מבנה הסוכה והקשר בין האדם לאור העליון

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג, מב)

מיהו האזרח בישראל? מי שיש לו זהות שזורחת. 

א-זרח: א' שהיא בינה, מקור הנשמה, מזריחה אותנו. אם יש בי מקור נשמה של ישראל, של ׳ישר כאל׳, אז אין ספק שאני אשב בתוך הסוכה, שהיא המבנה של האמונה. עצם הישיבה שלי בתוך הסוכה מגדירה את הישראל שבי.  ההגדרה ׳ישר כאל׳ היא השם של ההתגלות של אותו פרצוף בעולם אצילות שנקרא ׳ישראל סבא ותבונה׳, פרצוף שמסוגל לקבל חוכמה, והוא שנתן לנו את הזהות שלנו.

המשמעות של להיות ישראל היא לגלות את הנוכחות של הבורא בעולם ואת האפשרות של התגלות החוכמה הזאת. כדי שישראל יהיו מסוגלים לכך, הם צריכים להיכנס למבנה הזה שקוראים לו סוכה. לכן רק מי שאזרח בישראל יושב בסוכות, וההפך, מי שנכנס לתוך המבנה הזה, יכול לזהות מה משמעותו של הערך של להיות ישראל ומה התפקיד של זה.

 השיח האמיתי של הזמן שלנו הוא בירור השם של ישראל שמגיע מעולם התיקון, בירור הערך של ישראל, ואיזה מבנה משותף של הפכים אנחנו צריכים לבנות כדי שהערך הזה יממש את עצמו. תפקידו של ישראל הוא לאפשר לכל העולם להבין, בשפה הזו, את המציאות של האור, של מציאות מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו בתוך חיינו. מתי ישראל קיבל את התפקיד הזה? בסוכות. לכן בסוכות חוגגים את שמחת תורה, כי זוהי תורה שמאפשרת לנו להבין את כל זה, תורת התיקונים של יום הכיפורים.

״מצוה זו לישב בסוכה, כבר העמדנו שהוא כדי להראות שישראל יושבים בסוד האמונה, שהוא סוד צל סוכה, בלי יראה כלל מקטרוגים. כי המקטרג נפרד מהם ביום הכיפורים ע"י שעיר לעזאזל, וכל מי שהוא בסוד האמונה יושב בסוכה״ (זוהר אמור קעא). שבעים הפרים שהם כמו השעיר לעזאזל, יכולים לברר מי מהרצונות, מי מאומות העולם, רוצה לקחת על עצמו להתאזרח בישראל, לקחת על עצמו את הזריחה הזו. כלומר, מי שמבין את העיקרון הזה של האמונה, מגדיר את עצמו כמי ״שהוא מזרע שורש של ישראל (ש)ישבו בסוכות״ (שם).

המצוה שמופיעה לאחר מכן היא להקריב קורבן, כלומר להתקרב בכל יום משבעת ימי הסוכות. קורבן זה שייך ל׳חלק לכל׳, משמע לתת לכל הרצונות, לכל אומות העולם, חלק בזה. הכוונה היא לא רק כדי להפריד אותן, אלא גם כדי להטמיע בהן, ולא חשוב אם במודע או שלא במודע, את השייכות שלהן. למרות מה שאנחנו חושבים, הבורא ברא את כל הבריאה. הוא ברא לא רק את ישראל, אלא גם את אומות העולם, שיש להן תפקיד לא פחות מרכזי. התפקיד של אומות העולם שייך למטרת הבריאה והתפקיד של ישראל שייך לתיקון הבריאה. 

במובן הזה, מבין החגים, סוכות הוא החג הכי אוניברסלי. התפקיד של ישראל הוא תיקון, אבל מטרת הבריאה היא כל אומות העולם, כל הנבראים.

להיות אזרח משמעו לקבל על עצמי את התיקונים כדי להביא לא רק את עצמי, אלא את כל המערך של הבריאה ושל הנבראים, למקומם. הקורבן, ההתקרבות הזו, היא לא כדי להפריד את אומות העולם כדי שישראל יוכל להיות לבדו עם אלוהיו. אם אני אהיה איתו לבד זה כדי שיהיה לי מה לתת להם, וזה נקרא להיות אזרח.

