בְּחֻקּוֹתַי

אדם

בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?

הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?

הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?

מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.

כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.

ערבות

האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.

יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.

כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?

לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.

האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.

לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.

גלות וגאולה

״תנו רבנן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס וְאֵלּוּ הֵן בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא אַחֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רבי עקיבא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.״ (מסכת חגיגה)

על רבי עקיבא נאמר, שהוא ״עייל ונפק״, נכנס בשלום ויצא בשלום, מה שלא קרה לשלושת האחרים, מהם אחד מת, השני נטרפה דעתו והשלישי קיצץ בנטיעות. מדוע מתוך אותם הארבעה רק רבי עקיבא יכול היה לומר ״כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור״?

מי שלא קורא תורה באופן הנכון, נאמר עליו ״תיפח רוחו״, כלומר תסתלק ממנו נוכחות הרוח הנותנת בו חיים רוחניים, חיים של נשמה. אי הכרת תנאי הקבלה והכניסה לתורה תגרום לקריאה לא נכונה ולכן רוחו מתעופפת ממנו.

אנו נמצאים בחודש סיון ופרשת השבוע היא ״בהעלותך״, שכל עניינה הוא פרשנות. איך לפרש? ממה לפרוש? איך אפשר וצריך לקרוא תורה? מהם התנאים לכניסה ללימוד התורה? האם אנחנו יכולים לומר שזה אך במקרה שאנו עוסקים היום בלימוד הזה? או אולי לחשוב שהלימוד הזה לא היה יכול לצאת לאוויר העולם בזמן אחר אלא רק היום, בעת הזו, ובקיבוץ המאוד מסוים של הנמצאים איתנו כאן היום.

הקריאה בזוהר והעיסוק בחכמת הקבלה מתייחסים לתורה כפעולה של אור המוליכה אותנו אל שורשנו. מכאן שהעיקר הוא השורש. התורה היא דיבור הבורא ולא דיבור של בני האדם. יכולת הדיבור בבני האדם נועדה לבטא את הכוונה של השורש.

פרשת השבוע ״בהעלותך״ מלמדת שאנחנו חיים בענף וצריכים להגיע אל השורש, לכן בא הביטוי ״אם תגיעו לאבני שיש טהור״. אפשר להגיע דרך הכניסה לפרד״ס, הכניסה למדרגות ההשגה, לפנימיות העולמות ופנימיות עצמנו.

העיסוק בחכמת הקבלה והקריאה בזוהר, כמוהם ככניסה לפרד״ס, ארבע רמות פירוש שתחילתן היא דווקא הסוד. הפוך ממה שחושבים, שההתחלה היא מהפשט. כלומר הכל נסתר ממני ולא מובן ומתעוררת דרישה להבנה. עם העיסוק בחכמה מתבהר שתנועה של הבנה לא יכולה להתרחש בלי עזרת העליון. ההצעה היא לראות את ארבעת רמות הפירוש, כמו גם את ארבעת הדמויות הנכנסות לפרד״ס, כמצבים באדם אחד, באדם הלומד, שזה כל אחד ואחד מאתנו.

נאמר על אחד מאותם הארבעה ש"נשתבשה דעתו", ואכן לאבד את הדעת מבחינה קבלית הוא הפחד לאבד את מקום החיבור, את מקום המסך המשותף בין עליון לתחתון, את מקום הזיווג, הפחד לאבד את יכולת ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. ומכאן, ״אל תאמרו מים מים...״.

מים עליונים הם כדי לרמז על אבני שיש טהור, אל תגידו שהם כמים תחתונים, זאת לא האמת, דיבור כזה הוא דיבור של פירוד. אמנם הפירוד הזה הוא מטרתי ולשעתו, אך ״כשתגיעו״ למדרגה הגבוהה, שם הכל הוא באחדות אחת ולא ״מים מים״.

מים עניינם חסדים והם כנהר אחד, כאור אחד היוצא מעדן ומתפצל לארבעה ראשים, מתפצל לפרד״ס, לארבעת הטיפוסים הלומדים, עלינו להחזיר אותם חזרה להיות נהר אחד.

הפירוד המטרתי נועד לגרום לנו להבין שמדובר בענף וזהו רק האמצעי להגיע אל השורש. הזוהר עוסק במילים, בתיבות. בסיפור המקראי על נח והתיבה שהוא בנה, אין המדובר אלא על תיבה המצביעה על הזוהר. מדובר על עצם תנאי הכניסה לתיבה, למילה, היכולה לשאת אותנו אל השורש. כל קריאה אחרת את הסיפור עניינו פירוד מהשורש, איבוד הקשר מהשורש.

הזוהר הוא התיבה לדור שלנו, התיבה שאליה אנחנו צריכים להיכנס כדי להרים את עצמנו.

