הכנה לראש השנה - חשיבות מיעוט המלכות בעבודת האדם

ראש השנה לפי הקבלה

אם בראש השנה נברא האדם, ההכנה לראש השנה תעסוק בכל העולמות ובכל מה שמכין את הסביבה שלתוכה יוכל להיברא אדם. הסיבה לבריאתו תהיה הסביבה, את מה הוא צריך להשלים, מה האחריות שלו.

באלול, אנחנו בתוך תהליכי בריאה כדי להגיע למצב שבו יש השתוות צורה בין האופן שבו אנחנו רוצים להיברא כאדם לבין בריאת האדם. אנחנו מנסים ללמוד על הסיבות, למה אנחנו צריכים להתאים את עצמנו.

הדיבור המרכזי הוא על היום הרביעי של הבריאה. בריאת המאורות מגדירה את האופן שבו האדם צריך לקחת על עצמו את העול של מצב המלכות כדי להיכנס לעבודה. מהיום הרביעי, מהמאורות הגדולים, מלכות צריכה למעט את עצמה. להכיר בתלות שיש לה בסביבה, בעליון, בזעיר אנפין מול הגדלות שהיתה לה, של עצמה, כדי להגיע בגמר התיקון לגדלות מתוקנת.


ראש השנה כדין - המשמעות של עמידה למשפט

בראש השנה מתגלה לנו שהעולם נברא בדין, מתוך ידיעה של מגבלת הכלי, הרצון לקבל. אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעמוד בדין, אז אנחנו קוראים לבינה, לכוח הזה של מאה ברכות. הברכה היא זו שזה נותנת לי אפשרות לתיקון.

בראש השנה אני מבינה שאני עומדת למשפט, ושואלת מה אני צריכה לתקן כדי להיות מסוגלת לעמוד למשפט הזה. הדינים הם מאוד חשובים, כי הם מעירים בי את כל מה שעדיין לא מתוקן ככלי לקבלת האור. יש לי את ההזדמנות לקרוא למאה הברכות או לבינה כדי להתקין את עצמי כדי להביא אותי אל הרחמים של שמיני עצרת. ראש השנה מתחיל מהלך שיש בו הכרחיות של הבנה של המיצוב: איפה הנשמות עומדות ביחס לכוונה של הבריאה.

עשרת ימי התשובה - הכפרה ניתנה לנו ככיסוי כדי שנהיה מסוגלים לבקש מחילה וסליחה.

למרות שאנחנו מכירים בזה שהפנינו עורף, למרות שאנחנו מכירים בקשיות העורף שלנו, בזה שהחטאנו, בזה שהחמצנו, שהקשינו את ליבנו, שלא הבחנו, שהלכנו בשרירות ליבנו, הכפרה ניתנה לנו ככיסוי, כדי שלמרות שאנחנו יכולים לראות את כל זה, בכל זאת נהיה מסוגלים לגשת ולבקש.

כמו תיבה, שאם היו מכניסים אותה למים כמו שהיא, עם חורים, ולא מכפרים אותה מבפנים, היא היתה טובעת, כך הכפרה מאפשרת לנו לצוף. כפרה מאפשרת לנו לגשת אל הבורא מתוך ידיעת האופן שבו כָּפַרנו בו עד עתה. למרות הידיעה של הפגמים שבי, ניתן לי כוח לגשת לבקש רחמים וחסדים. המשמעות של זה קשורה בשאלה איפה אני עומדת מול העליון בזמן הזה, ואילו תהליכים קורים או לא קורים בי.

כפרה נותנת לנו מרחב של שיח, מאפשרת לנו לגשת לתפילה. ללא כפרה אין לי אפשרות לבקש סליחה ומחילה. אין לי אפשרות לשלח מעצמי את 'בְּעִירוֹ', את אותו כח שמבעיר בי את ההתנגדות למערכת היחסים שלי עם הבורא, שזו המשמעות של סליחה. 

כפרה, מצד אחד מסתירה אותי, ומצד שני מציפה אותי ומאפשרת לי עליה. היא "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שיר השירים א,יד) שמאפשר לי להגיד "דודי לי" (שם). מעין לבוש שהעליון נותן לי שמגן עלי מפני המשפט של עצמי את עצמי. בלעדיה, אם הייתי שופטת את עצמי, לא הייתי מסוגלת לגשת. אני מתעטפת בכפרה כדי להיות מסוגלת להיכנס לתוך התהליכים ולתוך התפילה של הסליחה והמחילה. הכפרה היא מרחב של כיסוי שמאפשר לנו, למרות הגילוי על עצמנו, לא לברוח מבית המשפט ולא לברוח מהשיח, ומהבקשה לקשר עם העליון. 

יש כאן טעות בהבנה. זו לא אני שמכפרת באמצעות משהו, אלא זה העליון שמכפר עלי. אנחנו צריכים להבחין בכיסוי שהעליון שם עלינו כדי שנהיה מסוגלים לעמוד בגילוי של האמת על עצמנו. אחר כך, מתוך זה שאנחנו עושים תשובה מיראה, אנו זוכים לסליחה, ועל זה זוכים למחילה.

ההתבוננות וההכנה של אלול שמביאה אותנו לראש השנה, עוזרת לנו להבין את המרחק שלנו מ"אני לדודי". חשבון הנפש האמיתי הוא אם אני מבין שאם אני לא אקבל 'אשכול כופר', אין 'דודי לי'.

כדי להיכנס להיכל המלך, למרות כל מה שהתגלה לי על עצמי, צריך את הכיסוי הזה, את המרחב הזה שיש בו עדיין את העזות ד׳קדושה. יש כח שעושה עליך כפרה ומאפשר לך את זה, וזה מאוד יפה, זה מאוד נדיב באופן אמיתי.