נוצר עיוות בתפיסה מתוך האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב את בניו, כמו בתפיסת העקידה. התפיסה של ישראל את עצמם כנבחרים היא כל כך מתגוננת, כל כך צריכה להגן על עצם קיומה, עד שהיא לא מבינה  את האחריות שלה כלפי האחרים.

האפולוגטיקה של ישראל משכיחה ממנה את המיצוב שלה. התנצלות בקבלית משמעותה לאבד משהו, כמו במקרה של ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״ (שמות, לג, ו) בו ישראל אבדו משהו משום שהם שכחו  את הזהות ואת התפקיד שלהם.

מראש השנה אנו מתהלכים סביב ההתהוות של בריאת האדם ומציאת תפקידו במטרה להבין את המשמעות של "...אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב,ג), כלומר מה ברא עבורו לעשות. יום הכיפורים נותן לנו את הכוחות, האורות וההבנה לפני מי אנחנו עומדים, מהי המשימה, מה מוטל עלינו ועל מה לקחנו אחריות. הסיפור של התיקון במובן של הסוכה מתחיל בזוהר בראשית שבו יש קשירה בין הסוכה לשבת ולשלום, כך שכל המבנה הזה שמובא בבראשית הוא המקום שיוצר את כוח האיחוד של שלושה קווים. כשם ששבת מאפשרת לנו תמונה או הרגש של גמר תיקון, של העולם כמתוקן ושמשם אנחנו יכולים למשוך את האורות לעבודה של שיתא אלפי שני, כך החיבור שבין חג הסוכות עצמו, האדם כסוכה, כמי שיש בתוכו גם את האפשרות של התיקון וגם את היכולת לחלום, לחזות ולצייר בכוח דמיונו את גמר התיקון, את העולם המתוקן. 

בירור החטא הוא בירור התיקון. ההכרה או ההיכרות של האדם עם טבעו היא זו שמביאה את ההכרה בהכרח של התקנת המסכים שאבדו, וגם את ההבנה שהשבירה לא רק נותנת את הכוח לעצם הקיום אלא אף נותנת טעם בעבירה. כל דבר שיש לו חיות או שיש בתוכו ניצוץ, יש לו טעם. כשמבינים זאת נעשה ברור תפקידה של בינה שהוא למשוך אור חכמה נוסף כדי להיות מסוגלת להתגבר על המכשול וההסתרה הטבעיים שמטבע הבריאה הושמו שם, כדי שאפשר יהיה לסמן את החושך כמקום שממנו אפשר להוציא את האור. 

ההפכים הללו הם המבנה של הסוכה. זו ההבנה העמוקה מדוע האדם צריך להיות מבנה של סוכה, להסתיר את האופן שבו הוא מושך חכמה לעצמו ואיך להשתמש מעל הדעת. הסכך שלו עשוי מעליונים שאלה ענני כבוד, וממנו, שאלה פסולת גורן ויקב. הללו הם  הגירעונות שלו, הַגֵּרוּת של הדין שעושה בו את הנקב, החיסרון. אלה דברים שאינם מקבלים טומאה, אלא הכרות שבעצם מביאות אותנו לטהרה כלומר לצורך בעליון. יש להבין את המבנה. סוכות הפך להיות חג חיצוני כשהוא בעצם אחד החגים הכי פנימיים שיש. הוא קשור בליבה שלו לבראשית, באופן שבו אנחנו צריכים להבנות את עצמנו מחדש כדי להיות קרובים יותר או לכל פחות על הנתיב של מטרת הבריאה.

