חגים ומועדים
יום הכיפורים
יום הכיפורים כרגע של בחירה רוחנית מכרעת
יום הכיפורים חייב להגיע אחרי ראש השנה. ראש השנה הוא חידוש התודעה האנושית, בריאת אדם שתפקידו לברר ולחבר בין ההפכים. ביום הכיפורים אפשרי לנו להגיע להכרה בתפקידנו, מכיוון שהכפרה שניתנת עלינו מאפשרת לנו לזהות שאנחנו אדם, ומהעמדה הזו להחליט איזו בחירה אני רוצה לעשות. קודם כל אני צריך לראות את השייכות שלי לתודעה הזו שנבראה כדי להשלים את הבריאה, ושיש לה בחירה לברר את הטוב.
יום הכיפורים זו הארה של חסד מאוד עמוק שמאפשר לנו להבין את השמאל שלנו, כלומר להבין את הצורך שלנו בחכמה שנובע רק אחרי שבינה מתערבת בנו. טרום בריאת האדם, לפני שבינה מתערבת, אין לנו יכולת בכלל לפעול בתוך הרצון לקבל. אין לנו יכולת כי אין לפנינו אופציה אחרת. יש רק אופציה של רצון לקבל מבודד מאפשרויות הבחירה שבינה מעניקה לו. לכן בינה נקראת חירות, ולכן חיים קשורים בחירות. בינה מאפשרת לי בחירה אחרת, חיבור עם הטוב, עם ההשפעה של האור, עם מה שאין לי כשאני כשלעצמי.
ביום הכיפורים מתקבלת הכרעה מאוד משמעותית שמשפיעה ושולחת את כוחה לאורך כל השנה. כל המצברים מתמלאים באפשרות הזו שנותנת אחר כך את היישום של כל בחינות העבודה שמתגלות. האור הזה שיכול להמשך ביום הכיפורים הוא הארה של חסד. הוא מתפשט ויוצר כמו כיפה, כמו קשת, אקולוגיה שמאפשרת לי את הבחירה הזו. ביום זה אני שואלת איך למצב את עצמי במערך האפשרות של האורות של כל המועדים של החודש הזה, באופן שזה לוקח אותי עד פסח, עד הלידה המחודשת של נשמתי כאומה.
יום הכיפורים - בחירה בין הנהגת צדיק לרשע
אחד הדברים שהבורא לא יכול להחליט על האדם זה אם הוא יהיה צדיק או רשע. דוגמא מאוד מעניינת לזה היא הבחירה בין משה הצדיק לבין ירבעם הרשע. יש רשימה ארוכה מאוד של רשעות, ויש גם רשימה מאוד ארוכה של צדיקות. אז למה שמים דווקא אותם אחד מול השני? כי שניהם קשורים באומה.
הצדיקות של משה באה לידי ביטוי במקום בו הוא מבקש עבור האנושות ועבור האפשרות הרוחנית שלה, שמשמעה התקיימות ישראל ואי השמדת האפשרות הזו של ישראל. בעוד שמשה מוליד אותנו כאומה, ירבעם מפלג אותנו. ירבעם מפלג את יהודה וישראל, הוא המלך הראשון של ישראל, הוא המלך של הפילוג ושל השסע.
ביום הכיפורים אתה מחליט על ישראל כאומה. במקום הפטפוט הריק הזה של אחדות, אתה שואל איזה כוח אתה רוצה שינהיג אותך. איזו הכרעה יש בהצדקה? איזו הכרעה יש במשיכת אור? למה, לאיזה ערך? מה אתה לא משמיד, מה אתה מכבד, מה אתה מאפשר?
כל אלו הן שאלות שקשורות לצדיק ורשע.
ביום הכיפורים ניתנת לי האפשרות לממש את הבחירה הזו, לראות שיש לי תשוקה עצומה לחיים, שיש בי תשוקה עצומה לאור. אם אני רוצה משמעות בחיים שלי, אז אני רוצה יותר מהאור שניתן לי כדי להתקיים, ולכן אני מושכת ממנו יותר. אם אני מושכת יותר חכמה לעצמי, אני נותנת תוקף של קיום ומציאות לשמאל. השאלה איך אני משתמשת בכוח הזה, בחיות הזו שניתנה לי בשמאל. האם אני משתמשת בה לטובת עצמי או שאני משתמשת בה כדי לבקש חיבור עם העליון ועם התוכנית שלו?
