פרשות השבוע
אמור
"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם"
אֱמֹור
עמדת הכניסה שפרשת אמור מבקשת לפרוס, נותנת בתוך הזמן מרחבים שבהם יש אפשרות גבוהה ורחבה יותר של מפגש. אנחנו קוראים להם מועדים. מועדים הם הרגעים שבהם מפגש יכול להיוולד, וזה קשור מאוד לעבודת האדם, לזמינים מקודש. קודש קשור ליכולת שלנו לְזַמֵּן ולתת חיים לרצונות, למציאויות שעדיין לא הערנו.
בעל הסולם רוצה להאיר את זוהר אמור על ידי כך שהוא מאיר את הפסח ואת ענין התעוררות הקריאה ״פתְחִי לִי…״ (שיר השירים ה, ב).
זווית ראייה זו במאמר 'ב' בחינות בעבודת האמונה' (מאמרי הסולם ב' בהוצאת אור הסולם), מצביעה על הקשר בין היגיעה, הכנת כלי שממנו אנחנו לא יכולים ללמוד על התוכן אבל הוא מאפשר לנו הבנה של המשמעות, של לדעת, היכרות קרובה לבין הרעיון של המועד.
היחס אל הזמן בתוך הלימוד שלנו את המערכת, נולד מתוך התהליכים שבינה מאפשרת למלכות. העליון מאפשר לתחתון, לנברא, מה שלא היה אפשרי לו קודם. לכל מועד מערכת יחסים מאוד הדוקה לקשר שקיים בינינו כנשמות ואם יש לנו הכרה נשמתית עם ההשפעה של אמא ואבא מפרצופי אצילות.
התבנית הבסיסית של ההתוועדות העתידית היא השבת. ממנה נגזרים כל המפגשים האפשריים. זו הכנה של הבריאה למפגש שיהיה כשאנחנו נגיע אל השבת המשותפת. אנחנו צריכים לעבור שתי שבתות. שבת אחת של בראשית, ושבת אחת של שיתא אלפי שני, של מה שאנחנו יכולים להשלים. בתוך המערכת הזו, המועדים הם מעין תמיכה, תוספת שניתנת לישראל, כמו יכולת להתקדם לעבר השבת הזאת.
למה זה נכנס לתוך מאמר שנקרא ב' בחינות בעבודת האמונה? באופן שבו אנחנו מעבדים את מה שאנחנו לא מסוגלים לתקן במשך שיתא אלפי שני, אנחנו במובן מסוים, מפקידים את זה מעל הדעת, במקום שנקרא תחיית המתים.
להמשך לימוד צפו בסרטון
עול מלכות שמים - ההתחייבות של ישראל
שאלת חבר: מה המשמעות של לקחת על עצמנו "עול מלכות שמיים"?
תשובת הרבה: ההתחייבות שלנו כישראל הייתה, להיות ממלכת כהנים. עיקר עניינה של הכהונה בשיתא אלפי שני, הוא כפרה. הכהן מתחייב לכפר על עצמו וגם לוקח עליו, להכניס את הצורך של כל מה שהוא מתכלל בו - מתוך ישראל, וכל מה שישראל מתכללים בו מתוך אומות העולם- אל קודש הקודשים. זו משמעות 'תחיית מתים'. הכהן יכול להיות 'כהן הדיוט' שלא נכנס לקודש הקודשים, או 'כהן גדול' שהוא בגדר כלל ולא פרט. הוא יכול להיקרא כהן גדול כקבוצה. רק כקבוצה, הכוח שלנו יכול לשרת ככהן גדול, לא כפרטים. כפרטים אנחנו כהנים הדיוטות בתוך השיעור.
ש: אני צריך שמשהו מאוד יכאב לי כדי שתהיה לי משיכה להיות כהן גדול ולא כהן הדיוט, כדי שאני ארגיש מחויב לדבר, לא רק מן השפה אל החוץ.
ת: אנחנו בד"כ מרגישים שאנחנו מחוייבים לדבר כשאנחנו נזרקים החוצה ונאלצים לקרוא את הסכם העבודה מחדש.