הזוהר מלמד בבראשית שהשבת היא המבנה שבתוכו ניתן לקבל את הדימוי של גמר התיקון. המבנה המקביל שלו נקרא סוכת שלום. הסוכה היא מבנה של אמונה מעל הדעת, תולדה של ההבניה שלנו, של הפיכתנו לבנים, מעבר מעבד לבן דרכו אנחנו משיגים את גמר התיקון. כמו ההתייחדות שמתרחשת בהושענא רבה. כשם שבשבת יש סוג של התייחדות עם אור שיתא אלפי שני כך בסוכה ישנו איסוף של כל האורות אל השמיני, אל העצרת, שהיא מחוץ לסוכה. הסוכה היא מבנה מכיל ומתקן. שלום הוא מבנה של תיקון, של שלושה קווים. כך גם השבת היא מול ששת הימים, מול המבנה המתקן. המבנה המתקן שהוא היכולת שלנו להבין את החטא והאופן שבו אנחנו גרשנו את השכינה ולכן נשלחנו מגן עדן, נקרא סוכה. הסוכה היא במרחב שיש לו זמן והשבת היא במחזוריות קבועה וקטנה. סוכות מתרחש פעם בשנה ולעומתה השבת היא כל שבוע, דופק קטן ודופק גדול.

שאלת חברה: הסוכה היא המבנה המתקן?

תשובת הרבה: הסוכה היא הבריאה כולה, מה שמותקן בתוך התהליכים של הבריאה כדי שנגיע לעתיד לבוא. זה לא רק סביבתי, זה האופן שבו אנחנו מבנים את עצמנו אל תוך זה, זה גם הדימוי של האדם כסוכה, איך הוא פועל, המסכים שהוא שם על עצמו, היחס שהוא בונה. לארח, משמעותו להיות אח, אח של השיתוף. לא ניתן להעלות או להחזיר לשכינה את הכבוד שלה, את המציאות שלה מבלי שנחבר את החלק שלנו אל הרשת השלימה. זה גם תפקיד הסוכה. אדם אינו בונה סוכה לעצמו, כמו ברית מילה, זה דבר שיתופי, קהילתי.

ש: האם הסוכה הופכת להיות סוכת שלום רק בגמר תיקון?

ת: לא, המושג סוכת שלום מופיע בבראשית, אחרי הגירוש ואחרי ההבנה של מה שצריך לתקן. המימוש שלו מתחיל להיות אפשרי בתולדות האדם רק מיעקב. יעקב תופס שצריך לייצר בעולם מבנה כזה שיאפשר לנשמה לגדול לכדי ישות שיכולה לקחת ריבונות, שליטה והנהגה בתוך מציאות העולם. המחשבה היא בבראשית, בהכנה של האידאה, והיכולת של תודעה נשמתית לממש זאת מתחילה ביעקב.

"וזהו ענין המצווה תשבו כעין תדורו" (אגרות הסולם, אגרת ס'). בעל הסולם מסביר את העניין של תדורו, את הציווי, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב). "פירוש, על דרך שדוד המלך ביקש 'שיבתי בבית יהוה כל ימי חיי לחזות בנועם …", ׳נועם׳ זו בינה. "...כי בית יהוה זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכשזוכים יותר אז היית כמו בית לו…" (אגרות הסולם, אגרת ס'). כלומר, אנחנו הופכים להיות חלק ממה שבונה את הבית הזה, את "שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה" (תהילים כז, ד). החלק של נשמתנו שאנחנו מרגישים אותו כחלק עצמי הופך להיות חלק מהגוף של כל מערכת הנשמות הנקרא שכינה. כשזוכים ביותר אז אנחנו הופכים להיות כמו בית לו, בקביעות ונצחיות זהו גמר תיקון. אנחנו מתקנים את עצמנו להיות בית קבע, בתוך הבית הארעי של הסוכה, בתוך התיקונים. 

״והיה ברצון השם יתברך לומר לעבדיו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי"... ״ (אגרות הסולם, אגרת ס'). כדי להגיע להיות בית צריך להיכנס למבנה הזה של התיקונים של שיתא אלפי שני, של הבריאה וכל מה שיש בתוכה, זה ארעי, זה לבינתיים, זו לא המטרה. " דהינו רק בצילו יתברך לבד, שהוא סוד מצווה קלה, מצוות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב. שהוא ממש צל של השם יתברך" (שם), כל הגרעונות וכל הכרת הרע, מה שנקב בי, הוא בעצם ממנו. אם איננו קושרים זאת  ומבינים שזו ההארה שנתנה לי את היכולת להכיר בזה, אז איננו מבינים שזה ממש צל של השם יתברך ושהצל הזה עוזר לנו לבנות את הצלם.