ביום הזה ישנה בחירה לעשות הכרעה מאוד משמעותית שמשפיעה, ושולחת את כוחה לאורך כל השנה. כל המצברים מתמלאים באפשרות הזו, שמאפשרת לך אחר כך את היישום של כל בחינות העבודה שמתגלות לך.
שני השעירים - גורל לה' וגורל לעזאזל
ביום הכיפורים אנחנו מפילים פור על שני השעירים, כמו שכתוב: ״וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״ (ויקרא טז ,ח)״.
אנחנו קוראים מבעל הסולם שמשמעות הפסוק היא ״ששני הגורלות שווים, ואי אפשר לברר בשכל איזה יותר חשובה, צריכים לגורל. ובזוהר אמור מקשה: איך אפשר להיות ששעיר ליהוה ושעיר לעזאזל יהיו שניהם שווים? והענין הוא, ששעיר ליהוה הוא בחינת ימין ושעיר לעזאזל הוא בחינת שמאל. ששם יש בחינת ג"ר ד׳חכמה שעל זה נאמר: "זכו- טוב, ולא זכו- רע״ (שמעתי, קצב). הזוהר אומר לנו ששעיר לעזאזל ושעיר ליהוה הם לא שתי מערכות נפרדות, אלא מערכת אחת. מערכת הרע היא מערכת שנבראה על ידי הבורא בדיוק כמו מערכת הטוב. היא נבראה לשימוש מסוים. האמירה ש"גורל אחד ליהוה וגורל אחד לעזאזל" הם אותו דבר, מפרקת את התפיסה שלכאורה יש שתי צורות, או שני כוחות של אלוהים, כוח רע וכוח טוב.
זו גדולה עצומה של התפיסה של ישראל ושל הקבלה שאומרת לנו שכל המציאות, על כל המאבקים, המחלוקות, וכל מה שנראה לנו אבסורדי בתוכה, במיוחד כשאנחנו לא יכולים להסביר את זה בשכל, זה הכל מערכה אחת. לכן אין פה שאלה למה גורל אחד ליהוה וגורל אחד לעזאזל, כי ל׳עזאזל׳ יש תפקיד בתוך הבריאה.
ראש השנה, יום בריאת האדם, הוא מועד של חידוש התודעה האנושית שתפקידה לברר ולחבר את ההפכים. הבריאה של האדם בראש השנה, מאפשרת לי ביום הכיפורים לממש את הבחירה הזו. לראות שיש לי תשוקה עצומה לחיים, תשוקה עצומה לאור, כי אם אני רוצה משמעות בחיים שלי אז אני רוצה יותר מהאור שניתן לי כדי להתקיים, ולכן אני מושכת ממנו יותר. המשיכה הזו לעצמי, נותנת תוקף של קיום ומציאות לשמאל. יום הכיפורים הוא הארה של חסד מאוד עמוק שמאפשר לנו להבין את השמאל שלנו. להבין את הצורך שלנו בחכמה. השאלה היא איך אני משתמשת בכוח הזה, בחיות הזו שניתנה לי מהשמאל: האם אני משתמשת בה לטובת עצמי או כדי לצרוך או לבקש חיבור עם העליון ועם התוכנית שלו.
שעיר לעזאזל הוא הרצון לקחת לעצמי, למשוך את כל האור לעצמותי כדי שתהיה לי שליטה עליו. אם אני רוצה לקחת לעצמי, האור פוגש את ה'מנעולא', כלומר את ההחלטה הראשונה של מלכות שהיא לא מקבלת אורות בכלי שלה, אלא רק באמצעות מסך ואור חוזר. אם ביום הכיפורים אני עושה את ההחלטה שאכן אני מושכת אור, אבל אני לא אשתמש בו כדי למשוך אותו למטה לעצמי, אלא אני אשתמש בו באופן כזה שהוא יהפוך להיות המבע של הצורך שלי במשמעות בקשר עם העליון, אז אני לא מפסיקה את האורות.
