פרשות השבוע
אחרי מות
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶש…"
אַחֲרֵי מוֹת - קְדוֹשִׁים
בפרשת אחרי מות, מציגה לנו התורה את רגע חנוכת המשכן כרגע של ייסורים גדולים של הסתלקות בני אהרון, בדומה לאדם וחוה המושמים בגן עדן ביום השישי, ובאותו היום מתחולל חטא עץ הדעת, משיכת חכמה בחטא, והגירוש מגן עדן. 'אחרי מות' מאפשר לקרוא את החיבור שבין נדב ואביהו, כצורות גלגול של האדם הראשון הבלתי מתוקן עדיין. לכן משה יאמר לאהרון שהם נשמות גבוהות.
משה הוא גלגול של הבל, בעוד נדב ואביהו הם גלגול של האדם הראשון. בתוך ההתהוות של ישראל - אותה זהות שצריכה לסמן את התכונה של אדם ואת האדם כתיקון הבריאה - יש הפרש בין התולדות שיכולות לעסוק בתיקון, לבין הופעת גלגול השורש של האדם הראשון, שהוא עדיין לא מותקן באופן שיודע איך למשוך חכמה. באופן שבו הוא מושך חכמה, הוא מביא איתו מוות, כמו שהגירוש מגן עדן הביא איתו מוות לעולם.
פרשת אחרי מות מכוננת את התפקיד המרכזי של הכהן בעיקר ביום הכיפורים. תבנית תיקון שהיא גם 'בעיתה' וגם 'אחישנה'. לאחר שאהרון בוחר בין שני השעירים, שעיר להויה ושעיר לעזאזל, נדרש 'איש עתי' שיקח את השעיר לעזאזל כמייצג את מה שיכול לקרות כאשר מושכים חוכמה ללא מסך וכוונה. יש נפילה ושבירה של אותו יצור הנושא עליו את כל ההחטאות.
תורת יום הכיפורים, כתורה עתידית, מעידה על חשיבות החיבור בין בינה למלכות, בינה המסייעת למלכות לבנות עצמה כמושכת את 'אבא', את חכמה, כדי לבנות אותה כראוי. זוהי אמת המידה באשר למוכנות המערכת האנושית למשיכת אורות הגאולה, אורות משיח, או האורות הגדולים של פסח.
המערכת שאמורה להיבנות היא מערכת המציגה את צורת העבודה, משיכת חכמה לשם קשר, לשם התגברות. זאת מערכת שיש לשמר. הפרשה מסבירה לנו שבשלמות הגדולה ביותר ייחשף ההעדר והחיסרון הגדול ביותר. שלמות אדם וחוה בגן עדן דומה לשלמות נדב ואביהו במשכן. דווקא מתוך השלמות מתגלה פער. את זה מייצג יום הכיפורים ועבודת הכהן. הכהן צריך לבנות יחס בין שני ההפכים, שעיר להויה ושעיר לעזאזל, יחד הם יוצרים אפשרות של אמא, בינה, על מנת לאסוף את מלכות שתוכל להיבנות על ידי אור החכמה, ע"י אבא.
'לא ידח ממנו נידח', מיועד לכל אדם, לכל יציר נברא שבדרכו יוכל לקיים את התורה, ולכן פרשת אחרי מות מדברת על יום הכיפורים שמיועד לא רק לישראל. הציווים בפרשה עניינם צורות זיווג עם האור, זיווג דהכאה המאפשר ייחוד. עוד בפרשה עניין נבואת הביאה לארץ ישראל לאחר שבמדבר ישראל הם בבחינת 'פרא' ועדיין לא מעוצבים ואט אט מתעצבים אל 'מקום יישוב' וכך מהווים דגם לשאר האומות.
"אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא יח, ד-ה) ניתן בפסוקים אלו לזהות את דגם התיקון. 'חקתי', החקיקות על ידי החכמה, 'משפטי', הרומזים לקו אמצעי, 'ושמרתם,' כלי הנוקבא. נדב ואביהו שלא התאימו עצמם לדגם זה מצאו את מותם. רמז שהאנושות עדיין לא מוכנה לתיקון ונדרשת להכשרה לדרך התיקון.
עיקר עבודתנו כעבודת הכהן ביום הכיפורים. לכפר, לאפשר כיסוי כמו רחם המכסה ממך ידיעה על מצבך ולמנוע ממך מלגשת אל הקודש או מלגשת אל העליון. באופן כזה נוצרת סביבה המאפשרת לנו, למרות החסרונות שלנו, להמשיך להתהוות כדי להפוך להיות כלי שרת בעל משמעות. נשאים אמיתיים של האור.
להמשך לימוד צפו בסרטון
תפקיד הכהן בדורנו
מה זה אומר שעיקר עבודתו של הכהן מתחוללת ביום הכיפורים?
עיקר עבודתו של הכהן היא לאפשר כיסוי כזה שבמובן מסוים הוא כיסוי של רחם כדי שלא ייערך משפט מוקדם מדי ויהיה מספיק זמן של התהוות. זה התפקיד של הכהן, לכן המרכז שלו הוא יום הכיפורים.
מה זה כפרה?