אמירתו של רבי עקיבא כמוה כאזהרה, שלא לומר ש״לוחות ראשונים נשברו״, שהרי אין העדר ברוחני והתורה הראשונה היא בדיוק כפי שהייתה, שלמה, כאבני שיש טהור. בראיה שלנו החטאנו את המטרה, בעינינו היא נשברה, ולכן פרשת ״בהעלותך״ רומזת לנו לפרוש מראיה זו, מחטא זה, ומפרשת איך אפשר להיכנס לתוך התורה, לתוך התיקון, לתוך הזהות האמיתית של ישראל ותפקידו. זה בדיוק הלימוד הזה, בזמן הזה ועם האנשים היושבים כאן היום.

רבי עקיבא אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ורומז שללא החיבור בין הנשמות לא יכול להתגלות החלק השני של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהוא "אֲנִי יְהוָה", וזו התכלית. לכן החיבור הוא בין הנשמות ולא בין הגופים. מקום החיבור הוא השכינה - מערכת הנשמות כפי שהיא נאצלה בשלמות, בדיוק כמו התורה. ולכן הלוחות לא נשברו! אבל נשברו בראייתנו הלא מבוררת.

יש בשבירה זו זימון למסע שלנו לאסוף את עצמנו בתודעה, ברצון, בכוונה משותפת, אל תוך מארג שיש בו הגדרה עצמית אמיתית של נשמתנו, של מי אנחנו ולשם מה? לשם איחוד קב״ה ושכינתיה, להיות הנושאים של נוכחות העליון, נוכחות הבורא, נוכחות האור.

רבי עקיבא נושא בתוכו את ארבעת המצבים, מהמצב שהכל נסתר ממנו בבחינת סוד עד המצב שהכל פשוט ללא שום כיסוי והסתרה בבחינת פשט, רק הוא יכול לומר "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים". זו הצעה שיש בה חסד גדול עבורנו להגיע למדרגות ההשגה כרבי עקיבא, וכל זה דרך לימוד תורה.

הלימוד הוא הפעולה השורשית הבסיסית לכל הפעולות בעולם ולכן הוא הכרחי. זהו לימוד איך להרכיב מחדש, איך להכין ״מרכבה״ שהיא האמצעי לאור לרדת ולהתפשט, לגרום נחת רוח לעליון, שיוכל לנחות בתוכנו, כי יש לו את הכלי שהורכב, תוקן והותקן. הלימוד מהווה מקום מפגש בין עליון לתחתון. אין זו נטייה מיסטית שעניינה לאבד את עצמי בעליון, לימוד הקבלה נועד להגדיר את עצמי באמצעות האור העליון ולא להעלם ולהיבלע באור.

רבים המפרשים שעסקו במסכת חגיגה שבגמרא באמירתו של רבי עקיבא, גם חכמי הזוהר עסקו בה והבינו שיש שם סוד גדול בדבריו. לכן הציעו לנו את המאמר מזוהר בראשית א׳ ״אבני שיש טהור״, מאמר שנועד לדור האחרון, הדור שלנו, כדי להגיע לפרשנות המקרבת אותנו לאמת, להתחבר לתיבה שיכולה לשאת אותנו לגובה ולרום המעלות.

* הכתב המודגש הוא מתוך הזוהר בראשית א' אות רנ"ב, מאמר אבני שיש טהור

״יום אחד כשהיינו בבית המדרש ושאלו החברים מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, כי נאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״.

תסתכנו בעצמכם לא מדבר על כוחות העצמי אלא על העצמות, על הנשמה. הם עלולים לסכן את זהותם, את זהות האדם האמיתית שבהם. ולכן ״דובר שקרים לא יכון", כלומר לא יכול להיות כַּן שנושא את מבט הבורא ולא מפנים שעומד בפני שיש טהור.

״בינתיים ירד שם זקן הזקנים״, נשמה העתידה להתגלות בעולם בגמר התיקון. ושאל: ״רבנן, במה אתם עוסקים, השיבו לו שעוסקים בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו למקום אבני שיש וכול'. אמר להם, ברור שיש כאן סוד עליון והרי פרשוהו בישיבה העליונה. ובכדי שלא תטעו בסוד הזה ירדתי אליכם לבארו, ומשום שכבר נתגלה סוד הזה בינכם, שהוא סוד נעלם מבני הדור, לכן אפשר לבארו בשלמות.

אותו זקן מייצג את ״זה שקנה חכמה״, חכמה המאופיינת בבינה ונרמזת בנו"ן המתפשטת למטה. הוא מופיע משום שבעלי הזוהר הם בעלי השגה ומסתייעים בבינה. אם תאמרו מים מים לא שמעתם את בינה, לא קראתם לעזרה ושיתוף מהעליון, לשיתוף מידת הרחמים בדין המאפיין את צמצום ב׳, ואם לא נעשה השיתוף הזה לא יכולים לראות שמדובר במקום אבני שיש טהור.

