ט"ו בשבט כתהליך תיקון וחיבור רוחני

מבחינה היסטורית ט"ו בשבט תמיד היה ראש השנה לאילנות, אבל מתי החג מתחיל לקבל חשיבות ולהיות מצוין בתוך המנהג של ישראל? עם עליית הקבלה, ובמיוחד אצל האר"י. הוא מוזכר בספרות הקבלית, בספר 'חמדת ימים' שלא ברור מי כתב אותו ותמיד נחשד בשבתאות. זו פעם ראשונה שהמנהג של אכילת פירות בט"ו בשבט נקרא 'מנהג יפה'. 

עניין בירור פרי העץ הוא תשומת לב וקריאה של בראשית, מתוך הבנה שהפרי של הבריאה הוא תודעה. השם הפרטי והתאור הראשון שניתן לפירות הם שמות של תודעה, 'עץ הדעת טוב ורע' ו׳עץ החיים׳. הם מה שמרכיב את התודעה, את עצם החיים, את היכולת לצמוח ולברר את התכלית, הפרי, שבסופו של תהליך הוא התודעה האנושית. לכן ברור שהתפיסה והקריאה הקבלית את כל מהלך התיקון מייחדת תשומת לב לעניין אכילת הפרי.  

החטא של האדם הראשון הוא חטא של אכילה. אכילת פירות, במיוחד של ארץ ישראל, בארץ ישראל, היא התקנה של החיבור הזה מחדש. קריאת הזהות שלנו בארץ ישראל עם פירותיה, עם האכילה, היא צורה של בירור תודעתי, שנקשר לקיום, כמו המִנְחָה או הכַּן שעליו התודעה הזו צריכה לצמוח, ואז היא מגדירה את האדם כמו עץ השדה. 

מה המשמעות של עץ? 

עץ בא מתפיסת תודעה של חיבור בין שמיים לארץ. בין ארץ לשמיים אם אנחנו מסתכלים על העץ הקבלי ההפוך, שהשורשים שלו הם למעלה והענפים שלו הם למטה. זה היחס בין גשמיות לרוחניות, איפה החשיבות נמצאת ואת מה אנחנו מחברים. אנחנו לא יונקים את הכוח מלמטה, אנחנו יונקים את הכוח מלמעלה, כדי לחבר את כל המערכת של הגוף הנקראת עץ. כל המערכת, העלים, הענפים, הגזע והשורשים  נעשית יחידה שלכל החלקים בה יש קשר תודעתי בינם לבין עצמם. הם מחברים את העליונים והתחתונים, את המטרה עם התיקון ואת המטרה עם האמצעי. 

המטרה והאמצעי נפרדו כבר ברגע בריאת העץ, בבראשית, באופן שבו הארץ מוציאה פרי. הצו היה שלפרי ולעץ יהיה את אותו הטעם. אבל, האופן שבו מלכות, הארץ, מוציאה את זה מהכוח אל הפועל יוצר הפרדה בין העץ שאי אפשר לאוכלו, לבין הפרי שאפשר לאוכלו, וכך היא מפרידה בין אמצעי למטרה. 

חלק מעניין החשיבה על ראש השנה לאילנות, הוא החיפוש שלנו אחרי החיבור בין אמצעי למטרה. אנחנו מגיעים לגן עדן שבו ניטעים העצים האלו, אבל לאדם אין אפשרות לברר אותם אלא על ידי אכילה. 

אכילה היא שם לתהליך של הבירור, של היכולת להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר. הקבלה, במיוחד הקבלה של האר"י בארץ ישראל, רצתה לכנס את הקשר של האדם המתקן עם העתיד שלו, עם הקשר המשיחי של חזרה לארץ ישראל, כדי שנהיה מסוגלים לבנות את עצמנו כפרי ראוי למאכל וכתודעה שבאמת יכולה להביא לתיקון. 

בכל המהלך הזה יש הרבה מאוד פחד ומנהגים שיובאו מהגלות. צריך להבין את השימוש שנעשה בהם ולברר את חלקם החוצה. אכילת הפירות היבשים בחוץ לארץ היתה ביטוי של געגוע לארץ ישראל, געגוע ליכולת להיות במקום שבו אנחנו יכולים להיות עץ השדה, מה שמחבר בין שמיים לארץ. לשם כך עלינו להיות בשדה, במלכות, שהיא הסביבה האפי-גנטית לתודעה הזו, וקיים קשר בינה לבין העץ. כך אנחנו מחזירים את הקשר שבין המטרה לאמצעי.