המסך הוא הכרעה של חשיבות: מה אני רוצה לעשות עם החיים ועם החיות, עם האור הזה שיכול להימשך מעליון. ביום הכיפורים האור מתפשט (חסד) ויש רשות מאוד גדולה לבחירה הזו. האור הזה יוצר כיפה של אקולוגיה, כמו קשת, שמאפשרת לי את הבחירה. אני לא בוחרת בין ימין לבין שמאל אלא משלבת אותם. מצד אחד אני חייבת את האור הזה שנמצא בשמאל, ומצד שני אני רוצה שהשליטה תהיה של הימין. כולו ליהוה, משמעו שכולו מוקדש למערכת יחסים שמתקינה מחדש את החיבור שנשבר ביני לבין הבורא. אם ״שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי״, כלומר, שמרימים לי את הראש כדי שאוכל לראות ואני בוחרת להצדיק את הבורא ובוחרת בהשגחה, אז בצאת יום הכיפורים ״ימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ (שיר השירים, ב, ו).
הבחירה להיות ׳גורל אחד׳ לכאורה בשווה לימין ולשמאל, ניתנה לי כדי שאני שאוכל להכריע, מכיוון שאם מראש היו מכריעים עבורי, לא היתה היה לי חירות ולא הייתה לי בחירה.
הקשר בין יום הכיפורים לפורים
כאשר אנחנו אומרים ׳יום הכיפורים׳ אנחנו משווים, כבר בתוך השפה, בתוך המצלול, בין יום הכיפורים לבין פורים. יום הכיפורים הוא התחלה של ספירה של שישה חודשים שמתחילה בתשרי ונגמרת באדר. בתפיסה הקבלית פורים הוא דגם של גמר תיקון. אנחנו אומרים שבאדר, פורים הוא הפרי של תפיסת הגורל שנתהפכה בתודעה שלנו לתפיסת השגחה. התולדה של הבירור הזה, היא צורה של גמר תיקון.
ההארה של יום הכיפורים יכולה להביא אותנו עד פורים משום שהיא כפולה. אומרים יום הכיפורים בלשון רבים, ומתכוונים שהם שניים על שום הזיווג בין בינה לבין מלכות כשבינה מאירה במלכות.
ביום הכיפורים נעשה המעבר שבין ״שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי״, לבין ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ (שיר השירים ב, ו). שמאלו תחת לראשי, חוץ מהיותו פואטיקה, זה ציטוט המתייחס למה שמרים את הראש שלנו כדי שנוכל לראות, למה שמרים את הראיה שלי כדי שאוכל לראות את יכולת הבחירה שלי. אם אני בוחרת להצדיק את הבורא, אז אני בוחרת בהשגחה ואז, בצאת יום הכיפורים, ׳ימינו תחבקני׳. יש השלמה של חיבוק הימין, שמקיף אותי ונותן לי את החיים והכוח. יום הכיפורים משמש כמיטה, כמצע או כמרחב שבו החיבור הזה יכול להפוך לראיה שלי.
כל זאת אפשרי במידה והכהן הגדול שבי יצא חי מקודש הקודשים, ולא היה צריך למשוך אותו בחוט של זהורית החוצה. זה אומר שההכרעה באמצעות הימין, שזה הכהן הגדול, שביום הכפורים נכנס לקודש הקודשים, נעשתה. כך שניתנה אפשרות של כח חיים משמעותי, שיש לו תוקף של נצחיות, יש לו תוקף של החיבור שלו לשורש.
עניין הגורל - ביום הכיפורים יש פור שאנחנו מטילים על השעירים, זה ״גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״ (ויקרא טז, ח). גם בפורים יש הטלת גורל בין האפשרות שאנחנו הולכים לאבדון כזהות וכהצעה רוחנית בעולם, לבין האפשרות שניתן לנו רישיון חיים למלא את המשימה הזו.
גורל אחד מוכרע בפורים וגורל שני מוכרע ביום הכיפורים.