הזקן בוחר לבאר את המאמר בשלמות, שלמות שעניינה להגיע לברור, לשאלה, לסיוע בבינה (קיימא לשאלה). חכמי הזוהר מודעים לחשיבות השיתוף והחיבור עם בינה ולכן יוצא המאמר הזה לאור, הגיע זמנו. מה שלא היה יכול להיות עם אותם השלושה שנכנסו לפרד״ס ולא יצאו ולכן אמרו: מים מים. ורק רבי עקיבא המסתייע בבינה נכנס בשלום ויצא בשלום.

אפשר לשאול מה רע בלומר מים מים, שהרי מים זה תורה? אבל לומר מים מים זאת תורה מאד מסוימת, תורה של עץ הדעת טוב ורע אחרי השבירה, תורה של פירוד עץ הדעת מעץ החיים, תורה של גשמיות, תורה המקצצת בנטיעות של גן העדן. העבודה שלנו היא לחבר את עץ הדעת לעץ החיים, לחיים הרוחניים, לבחור את הגבירה ולא להשליט עליה את השפחה.

גם כשאנו בתוך החיים הגשמיים וממלאים את חובתנו, עדיין הלימוד וההשתדלות שלנו מחייבים אותנו לא לשכוח ולנסות לחבר את המשמעות של עצם הקיום שלי עם שורש החיים שלי. זו פרשנות, אני מפריש את עצמי מהתפיסה שאני רק גוף נפש או חיים זמניים, זה כל המהלך ״לשם מה״ צריכה הנשמה לרדת ולעשות את המסע שלה בתוך מרכבת הגוף הגשמי. אם אנחנו לא מחברים את זה אנו קוצצים בנטיעות.

בעל הסולם בדרכו המופלאה היטיב לתאר את המצב בו אנו שקועים בהתפעלות מהמתנה, מתנת החיים, בעוד אנו מתעלמים לחלוטין מנותן המתנה.

וכך הוא מתאר זאת באגרת ח׳:

״...והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו, ופתאום העמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל בקרוב לו כלל, כי מרוב האור שבפרדס הזה, נמשך ראיית עיניו למרחוק מאוד, הרחק הימנו כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבניינים ועל האילנות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים ומטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערבית, שהוא נוכח עיניו. וכעבור איזה חדשים, ונשקט תאוותו באפס מה, ונמצא שבע מהסתכלות שבצד מערבית ובא אל שיעורו, יישב את עצמו וחשב, ומה נמצא בכל אותו בכל הדרך שעברתי? ויהפוך את פניו למזרח, דהיינו לאותו הצד שדרך שם נכנס, ופתאום מתרעש, כי כל החמדה וכל היופי הוא בסמוך לו, ואינו מבין את עצמו על אשר שלא הרגיש כלל עד כאן, והי' דבוק באור המאיר כלפי מערב. ומני אז והלאה הוא דבוק באור המאיר פני מזרח, וכן היה מטייל והולך למזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.״

אמת ואמונה

בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.

אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.

הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.

השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי - זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס.

אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.

ישראל

בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.

בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.

בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.

בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.

עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.

ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.

קבלה זה לא

התשוקה בעולם הבודהיסטי היא אבי אבות הטומאה, כי לפי הבודהיזם אנחנו לא צריכים להשתוקק.
הבורא אומר: אם אתה בודהיסט, כל הכבוד. יש לך מקום. אני בראתי תשוקה.

שאלת חבר: זו אותה תשוקה?

תשובת הרבה: זו אותה תשוקה. אותו כוח. השאלה רק אם הוא נפול, אם הוא בנפילה או בתיקון. תשוקה היא בריאה של הבורא. יצר הרע עניינו תיקון, לחבר אותו לשורשו. לא לכווץ אותו, להפוך אותו חזרה לנקודה.

בודהיזם בהשגה הגדולה ביותר שלו נקרא דומם דקדושה. מדוע? כי אם אנחנו מבטלים את כל המבנה שמלכות הגיעה אליו, של שימוש ברצון לקבל שהוא בריאה, ואנחנו מחזירים אותה לנקודה שהיא כולה מוקפת אור, למקום הראשוני של הצמצום לפני המסך, זה נקרא דומם דקדושה. זה לא תיקון. אין בריאה בזה, אין הרחבה של הרצון, של החומר, כדי להביא אותו לשורשו, להביא אותו למטרתו. הבריאה היא תשוקה. לא נברא דבר אחר חוץ מרצון לקבל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה דרגות של רצון לקבל.

