תשעה באב לפי הקבלה: האור הגנוז והאות ט׳

שאלת חבר: מה השורש של בכי, נהי, קינה וצער השכינה? האם גם הבורא משתתף בצערנו? האם הוא ׳בוכה׳?

תשובת הרבה: דמעה היא צורה של עירוב של מלח שמשמר, עם מים שמאפשרים תנועה. כך שדמעה היא שיתוף של שני הפכים. היא בעצם הביטוי של צמצום ב'. כשהשמיים בוכים, הם ממעטים את אורם ומשפילים את עצמם כלפי התחתון כדי להרים אותו.

העניין הוא שאצלנו כל כך הרבה רגשות מציפים את זה כך שאין טהרה, אין צלילות ואין בהירות של הֶרְגֵּשׁ. אנחנו כל כך מתפעלים מהצער של עצמנו. אנחנו אומרים ׳צער השכינה׳ ומתכוונים לצער שלנו. נכון שבניה אינם, אבל הצער נגרם משום שהוא איננו, כי האור נלקח ממנה. הבנים שמבנים את הצורך שלה, הם אנחנו. אנחנו הם אלה שמסלקים את הבורא, אנחנו אלה שמסלקים את השכינה. זו לא היא שבוחרת להסתלק מאיתנו.

ש: אז הוא ׳בוכה׳ על כך שאנו מתרחקים? שהוא לא בתודעה שלנו?

ת: זו השכינה שבוכה. היא המתווכת, היא הדיבור, כי היא מלכות. היא מתווכת את תיאור המציאות הזו, את האמת הזו.

צריך לזכור שהחורבן תמיד בא על קרע בתוך המרקם שנקרא ישראל, והוא מה שיצר את החיבור שאפשר זהות של ישראל או זהות של קדושה. כשזה נחרב על ידי שנאת חינם, התיקון הוא ביחס הפנימי אשר נעדר ביננו. אין ׳זמן מקום׳, כלומר את האפשרות של התהליך, הַהֶרְגֵּשׁ והרצון שצריך לפעול שם. חודש אב עצמו בא לסייע לנו, דרך זה שיש בו את הידיעה של לידת המשיח או לידת אפשרות הגאולה באמצעות החורבן.

ישנו הסיפור התלמודי הידוע, על רבי יוחנן בן זכאי והאופן שבו הוא בוחר ללדת את העתיד. מסופר על יוחנן בן זכאי, שהבין שירושלים עומדת להיחרב ובתוכה בית המקדש וכל צורת הפולחן המקדשי שהיו ידועים עד אז. הוא מתייעץ עם ראש המורדים שהיה כמובן נגדו, ובין היתר היה גם בן אחותו. זו התמונה של החברה הישראלית. מי שמחריב הם אלה שהביאו לירושלים כדי שתוכל להחזיק מעמד במצור שבגינו מילאו את אסמיה. המורדים שרפו את התבואה כדי לאלץ את יהודה למרוד. היה ברור לכל מי שעיניו בראשו וליבו במקומו,  שלא רק שמשהו הולך להיחרב, אלא שמשהו  משמעותי עומד להסתלק לגמרי וצריך למצוא עוגן חדש או רחם חדשה שתאפשר לידה חדשה. יש משהו מאוד סימבולי בסיפור, באופן שהדרך היחידה שבה אפשר היה  להוציא את  רבי יוחנן בן זכאי מירושלים היתה להסתירו בארון מתים. ואכן, הוא יוצא בארון מתים, פוגש אחר כך את אספסיאנוס ומבקש ממנו את יבנה וחכמיה. 

כך נבנית ישראל, או היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום, יהדות חז"ל. הנקודה כאן היא, שביום הזה, בעת חורבן, אנחנו צריכים לצאת בארון מתים. משהו צריך למות, ואנחנו צריכים להגיע למצב של הכרה שכדי שמשהו חדש יוולד אנחנו צריכים לעבור מוות של תודעה קודמת. לא רק שהסיפור מופלא בשל התרגיל שעשו והוציאו אותו בארון מתים, אלא גם יש כאן אמירה מאוד משמעותית לגבי התקופה, לגבי המשמעות של תשעה באב. המשמעות של חורבן בית המקדש פעמיים מאותה סיבה. 

ההבנה העמוקה יותר היא שמשהו בתודעה של ישראל מת. תודעת הקדושה בצורה שהיא היתה עד עתה, אור התודעה של  שירות האל, של המשמעות של המשימה של ישראל מסתלק ממנה, וזאת כדי שהיא תוליד כלים ורצונות חדשים, מקום וזמן, תהליך של תיקון, שיוליד את האפשרות החדשה של גמר התיקון, קרי, של הגאולה. הסיפור חשוב ושייך במידה רבה למרכיבים של חודש אב, כגון השמיעה במובן שברור שבינה מאוד מעורבת בתיקון כאשר אנחנו נכנסים לתיקון הבריאה. מתוך רצון החוכמה להתפשט, התיקון או האפשרות שלה להתפשט יהיה על ידי השמיעה. 

הצירוף של החודש שהוא צירוף שמאוד מתאים לתשעה באב שנמצא בין שבת רצון לשבת נחמו. לשניהם אחיזה של המשמעות של חודש אב שהוא בעיקר בניין הנוקבא, בנין הרצון, בנין מה שצריך לתקן. ניתן לומר שהחורבן מאפשר צמיחה של תודעה מה צריך, מה רצוי לרצות, של רצון חדש שיש לו כבר ידיעה של נוכחות של העליון, נוכחות של הקדושה. דווקא הצירוף של החודש הזה שהוא אותיות ה.ו.י.ה נלקח מהפסוק בספר דברים ״…הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם…"  (דברים כ״ז, ט׳). זה שם אותנו בין פרשת דברים לפרשת ואתחנן, בין המלחמה לבין ההגדרה לקריאת הזהות של ישראל שהיא שמע ישראל שמופיעה בפרשת ואתחנן וכל התפילות שנולדות מהאופן שבו בפרשת ואתחנן בחודש אב משמיע משה לישראל את התפקיד שלהם, את האופן שבו הם יצטרכו לחפש את ישראל סבא כדי להעניק לעולם את היכולת לתפוס את תודעת האחד. מעבר לכך, זה גם ׳הסכת ושמע׳ שהוא התיקון של השמיעה, של החשיבות של הכלי, של הצורך, של הרצון.