הכנה ליום הכיפורים מדברי הרמח"ל
בספרו דרך ה' כותב הרמח"ל: "ענין יום הכיפורים הוא שהנה הכין האדון ברוך הוא לישראל יום אחד, הארה אחת, שבו תהיה התשובה קלה להתקבל, ועוונות קרובים להימחות, דהיינו לתקן כל הקלקולים שנעשו על ידיהם ולהשיב השבים למדרגת הקדושה והקרבה אליו יתברך, שנתרחקו ממנו על ידי…" בעצם כל ההחטאות שלהם של השיח הפנימי הזה שביניהם, "...והנה ביום זה מאיר אור שבכוחו נשלם כל עניין הזה, ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל על מה שנצטוו ליום הזה…". כלומר לעשות את עצמם אקולוגיה, סביבה שמאפשרת לעצמם להבחין בנוכחות של זה. "...בפרט עניין העינוי…", זאת אומרת הקשב לעניה. "...שעליה מתנתקים…" מהשמיעה והתפיסה הגופנית, זה מה שאנו מאפשרים לעצמנו, "...ומתעלים במקצת אל בחינה של מלאכים…", של מערכת, של קשיבות.
"...עניין יום הכיפורים הוא שהנוקבא עולה…", כשאנחנו מדברים על מלכות כנוקבא, אנחנו מדברים על תכונות מסוימות שלה, כלומר חיסרון. "...שנוקבא עולה לאמא להיות בנינה נשלם ואור אמא מתגלה ביום זה הרבה, לכן הוא יום לתשובה, לכפרת עוונות…" שככלל נמשכת מאמא. זו הסכמה לקבל את התכונות שלה. זה האופן שבו אנו אומרים שאנו מוכנים להיות הסביבה הזו ואז זה נעשה עלינו. אנו לא עושים אלא זה נעשה עלינו. זו החלטה של מה יאפשר לי עומק יותר גדול של הכנעה כדי להיות הסביבה הזו. לא מה יאפשר לי ללמוד או לקרוא, אלא מה יאפשר לי להיות הסביבה הזו שאמא תיקח אותי, שבינה תוכל לקחת אותי, כחלק מישראל, אל התכונות של עצמה.
פעמים רבות, הדבר שמפריע להתפשטות זו הוא הניסיון שלנו לחמוד את השליטה כל הזמן. לפיכך מה שמוצע לנו כאן זו הכניעה הזו, הקשב הזה. הכישלון שלנו נובע מהשורש שלנו באדם הראשון אשר חטאו היה משיכת חוכמה, הניסיון של הרצון לקבל לשלוט על החוכמה. ביום הכיפורים יש לנו את אמא, את בינה, שאומרת לנו אם תכנעו יש המון עניוׂת, המון אפשרות של לענות. נשאלת השאלה עד כמה הכוונה הזו חשובה לנו, אם היא יכולה להכניע את צורות ההתנהלות שלנו. וגם אם נמצא עצמנו משקרים בתוך זה, עדיין יש חסד מאוד גדול ביום הזה.
יש לנו מפגש של דור המדבר עם דור ארץ ישראל, של להגדיר ערך לא במובן של מה אנו רואים כערך, אלא להקשיב למה נחשב ערך בעיני העליון. אם אנו יכולים להאמין בדברי חכמים ובתוכם בדברי הרמח"ל, יש משהו מיוחד ביום הזה שמאפשר את זה יותר מאשר הארות אחרות, ימים אחרים. האין זה שווה לנסות?
אני ישנה וליבי ער בהקשר כפרה ומחילה
כפרה היא הבסיס, עם הכפרה אתה יכול לגשת אל המזבח ולהעלות שם את הַיִּרְאָה ולהגיע איתה לאהבה. כלומר שהזדונות הופכים לזכויות, לא לשגגות. לא שזו טעות ויש לך אפשרות של תיקון, אלא זו מחווה של הקשר, של האפשרות להרגיש את הסנטימנט. אם כל התיקון הוא "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר…" (תהילים ה,ב), ואני חולמת, אז המחילה היא המטרה שלי. להתעורר אל החלום. כשהיא מתעוררת בגמר תיקון אז החלום הוא מציאות. מה שליבה היה ער אליו, הופך להיות מציאות. היא יכולה לתפוס אותו כשהיא ערה ולא רק כשהיא ישנה.