התשוקה כמו שאנחנו משתמשים בה בתוך האגו, מביאה אותנו למקומות איומים. לכן כדי לחיות ברווחה יותר גדולה, אנחנו מוצאים סידור איך להתגבר על זה. בעוד שמה שהתורה והזהר מציעים לנו זה בעצם לתקן את זה, לחבר את זה לכוח אחר ולשליטה אחרת שאז זה יוכל למלא את מטרתו. מטרת הבריאה היא למלא את התשוקה. תיקון הבריאה זה בינה, התהליך שהוא בין הכנעה לפתיחה. לטהר מתים זה לטהר את התשוקות, לכוון אותן, לרתום אותן נכון. זה הבדל מאוד מהותי בין ההצעה של היחוד, התיקון, לבין ההצעה של להיפטר מסבל.

כאשר בעל הסולם רוצה לדבר על זה הוא אומר - "רשב"י מטהר מתים בטבריה", כלומר הוא מעלה את הרצונות לקבל ונותן לנו אפשרות דרך שימוש בהם כמסך, לגאול אותם מהשימוש שגורם סבל. לא ע"י זה שאנחנו מעלימים אותו, אלא ע"י זה שאנחנו רותמים אותו, מקשרים אותו, מאפשרים לו בעצם להאיר, מאפשרים לתשוקה להאיר. זו ההצעה, והיא הצעה הרבה יותר נפלאה.

שפה

סדרת ראיונות עם הרבה ספיר נוימן אייל ברדיו מהות החיים, בהנחיית אסי זיגדון.

בסדרה פורשת הרבה יריעה נרחבת ומקיפה על חכמת הקבלה ועל עיקריה על פי תפיסתו ודרכו של בעל הסולם. על חשיבות השפה העברית ועל השימוש בה כשפת שורשים, על חשיבות התנועה לארץ ישראל, על ספר הזוהר כמקום גילוי ותרומתו של בעל הסולם להנגיש לנו את שהיה סתום במשך מאות שנים.

עוד בסדרה, עיסוק בשאלות:
מה תפקידנו? מה הטעם בחיינו? לשם מי או מה אנו פועלים?

מה הוא הביטוי "רצון לקבל" חשיבותו, עוצמתו ושליטתו על חיינו?

מהו ענין "תורה", ו"מצוות" על פי הקבלה, בשונה מהתפיסה המקובלת?

כיצד לימוד התורה מסוגל להביאנו להכרה באותו רצון לקבל השולט בנו ללא מצרים והוא השורש לכל רע?

מהי הסביבה הרוחנית של רב, קבוצת לומדים עם מטרה משותפת, וספרים?

מהי תפילה, מהי תפילה על צורך אמיתי, מהו צורך אמיתי?

מהם התנאים המחויבים ללומד את החוכמה כדי שהיא תפתח בפניו?

בסרטון זה תמצאו חלק ראשון מתוך שני חלקים בסדרה.

בורא

האם יש אבן שהבורא לא יכול להרים?
כן! זוהי הבחירה החופשית.
משום שהוא נתן את הבחירה החופשית לאנושות, זה מעשה שהוא לא יכול לקחת. זה בתחום ההשגחה, זו הצורה הטובה ביותר לגדל את האנושות או לתת לאנושות לגדול. הבחירה החופשית היא אבן שהבורא לא יכול להרים, גם לא רוצה. את הרע אי אפשר לייחס להשגחה אלא לבחירה החופשית.

שאלת חברה: את הבחירה החופשית אני כן יכולה לייחס להשגחה?

תשובת הרבה: כן. את יכולה לשאול: מהו האמצעי הטוב ביותר לאבולוציה האנושית שהבורא מצא? בחירה חופשית ואמונה. אלו הם האמצעים הטובים ביותר. השכל האנושי כשלעצמו נוטה להשתמש בבחירה החופשית לרעה, לניצול. הוא מנצל מצבים, כי אין לו שפה אחרת, זו השפה של רצון לקבל.

הבחירה שלנו היא להכיר בזה, ולהכיר שניתנה לנו בחירה ואנחנו בוחרים לא לבחור. כי בחירה זה בין שני דברים. לא בין טעמים של יוגורט בתוך הרצונות לקבל. בתוך הרצון לקבל אני יכול לבחור בין התענוג הזה לתענוג הזה, זה תחת אותה כיפה של אפיגנטיקה שאני לא יכולה להימלט מהאינטרס של הרצון לקבל.

אם יש אופציה אחרת שמוצבת לפני שהיא אופציה אלוהית של רצון להשפיע - אז אני יכולה לבחור.