"ואף על גב שהם תרתי דסתרי, שהרי בעינים הגשמיים ובידיים גשמיים אנו רואים וממשמשים שהצל מכוח פסולת בא. ובאמת השם יתברך בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו" (שם). עצם הסוכה הוא הכור הזה, המבנה שמאפשר לנו להבין שאנחנו תופסים זאת כהפכים ואילו אנחנו רוצים לתפוס זאת בתוך השכל האלוהי שנקרא אמונה כדבר אחד.

שאלת חברה: האם 'אהיה אשר אהיה' הוא התהליך של שיתא אלפי שני?

תשובת הרבה: לא, זו לא משוואה. ההתגלות בסנה של ׳אהיה אשר אהיה׳ זו התגלות מאוד מסוימת. זו התגלות שניתנת למשה, לבגרות מסוימת, אבל כשהוא הולך לבני ישראל הוא לא משתמש בשם הזה. משה מייצג את אלוהי אברהם יצחק ויעקב. ההתגלות בסנה תהיה הקדמה להתגלות בחורב, בהר סיני. שם, מהביטוי 'אנוכי', מתחיל להתגלות המובן העמוק יותר שאומר שמה שאני אהיה הוא לפי הכלי שיתהווה, זה המסע.

'אהיה אשר אהיה' הוא גם השם של הכתר, כי בתוך הכתר מופנמת כל התוכנית של מה יהיה האדם. לא רק איזה כלי הוא יהיה, אלא איך הבורא יתפס בתוך הכלי הזה. 'אהיה אשר אהיה', מושווה ל׳בראשית ברא אלוהים'. ׳אשר׳ משמעותו ׳ברא׳ שזו הסתרה, כלומר ההתהוות של הנוכחות היא באמצעות ההסתרה. זו ההבנה העמוקה מדוע האדם צריך להיות מבנה של סוכה, כדי להסתיר את האופן שבו הוא מושך חכמה לעצמו, ולהפוך את השימוש בחכמה לעליה מעל הדעת.

ממה עשוי הסכך? מהעליונים הסכך מתבטא ב׳ענני כבוד׳, ומהתחתון הסכך עשוי מ׳פסולת גורן ויקב׳, הגירעונות שלו, הַגֵּרוֹת שלו, הדין שעושה בו את הנקב, את החיסרון. אלה הם דברים שאינם מקבלים טומאה, אלה הכרות שמביאות אותנו לטהרה, לצורך בעליון. 

צריך להבין את מבנה הסוכה כפנימי. סוכות הוא אחד החגים הכי פנימיים שיש משום שהוא קשור בליבה שלו לבראשית. השאלה תהיה איך אנחנו מַבְנִים את עצמנו מחדש כדי להיות קרובים יותר, או לפחות על הנתיב של מטרת הבריאה, ותיקון האדם במובן של 'להכלל מעליונים ומתחתונים'. בעצם מבנה הסוכה יש את ההתכללות הזו.

אחת ההוראות לבניית הסוכה הן שהצל שלה לא יהיה מהדפנות, אלא מהסכך. ׳דופן׳ בעברית היא קיר חיצוני, וגם ריפוד. כמו שמרפדים אתרוג כך שהפיטם לא ייפגם. לדפנות יש שתי צורות הבנה הפוכות. אחת היא אור מקיף. אור מקיף, מתחילת הבריאה, הוא תולדה של המגבלה שלי. זה אור ישר שרוצה להיכנס לכלי, אבל הכלי לא מסוגל לקבל, והאור יוצא חזרה ומקיף את הכלי. הכלי מרגיש את האור שהיה והסתלק מבטש אותו, כי הוא רוצה להיכנס, והוא קורא לו אור מקיף. האור הפנימי, ההבנה הפנימית של הכלי, מבינה את המגבלה שלא מאפשרת לאור להיכנס.