זה תיקון המנעולא כי המנעולא היא מוות. זה אחד משישים מיתה. אני ישנה, זו כל השכינה, כל המערכת של המלכות, אבל יש לה חלק ער. ליבי ער, זה החלק של המפתחא. מה זו מחילה? המחילה היא בכך שהיא חולמת את האפשרות הזו, שהיא תהיה ערה עם ליבה. מה זה ישנה? ישנה זו הסתלקות אורות, זה דורמיטא. כלומר מדובר במצב שהיא תהיה ערה בלי שהאורות יסתלקו, היא לא צריכה לישון יותר. זה אומר שלא יהיה לילה, לא נצטרך עוד לישון. מנעולא ומפתחא יחד הופכים להיות חזרה מלכות מתוקנת, מלכות ד'אין סוף. זו מחילה, שעושה מחול לצדיקים. ובעצם מה מתגלה? מתגלה שכל פעולת ההסתרה, וכל פעולת היסורים והתיקונים זה בעצם היחס של להיטיב לנבראיו.
תקיעה, שברים, תרועה - משמעות מצבי השופר לדור אחרון
בתקיעת שופר ישנם שלושה מצבים: תרועה, שברים, ותקיעה, שהם צורות של תיקון. התרועה היא האופן בו בינה גורמת לנו להתרועע ולזעזע את התבניות שלנו; השברים הם כמו הגמגום שמחפש לאחות ולתקן מחדש; והתקיעה היא הניסיון החוזר שוב ושוב של השתלמות. 'העראות', כפי שקורא להם בעל הסולם, נסיון אחד ועוד אחד ועוד אחד שמצטרפים זה לזה בשיתא אלפי שני, בכל פעם במידת ההרגשה של השבירה ובהתאם למשמעות של החשיבות שיש לנו.
השופר הוא צורה של קריאה אלינו להתבונן בזה ולהתייחס לזה, לבנות הרגש דומה למה שבינה מנסה להעניק לנו. אנחנו קוראים ליום הזה יום הכיפורים ולא יום כיפור, כי מדובר בשתיים: בינה ומלכות. זו הארה של בינה ישירות למלכות שלא באמצעות זעיר אנפין. ביום הכיפורים כל תיווך מוסר. כמו שמשה יכול לראות את הסנה, את המלאך, לראות את הכוח בשליחות העליון, ניתן לנו לראות איך בינה בונה איתנו מסך כדי שתהיה מערכת יחסים ישירה, כדי שנהפוך להיות אדם.
לשופר יש הרבה מאוד היבטים: של התעוררות לתיקון, שבירה של תבניות קודמות, התגברות של משיכת חכמה מתוך הבנה של ערך של שימוש אחר. מהסיבות האלו הקריאה האחרונה של דור אחרון נקראת ׳שופרו של משיח׳. מה שאומרת לנו שירת ׳האזינו׳ הוא שבדור אחרון, באחרית הימים, הצורך בתיקון יהיה כל כך גדול, שאולי נתחיל להיות מסוגלים לשמוע את קולו של השופר, את הקריאה הזאת, ואת העבודה הזאת. בדור אחרון היא בעיקר מתרחשת בין ראש השנה לגמר סוכות, שהופכים למרחב שייבנה בשביל הנשמות שיוולדו בפסח.
יש כאן מעבר מהפרט אל הכלל: כמו שהתשליך הפרטי הוא חלק מ'שעיר לעזאזל' הכללי, כך התקיעה בראש השנה היא פרט שהופך להיות הכלל של יום הכיפורים, בכפרת הקהילה.
תאריך הפטירה של בעל הסולם ביום הכיפורים - נתינת תוקף למשימתו
שאלת חברה: מה משמעות הבחירה של בעל הסולם למות ביום הכיפורים?
תשובת הרבה: המשמעות היא התוקף של המשימה. הדבר שבעל הסולם נותן לנו בסולם, בבית האלוהים, הוא מערכת התיקונים של תורת יום הכיפורים, שנותנת לנו את הכיסוי, את הכיפה הזו שמאפשרת לנו את העבודה בשלושה קווים כדי להגיע לגמר התיקון. לפיכך הבחירה ביום הכיפורים היא מאוד משמעותית. מה שיוצר עבודה בשלושה קווים, הוא האופן שבו בינה נותנת את שמאלה באופן עצמאי וכן את ימינה, כך נוצרות מציאויות או ישויות שצריכות לחפש את הסיבה והמשימה המשותפות שלהן כדי לחיות.