אם יש לי רק רצון לקבל אני לא יכולה לבחור. לכן כל מי שלא לומד קבלה אין לו בחירה חופשית אמיתית. כי אין לו בין מה למה. הוא מנסה לשפר עמדות בתוך רצון לקבל. הוא חושב שהוא מוסרי בתוך זה, הוא חושב שהוא נדיב בתוך זה, אבל מה הקריטריון שלו לבחור? בין מה למה?

החלק היחידי התודעתי שיכול לבחור בנו זו הנשמה, היא חלק אלוה ממעל, היא זו שיכולה לזהות את השפה המוסרית של הבורא. הרצון לקבל שלנו לא מסוגל לזהות את זה.

אז בוודאי שיש השגחה. ההשגחה בנתה מגרש משחקים שקוראים לו בחירה חופשית. הבורא לא רוצה לקחת את זה מאיתנו, ואנחנו מתלוננים על זה. אנחנו תמיד מדברים על האור כאילו הוא עצמות בפני עצמו, הוא לא. אין אור בלי כלי.

זאת אומרת שהאחריות היא תמיד על הנברא. הוא מרגיש רע כי בעצם מה שפועל כרגע זה מה שנובע מהדינים של צמצום הרצון העצמי ומהאופן שהוא מפרש את זה. ומתוך זה הוא אומר - אני רוצה תיקון כדי להתייחס, כדי לקבל גישה אחרת, כדי להרגיש את אותו אור כטוב.

זכר ונקבה

שאלה: האם זה לא נוגד קצת את ההלכה שאישה מלמדת קבלה?

תשובת הרבה: לא. אם אתה קורא את הזוהר ואתה רואה את תפקיד המלכות, אתה רואה שאין גילוי של אור חוכמה, שהוא חיים, ראיה, יופי ותענוג, שהוא אור מטרת הבריאה - אלא במלכות, בכלי. כי כמו שאנחנו יודעים: אין אור בלי כלי ואין כלי בלי אור.

דווקא אצלנו בדור אחרון עם הכלי העבה ביותר, תחושת החיסרון וידיעת החיסרון הן בנוקבא, כלומר בכלי. אם כך, לא רק שנשים צריכות ללמוד, הן צריכות להנהיג את הלימוד. משום שבסופו, התיקון הוא שאשה תסובב גבר. זאת אומרת היא תהייה הסובב, כי היא הכלי שמזהה את החיסרון שמכניס את כל האור הסובב פנימה.

ביום הרביעי לבריאה שני המאורות היו גדולים. מי שמתמעט זו המלכות, שהופכת להיות לבנה, ולא כעונש "לכי מעטי את עצמך" נאמר לה. המיעוט הזה הוא בעצם המניע והמנוע של כל התיקון. תיקון הכלי הוא המניע של כל הבריאה, כי רק בכלי מתוקן, הבורא יכול להתגלות בכל פעולותיו, שמותיו וכינוייו.

ידוע גם שהגאולה בספר שמות מתחילה על ידי המיילדות, שרואות את הנולד. מכיוון שהן רואות את הנולד, אנחנו רואים ורואות, שצדיקות או מקובלות או חכמות, הן אלה שתמיד מקדימות את הגאולה. אם אנחנו בזמן שופרו של משיח, ולראייה גילוי הנגישות לספר הזוהר, זה אומר שנשים הן לא רק חלק, אלא, הן צריכות לקחת חלק בהנהגה.

החלק של הנוקבא נמצא גם בגבר. כמו שהחלק של הדכר נמצא גם באישה. המעבר ביניהם הוא על פי איזה חלק צריך להיות בקדמת הרגישות בלימוד בזמן הזה, גם אצל נשים וגברים. שניהם צריכים ללמוד תוך ידיעה שהרגישות לידיעת החיסרון, לראות את הנולד, מהם התנאים ומה חסר כרגע לאנושות - מצוי דווקא בתוך הכלי, בתוך הנוקבא, בתוך האישה.

השאלה צריכה להיות הפוכה. השאלה היא למה יש כל כך מעט נשים מלמדות בתוך השפה של הקבלה.

סדר העבודה

שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה?

הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי.

יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון.

פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת.

ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא.

לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא:

צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."

צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה." זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת.

אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת.

דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה.

התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.

תפילה

שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?

תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?

כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.

איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.

תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.

חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.

צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.

תשובה

ההשגות הנפלאות של בעל הסולם, העושר הגדול של חייו פותח דרך לכל אחד מאיתנו למצוא את מקומו, ולהשלים את העבודה של בעל הסולם בכך שאנחנו תופסים את הגילוי הזה כמו הוראה: כמו משהו שמאיר בנו ועושה בנו פעולות שמאפשרות השגה.

לראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.