תמיד יש יחס בין אור מקיף, שהוא התוכנית, הרצון של האור להתפשט ולהיכנס לתוך הכלי, לבין אור פנימי, שהוא מה שהכלי כן היה מסוגל לקבל, אבל הוא יוצר את ההרגשה המאוד קשה שזה לא מספיק. הכלי דוחה את התוכנית, את כל האור שרוצה להיכנס ומתחיל יחס בין אור מקיף לאור פנימי. הדפנות הן אור מקיף, ואור פנימי הוא הסכך, שזו המגבלה שאני מרגישה. אני לא יכולה לקבל עכשיו את הכל, אני יכולה לקבל במידה שבה אספתי את הגרעונות, את ההכרה של הַגֵּרוּת שלי, של הטבע שלי. במידה שבה אספתי את הידע ואת השימוש שלי בחוכמה, את הצורך שלי, במידה הזו אני יכולה לתת לאור להיכנס. עכשיו אני יכולה להפוך את הדפנות למשהו. מכיוון שהאור מבטש אותי, אני דוחה אותו. כשאני דוחה אותו, הוא הופך להיות קליפה מבחינתי. אני לא רוצה את הביטוש הזה, את הייסורים שהאור גורם לי. היסורים שה'נודניקית' הזו גורמת לי בתביעות שלה, מנסה להחדיר או לשנות או לנתץ או לשבור תפיסה, כדי שמשהו אחר יכנס. זה יחס. מה שקובע את היחס הנכון אל האור המקיף הוא הסכך, ההכרה בגרעונות שלי ביחס לנשמה שהיא גֵּרָה.

למה כל הזמן אומרים לנו תזכרו ׳שגר היית בארץ מצרים׳? כי הנשמה היא גֵּרָה פה. לזכור שהיינו גֵּרִים בארץ מצריים זה כמו לומר ״תזכרו שיש לכם נשמה, שכל המציאות הגשמית היא מצריים בשבילה, ומה שהיא רוצה זה לצאת ממצרים״. אם כך למה היא ירדה? למה היא גֵּרָה? מה היא צריכה לעשות, כדי להצדיק את החזרה שלה הביתה? מזה אנחנו בונים את הסכך, את מקום המפגש שלנו עם האור. זה שייך לבגרות, שמוכנה לקבל את הנשמה כקול המוביל את ניהול המציאות שלנו, ולא קול שמובל.

זה מבנה בנו את החיסרון ואת הצורך. אנחנו בונים יחס נכון, יחס שבו אני מוכנה לומר, שאני חייבת ללכת מעל הדעת, כי הדעת והשכל שלי מוגבלים ואני רוצה שותפות עם התוכנית. אני רוצה לראות את המבט, להפנים את המבט של התוכנית הכללית של הבורא. 

כבר בזוהר בראשית מופיעה סוכת שלום שמשלימה את שני ההפכים. אחרי שמופיע האדם במאמר ׳אשר ברא אלוהים לעשות׳, מופיע מאמר ׳סוכת שלום׳, בו הסוכה נקראת שבת, ולכן כל העולם נמצא בשמירה.

למה אומרים ״ירושלים היא המדור של סוכה זו ששם עומדת סוכת השלום?״ פירוש ׳סוכת שלום׳ היא סוד בינה, תיקון. והיא נקראת כך משום שהיא סוככת על בניה, על זו"ן, על מערכת הנשמות, ומגינה עליהם מפני החיצוניים,  סוד השבת הוא שהמלכות נעשתה אחת עם הסוכת שלום...״ (זוהר בראשית, קצד, מאמר סוכת שלום).

 כל הרצונות של הנבראים נעשים אחד עם אותה סוכה, שהיא מבנה האמונה שמאפשר שלום בין ההפכים שבעל הסולם דיבר עליהם, בתוך ירושלים, בתוך היראה השלימה שהיא המלכות. לכן קוראים לזה סוכת שלום, וצריך להתפלל ולהזמין אותה שתשרה עימנו, תחפוף עלינו ותאפשר לנו גם את הריבונות וגם את הזהות האמיתית, זו שאנחנו רוצים לבחור בה ולממש אותה.

שאלת חבר: יושבים בסוכה ומבחוץ מקטרגים כל העולם. 

