה עוד לא בנוי בתוכם, הם לא הרוויחו עדיין את שער החמישים. 

עוד פעולה אחת שמאפשרת להם זה "וייסעו": הקפיצה של נחשון. הפעולה שהיא למעשה השחרור ממצרים, שהולכת נגד התפיסה החושית של המציאות כמו עדות על המציאות. מה עושה נחשון? הוא הפך את המציאות: הוא אומר אני לא סומך על תפיסת הרצון לקבל. אני לא סומך על התפיסה החושית שלי את המציאות. זו לא המציאות. המציאות היא מעבר לזה, ולכן אני מסוגל לקפוץ לתוך מה שנראה לי ברגעים הראשונים כמו מעשה התאבדות. אלא שזה לא מעשה התאבדות, זה בעצם מעשה של מרד. זה קושר אותנו למרד בר כוכבא. בכלל למרד בתפיסה החושית, או מרד בתפיסת 'הרצון לקבל' את המציאות. יש שם הכנות, אבל אין שם השגה שעברנו מ"ט שערי טהרה כדי לזכות בזה. לכן אנחנו צריכים את כל המסע של ספירת העומר כדי להגיע לתודעה של החיסרון הזה. 

בל"ג בעומר אנחנו מגיעים למקום שמתאפשר איזשהו שיח השגתי והתקדמות אחרת לחלוטין, בגלל שאנחנו מגיעים למגע עם בינה. לכן, בהרבה קהילות, מנהגי האבלות של ספירת העומר נפסקים בל"ג בעומר, ולכן גם מתחתנים בל"ג בעומר. בתוך ספירת העומר זה יום שמותר להתחתן בו. יש קהילות שמפסיקות את כל מנהגי האבלות מל"ג בעומר כי מתחילה פאזה אחרת בתוך הספירה עד שבועות. כלומר ניתנת לנו אחיזה כלשהיא בתפיסה של התיקון הנדרש. בנוסף, יש לנו כבר איזשהו קשר לכוח המתקן, לבינה, שתביא אותנו לזכות בקבלת תורה. להגדיר נכון גם את הזהות וגם את הצורך שלנו.