הלימוד, הכתיבה והעבודה של בעל הסולם פותחת לכל הדור אפשרות להיכנס לתוך הקבלה. הוא יוצר את המרחב, ארמון רב תפארת שהוא קורא לו הסולם. הסולם הוא מקום שבו הקו האמצעי, המנורה, ה"מה נורא המקום הזה" מתגלה, ואלה האורות של הארמון הזה. בתוך הארמון שבונה בעל הסולם יש שיחה בין רשב"י להאר"י לרעיא מהימנא, כלומר למשה עם הדור שלנו, באמצעות בעל הסולם.

הם כולם נאספים בכפיפה אחת למטרה משותפת. אנחנו נכנסים לתוך היכל, מן ישיבה של מעלה שבה אנחנו יכולים להקשיב לשיח הזה ולראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.

יחודו של בעל הסולם

אף מקובל, לא לפניו ולא אחריו, בכל גדלותו, לא הצליח ליצור מרחב שבו יש שיח כל כך חי.
כשאנחנו קוראים את הזוהר עם פירוש הסולם אנחנו קוראים אותו משוחח עם הפירוש של האר"י, עם הסנטימנט של הבעל שם טוב במובן של להחזיק את הלב. איך כל נשמה שיש לה נקודת ישראל בתוכה נרקמת אל תוך ההרגשה הזו, בשפה המעודכנת ביותר של תפיסת המציאות של דור אחרון. את המרחב הזה איש לא יצר לפניו וגם לא אחריו.

ישראל

לישראל יש רשימו, זיכרון של הנצחיות הזו, שהם היו כאיש אחד בלב אחד.

זו התקווה שלהם, זו התקווה שלנו היום. האיחוי והריפוי הזה לא התרחש קודם כי לא היינו מוכנים אבל אם נגיע להכרה ולצורך, עכשיו בתוך ארץ ישראל, אחרי שיבת ציון, לא יקרה מה שקרה פעם, גלות נוספת.

מה שיקרה הפעם, בתוך ארץ ישראל, האופן שבו שבנו, הוא מצב שבו יכולה להיות גאולה. כי זה כלי אחר. כמו לתאר מחלה שלפני חמישים שנה החולה מת מהסימפטומים שלה. אבל כיום, עם אותם סימפטומים הוא לא ימות מפני שכיום יש אנטיביוטיקה. כולם מתארים שנאת חינם שהביאה לחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, אבל שנאת חינם בדור שלנו, דור אחרון בתוך ארץ ישראל, יכולה להביא לצורך כזה של אור וריפוי שקוראים לו משיח ולא משיחיות. הוא יהיה הריפוי והאיחוי של בניה מחודשת ולא של גלות נוספת.

הנתונים הם דומים במובן של המחלה, הסימפטומים, או הדיאגנוזה. הדיאגנוזה היא שנאה, אבל שנאת חינם כבר הביאה אותנו פעם בהיסטוריה לאחדות שדרכה קיבלנו תורה. יש סיכוי יותר מסביר שכאשר הכוח המפריד יתגלה ביתר עוצמה, הצורך והרצון לחיים יגבר עליו ואנחנו נודה בכך ואז נזמין את האור המאחה.

זה חלק מהתפקיד שלנו, של משכן הכוונה, לשמר את התודעה הזו. ככל שיתגלה יותר "רע", תתגלה המחלה, זוהי ההתגלות של הדיאגנוזה, שהיא השלב הכי חשוב בריפוי. הקבלה היא הדיאגנוזה הכי עמוקה של מצבנו. היא נושאת איתה את הריפוי, את האיחוי.

שאלה: לפני כמה שנים שאלתי את הרבה מהי שנאת חינם, היום אפשר לראות את זה ולהרגיש את זה.

רבה: זה חלק ממה שנקרא גילוי של הבורא. זו היכולת שלו לתת לאנושות להיות או לבטא את המצבים האלה, כדי שהיא תוכל לבקש את החסד, שהיא תבין את הצורך שלה בחסד. כל זמן שכל אחד יגיד "לא! אבל אני צודק! "וישליט על האחר את צדקתו, השפתיים של הפצע יתרחקו, ולא יתאפשר "פה אחד". זה מאוד מוחש.

ברור למה כשניתנה תורה, "נעשה להם חרות ממלאך המוות", כי הם היו "כאיש אחד בלב אחד". אז נעלם הזמן, נעשית השלמות. אנחנו חושבים על גוף כעל דבר מאוד פרטי ונפרד, אבל גוף הוא בעצם רצון וכל מה שאנחנו חושבים כיחידויות, הוא איבר מתוך הגוף הגדול, שהוא הנצחי. למה אנחנו מתים? כי אנחנו נפרדים כאיבר מהגוף הכללי. אם יש קטיעה של אצבע והאצבע חושבת שיש לה קיום עצמי, כי היא לא מחוברת ליד, לגוף, אז היא מתה. יש לה מה שנקרא "פג תוקף", אבל ברגע שהיא מחוברת אל הגוף ואל היד ואל הגוף הכללי של הרצון, היא נצחית.