תשובת הרבה: ובתוך הסוכה לא מקטרגים? זה מתחיל משם. אם בתוך הסוכה יש קטרוג אז אין עולם. העולם הוא תחת דין. מי שנכנס לתוך הסוכה הפנימית הזו, צריך להבין שכל הקטרוג שלו זו הרשעה של הבורא, והוא רוצה להיות מסוגל להצדיק, וכדי להצדיק הוא צריך להיכנס מעל הדעת של עצמו. מעבר למה שהוא רואה, שהוא הצודק. זה בדיוק העניין, אם אתה נכנס לסוכה, אתה לא צודק. הוא צודק, אתה ממש לא.

ש: קטרוג אחד על השני, מה שקורה ביננו, זה למעשה קטרוג שלנו על העליונים?

ת: נכון, זו הרשעה שלנו את המיצוב. במקום שאנחנו נבין שאלה כלים לבקשה לתיקון מאוד גדול, אנחנו מתנגחים ואומרים ״אני צודק, והאלוהים שלך טועה״.

ש: אז איפה הייעוד של ישראל בתור מתקני הבריאה?

ת: זה השורש שלהם. כמו שאנחנו רואים ביעקב, באיך שזה נבנה בתוך המשפחה, בתוך השבטים. כל הברכות שיעקב נותן לבניו ואחר כך משה לשבטיו, אלה ברכות שיש בהם את מה שצריך לתקן. כל זה שמיכת טלאים שעושה את כל השבטים בייחוד שלהם, כמו שלושה עשר התיקונים, לתיקון שלם של הכל. כל שבט מייצג את ההתחדשות, או איכות מסוימת בתוך האנושות שצריכה להתכלל בתוך התיקון.

ש: כל העולם מאשים אותנו שאנחנו לא עומדים בסטנדרט שהם מצפים מאיתנו.

ת: מצופה מאיתנו להיות בעלי מוסר אחר. מצד אחד אנחנו אומרים למה אתם לא מצפים את זה מעצמכם? בטח שהם לא יכולים לצפות את זה מעצמם, כי אנחנו ישראל!

ש: אז הם צודקים?

ת: זה צדק יחסי, כי זה צדק שמשתמש בטיעון הזה כנגד הערך האמיתי של ישראל. ישראל, במקום להתגונן, לחפש את זה בתוך עצמם ולהציג את זה כערך מוסרי, מתמקחים באותה שפה עם ׳רצונות לקבל׳, משום שאין להם את הריבונות של הסוכה. אין להם את ההגדרה האמיתית העצמית שלהם. שלנו, מדובר עלינו, על כל אחד מאיתנו. אלה היושבים פה עכשיו, אם אנחנו מוכנים להיאבק על זה. להיאבק על זה בתוך עצמנו. 

זה התחיל עוד מבראשית. סוכת שלום שמשלימה את שני ההפכים, כבר מופיעה בזוהר בראשית. אחרי שמופיע האדם במאמר ׳אשר ברא אלוהים לעשות׳, מופיע מאמר סוכת שלום. למה אומרים ש ״…ירושלים הוא המדור של סוכה זו…״? ״… ששם עומדת סוכת השלום, סוכת שלום היא סוד בינה, תיקון ונקראת כך משום שהיא סוככת על בניה, הזו"ן…״ על מערכת הנשמות ״…ומגנה עליהם מפני החיצונים, וסוד השבת הוא שהמלכות נעשה אחת עם הסוכת שלום.״ (זוהר בראשית, קצד, מאמר סוכת שלום). כלומר כל הרצונות של הנבראים נעשים אחד עם אותה סוכה שהיא מבנה האמונה שמאפשר שלום בין ההפכים שבעל הסולם דיבר עליהם. בתוך ירושלים, בתוך היראה השלימה שהיא המלכות. ״…לכן קוראים לזה סוכת שלום וצריכים להתפלל ולהזמין אותה עלינו שתשרה עימנו…״ כדי שתחפוף עלינו, ותאפשר לנו גם את הריבונות וגם את הזהות האמיתית, שאנחנו רוצים לבחור בה ולממש אותה.