ש: להתחתן שוב פעם עם בתולה?
ת: כן, בדיוק. יש משהו בלימוד ובתהליכים המתרחשים בתוכו, שמכריח אותנו - גם אם ממש לא בא לנו - לחדש את עצמנו, או להרגיש את הכאב. האופן שבו אנחנו נזרקים החוצה לשוליים, בהרגשתנו, מחייב אותנו לבקש לשוב. כל מה שנשמתנו זוכה בו מתוך הלימוד, מחייב אותנו לקחת אחריות ו'לכהן' כלפי אחרים. העליון לא מבקש ממני לקחת אחריות עליו, אלא עצם זה שהוא נתן את נוכחותו בי, מחייב אותי להמשיך את הנוכחות הזו הלאה. זה לא רק עניין של להחזיר. אלא זה האופן שבו אני מכירה במה שהעליון נתן לי, וע"י זה אני מסוגלת להשפיע אותו הלאה.
המבנה הזה של 'תעביר את זה הלאה' הוא המבנה המרכזי.
מה שניתן לי, לא ניתן לי בשבילי אלא כדי שאפשר יהיה להשפיע אותו. בעבודה שלנו זה זמן ההפקדה. ההכנה להפקדה מתחילה בהבדלה, להבין ולבקש על היכולת האמיתית שלנו לפעול ככהן גדול רק אם יש חיבור ביננו כקבוצה. מכאן, שההבדלה עוסקת בלהבדיל את עצמי כפרט אל הכלל, לקשור את עצמי אל הכלל. משום שהכלל באמת מסוגל לחבר, להכניס אור - להיכנס אל תוך מקור החיים ולמשוך את האור אל השכינה - זה מה שקורה בהמתקה. המחויבות שלי, היא לכבד, כלומר לתת מציאות לאבא ואמא ולהמשיך את זה הלאה, למשוך את הנוכחות שלהם ולהגדיל אותה באחר.
ש: מי זה האחר?
ת: כל אחר שהוצב לידך בתוך סביבת העבודה שלך. ההכרחיות בעבודה היא לאו דווקא הקשרים הטבעים שלנו. האופן שבו אנחנו יכולים להודות לעליון או להכיר בו, זה האופן שבו אנחנו חושבים על השכינה או על המערכת כולה, על האחרות, על האחר.
בגמר התיקון כל אחד מתעורר בחוסר האמונה שלו
שאלת חברה: מה זה אומר שבתחיית המתים כל אחד מתעורר במום שלו?
תשובת הרבה: כל אחד מתעורר בחוסר האמונה שלו, במקום שהוא צריך לתקן את המסך המשותף שיכול להביא את האורות של גמר תיקון.
ההתעוררות היא כמו של דור אחרון. תסתכלי על דור אחרון, תסתכלי עלינו תראי מה חסר. אנחנו מתעוררים בתוך המום שלנו, בתוך הכרה שחסרה לנו האמונה, חסר לנו הערך של הזהות שלנו. הערך של הזהות שלנו הוא האמונה, הוא הקשר שלנו אל העליון. זה החיסרון המובהק, מכל הצדדים של כל החברה הישראלית והיהודית. זה מה שחסר. זה הפגם, זו ההתעוררות של מה שלא השכלנו לתקן בכל הדורות.
אנחנו רגע לפני. תמיד בהכנה יש את ההכרה במציאות. בהכנה לפעמים הכרת מציאות החיסרון של הפגם, היא הרבה יותר גדולה מאשר שהיא תהיה כשהוא יתגלה ממש. המתח שנוצר מהמום הזה הוא הרבה יותר גדול כרגע. כשהוא יתעורר זה אפילו ייצר רווחה. זה כמו כשנורא כואב לך ואתה עובר הרבה בירורים ובדיקות כדי להבין מה יש לך, אבל אתה יודע שיש משהו שהוא לא בסדר. זה המתח הזה שלפני. כשאומרים לך מה יש לך זו הקלה, כי יש לך את צורות הריפוי.