תפילה

שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?

תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?

כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.

איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.

תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.

חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.

צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.

בורא

הבורא נמצא בקשר שבין הנשמות. הוא לא נמצא בכל נשמה באופן נפרד, הוא יושב על החיבור.
דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה ו). "בהמצאו…" זה מקום החיבור. זה מייצר התנגדות פנימית: אין לי קשר ישיר איתו? התשובה היא: לא, יש קשר איתו רק דרך השכינה, כי מקום המפגש של הבורא עם בני האדם הוא בשכינה. בה הוא שוכן, לא בכל פרט.

למה? כי הפרט לא יכול להכיל יְשִׁירוּת איתו, ואם הפרט לא מוותר ולא מכניע את עצמו להיות חלק מכלל השכינה, הבורא לא מוכן להיפגש איתו.

זה כמו ההבדל בין שבוע לפני פסח, לשבוע של פסח. שבוע לפני פסח זה הכנה לפתח המסוים הזה שבו הבורא יימצא. המועדים הם צורות של התכנסות. אתה צריך לְהֵרָאוֹת, ואתה לא נראה לבד. זו התוועדות, לכן החגים נקראים מועדים. זו התכנסות, אנחנו לא חוגגים חגים לבד. אפילו ט' באב זה עם כלל ישראל. המועדים הם חלונות הארה להתקבצות אל כוונה משותפת.

החיבור נעשה דרך התורה שהיא תרי"ג חיבורים, בתוכם מצוות 'לא תעשה' כמו מה הגוף הזה צריך לדחות ומצוות 'עשה' כמו מה הגוף הזה מכיל. גם התורה בעצמה היא סוד של התכללות. המועדים הם הרגעים שבאמצעות התורה אנחנו מחברים את עצמנו כאיבר בתוך גוף. כך מתחברים למאור.

התפילה היא שנקבל את הכוח שממנו יווצר שיח בין הנבראים לבורא. לשיח פרטי אין משמעות. אלה מניעים אחרים לגמרי לתפילה - מתפילת נִפְרָדוּת לתפילה של חיבור. התפילה צריכה לבקש להיות חלק מהמארג בו הבורא יכול להתגלות. רק דרך החיבור בין הנשמות יכול להיווצר שיח.

זה פוגש את שורש היחידאיות ולכן זה כל כך קשה לנו. היחידאיות שלנו לא מוגדרת ע"י הבקשה העצמית אלא ע"י יצירה של סביבה חדשה.

גלות וגאולה

שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?

תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.

האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.

כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.

מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה - חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?

התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.

ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?

ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.

אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.

בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.

העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.

אמת ואמונה

אמונה נתפסת כמו התאבדות של השכל הישר, במיוחד בעיני חילוניים. מעל הדעת מעיד על מגבלת התפיסה, ו'חס וחלילה שיש מגבלה על התפיסה האנושית, אנחנו יכולים להבין הכל'. בי היה מושרש לאורך זמן שאין דבר שאני לא יכולה להבין אותו. אם אני אתאמץ מספיק ואם יסבירו לי נכון אני אבין את זה. אני בטוחה שעוד כמה אנשים חושבים ככה - אנחנו אינטליגנטיים, בקבלה עסקו אנשים ולכן אין דבר כזה שאני לא יכול להבין. אני מוכן להשקיע מאמץ, אני מוכן אפילו ללמוד כמו בפסיכיאטריה 14 שנה כדי להבין את המושגים.

זה לא מה שמתבקש מאיתנו. מתבקש מאיתנו להתעצבן על זה שאני לא מבין ולהשתדל להבין. למה? כי אמונה זה שכל עליון לא רגש. אמונה זה שיח עם מישהו הרבה יותר אינטליגנטי ממני, שיודע יותר, שאני מוכנה לומר לו שאני לא מבינה, כי כלי ההבנה שלי מוגבל ואני מוכנה לעלות מעל זה כדי לקבל שכל עליון. אמונה זה שיח עם מישהו שיש לו את כל התוכנית, כל המידע, כל ההרגשה, הליבא, ההרגשה שמוציאה לפועל את השכל שיודע איך להשפיע טוב.