כפרה זה שמשהו מכסה ממך את הידיעה על מצבך שתמנע ממך מלגשת אל הקודש, מלגשת אל העליון. לפיכך, התפקיד של הכהן הוא ליצור את הסביבה הקבועה שמאפשרת לנו, למרות חסרונותינו, להמשיך להתהוות כדי להפוך לכלי שרת בעלי משמעות, נשאים אמיתיים של האור. לכן זה מוגדר פה.
שאלת חברה: מי ממלא היום או בדור אחרון את הפונקציה של הכהן הגדול?
תשובת הרבה: הדור, כל הדור. אין יחיד שהוא מנהיג אלא כל אחד צריך לקחת את האחריות שלו ביחס למערכת.
ש: איך דור שלם יכול להגיע למעמד כזה של כהן?
ת: הדור הזה חווה התגלות כקולקטיב, לא כפרטים, כולם חוו התגלות. הדור עכשיו עובר גם הוא את כל המהלכים שעיצבו את דור המדבר, בהבדל שאנחנו עושים זאת עם הכניסה לא"י. אנחנו עושים בתוך א"י את התהליך של המדבר.
מדובר בגילוי מאוד גדול של הטבע של הרצון לקבל והיכולת לרתום את עצמנו ואת התורה.
לכן יש חשיבות כל כך גדולה שאנחנו לא ניתן לאף אחד לנכס לעצמו את התורה, אלא נחזיר לעצמנו את התורה כמו המקראה של התהליך של המסע שלנו. כי אחרת אין לנו מקראה. להחזיר לעצמנו את התורה זה להחזיר לעצמנו את המשמעות, את יכולת הקריאה
של מה עובר עלינו ולשם מה.
ש: לכן אין כהן ספציפי ואף אחד לא יכול לנכס לעצמו להיות הכהן הגדול?
ת: נכון, זה באמת הדור.
תפקיד הכהונה הוא כפרה
נדב ואביהוא קשורים בהשלמת המשכן. הם נכנסים למשכן כשהוא מוכן ויש נוכחות של השכינה. ואז, בעבודת הקטורת שלהם, הקשירה שלהם, יש אש זרה, משיכה לא נכונה של החוכמה. אז נופלים עליהם הדינים והם חוזרים על אותו חטא של אדם הראשון. אנחנו רואים שאפילו במשכן, שמדמה את גן העדן, עדיין האדם לא מכיר את עצמו או את הרצונות לקבל שלו מספיק כדי להשלים את תיקונו. מתוך זה, התפקיד המרכזי של הכהונה ביום הכיפורים הוא לכפר. ליצור פרוכת שתאפשר לישראל ולבני אדם להתהוות או לתקן את עצמם עד שאפשר יהיה להסיר את הפרוכת ואז יהיה שימוש נכון בקטורת, בקשירה בין העולמות ובחוכמה.
שאלת חבר: אם לא היתה משיכה של אש זרה, האם הסתלקותם היתה נמנעת?
תשובת הרבה: זה כמו לומר 'אם לא היתה אכילה מעץ הדעת…' זה אותו חטא, זו אותה החטאה שנובעת מאי ההכרה של האופי והטבע של רצון לקבל. אומר לנו האר"י, שנשמות נדב ואביהוא גבוהות יותר משל משה ואהרון, כי משה ואהרון הם תולדות של הבל ושת במובן של הגלגול. במקרה הזה, כיוון שיש משכן, יש בחינה של אדם הראשון. הם שני פלגי גוף של האדם הראשון - נדב ואביהוא.
אבי הוא - הוא התולדה הראשונה, וזה עדיין לא מתוקן. לפיכך הם מסתלקים. כמו שחטא עץ הדעת מביא מוות לעולם, החטא שלהם מביא מוות עליהם, כי זה שורשם. המוות נשאר האופציה של התיקון אבל הם לא משפיעים את זה על האחרים.
הם מולידים את הכפרה, את הדגש שיש לפעולת הכהן ביום הכיפורים. הכפרה היא השהיה של השיפוט העליון עלינו. זה כמו 'על תנאי': חזור חזרה לחיים שלך ותדע שאתה על תנאי, אבל עכשיו אתה מבין את התנאי, התגלה לך מהי הנטיה שלך וממה אתה צריך להיזהר, אבל יש עליך כיסוי, אנחנו לא נשפטים באופן מיידי, יש לנו כל הזמן אפשרויות של תיקון. כל האפשרויות של התקנה ותיקון הן השהיה של שיפוט מצד העליון. מצד התחתון, צריכה להיות נכונות למשפט, כי אם אין לו נכונות להישפט הוא לא יכול להכנס לתוך השפה המשותפת, והוא לוקח על עצמו את הדין.
ש: הבחירה היא בסופו של דבר של התחתון?
ת: לעליון אין בחירה, זה לא מושג של עליון. העליון הוא עליון, זה הטבע שלו. הבחירה היא של התחתון, באיזה טבע אני רוצה שיבוא ליד ביטוי.
ש: עכשיו אני מבינה שההשהיה היא של העליון והבחירה היא של התחתון.
ת: למרות שנאמר כאילו שהבורא בוחר בנו, הוא לא בחר בנו. זה ביטוי של הכלים, זו לא בחירה של העליון. הכלי מציע את עצמו כמו אפשרות שבה המקום של טבע העליון, שהוא טבע אחד, יכול לבוא לידי ביטוי. מי יכול לבטא את זה הכי נכון, מי יכול לבטא את זה הכי קרוב.