אמונה זו הנכונות שלי לומר - אני לא מבין, אני רוצה להבין, יותר מזה, זה מעצבן אותי שאני לא מבין, אבל אני מבין שההתעצבנות הזו היא הגדרת הפגם שברצון לקבל שלי, שמגדירה את המגבלה של השכל שלי. אמונה זו היכולת לעלות מעל השכל האנושי. אנשים מבינים אמונה כמו עניין רגשי, או עניין שהוא בעצם מחוץ לגדרות השכל, אמונה זה שכל עליון. הלימוד שלנו זה כמו להגיע למצב של מלכות, היא מאוד מתוסכלת מזה שהיא לא יכולה לתת לשכל העליון להתפשט, לחוכמה, לחיים האלו להתפשט, לכן היא מוכנה לפנות משהו מעצמה, כדי שזה יתפשט בה וייתן בה את טבעו או את שכלו. זו אמונה.

אמונה זה הניצוץ שאומר שאני שייך לשורש שכן צריך להבין, שכן צריך להשיג, אז איפה המגבלה? למה אני לא משיג? אני לא משיג בגלל המגבלה של הרצון שלי. הרצון מייצר שכל. אני רוצה משהו ואז בא השכל, כלומר איך להשיג אותו. אומרים שהצורך הוא אבי כל ההמצאות.

פתאום יש לי הכרה של הרצון העצמי, איך שהוא רוצה ומה שהוא רוצה מגביל את השכל שלו. זה מעצבן אותי, זה מתסכל אותי כי זה עושה לי חושך, אני רוצה להבין. מה צריך לעשות בשביל להבין? אני בונה רצון חדש, זה חיסרון לחיסרון. זאת אומרת, המרחק, הפער בין מה שאני מסוגל ובין מה שאני יודע שמיועד לי פותח את מקום העבודה. תמיד הפער פותח את מקום העבודה. לא החיבור, לא השלמות, הפער.

אמונה זאת שפת הלימוד של האדם את בוראו. זה שכל עליון, בניגוד לכל הדתות שאומרות בוא תשכיב את ההיגיון שלך לישון, תעשה מה שאני אומר. זה בדיוק הפוך מאמונה. אמונה זה כלי אמנות, כלי יצירה, שכל, שכל של בעל המלאכה, של היוצר, של בְּצַלְאֵל. למה קוראים לו בצלאל? כי הוא מוכן לעמוד בצילו של האל ולקבל שכל ממנו, אז הוא יודע לעשות משכן.

זכר ונקבה

שאלת חברה: השפה העברית מוטה מגדר גם בחיי היומיום וגם כאן במערכת הקבלית. מדוע?

הרבה: לעברית מאוד חשוב להגדיר את המגדר, כי מגדר הוא לא תיאור שלנו. הוא תיאור שלו, הוא תיאור של השפעה וקבלה. כל מה שמוגדר כזכר, מדבר על השפעה. וזה יכול להיות גם את, כנוקבא, אם את משפיעה. מדובר על האיכות של מה שעולה בך ומסוגל להשפיע. זה לא אומר שום דבר על גברים ונשים.

כיוון שהעברית היא משיחית, היא לא מדברת על המצב של היום. היא מדברת על המצב הרצוי של כלי קבלה מתוקן בהשפעה, ולכן היא תמיד בוחרת בזכרי, קרי בהשפעה. זו הבחירה שלה מכיוון שהכלי המתוקן, גם זכר וגם נקבה, הוא כולו נקבה. כל הנבראים מול הבורא הם נקבות. הסיווג הזה בתוך הגופים, הוא אינדיקציה למה שחסר לנו כדי להבין שנשמתנו היא דבר מורכב מזכר ונקבה ושהיכולת שלה להשפיע נקראת זכר.

אי אפשר להשפיע בלי היכולת לקבל. זה החוזה שעשה הבורא עם הבריאה. הנטיה לתיקון היא בינה, שהיא גם זכר וגם נקבה. היא נקבה כי היא מקבלת את ההשפעה של הכתר, והיא זכר משום שהיא משפיעה לו. והיא לא רק משפיעה לעליון, לאפשר לו להתפשט, היא גם משפיעה לתחתונים. מה היא עושה? היא אומרת: הכלי הנקבי בחר בהשתוות צורה בהשפעה.

לכן, העברית כל הזמן בוחרת בזכרי. אם יש גבר אחד וארבעים נשים, אפשר לומר שזה כבר כלי נקבי, אבל השפה תבחר בזכרי. זה לא בגלל העדפה מגדרית, זה העדפה של התיקון. בגמר תיקון, ב"לעתיד לבוא", השפה תהיה נקבית. השורש של זה הוא תיקון. הוא האופן שבו כל הבריאה רוצה להתקן בתכונה של הבורא, שהיא השפעה. ומשם זה נגזר.

לאורך השנים, נגזרו מזה גם צורות של השפלה ושעבוד שאין להן שום הצדקה. חלק מהעבודה הרוחנית של להחזיר את העברית לשורשים שלה עושה את הניקוי ואת הניקיון הזה. זה ברור לכל מי שלומד את החשיבות העצומה שיש בקבלה לנוקבא.