פרשות השבוע
בהעלתך
בְּהַעֲלוֹתְךָ
פרשה זו מדברת על תנועה פנימית. תנועה במלכות, בהיכלות שלה, בעולמות ובאולמות העבודה שהיא יוצרת.
הכלי, במיוחד באמצעות משה, מברר את כשירותו למשימה. יש כמה נפילות של משה, נקודת משה בנו, שצריכות לעבור בירור. מי שמעלה את האורות הוא אהרון, זה תפקידו כי הוא בא מהימין, והיכולת שלו לעלות את האורות עד גמר התיקון היא היחס אל הימין. משה הוא הנקודה שמתפשטת לכל דור ודור של היכולת להבין את החיבור בין הגשמיות לרוחניות, שזו הבנה של גמר תיקון או של לעתיד לבוא.
כשישראל מבקשים את הבשר, כל התפיסה של משה מתמוטטת מול מה שנראה לנו כבקשה לגמרי טריויאלית. לפני רגע ישראל התאוננו ועם זה הוא יכול היה להתמודד, אך לבקשה בין החיבור בין כח התשוקה הגשמי לבין התביעה הרוחנית, בגשר הזה, משה לא עומד. משה שמוריד את התורה עד ללא לשמה מתקשה בחיבור הזה באופן הבלתי מעובד, הכמעט ראשוני, של הרצון מלמטה, כמו שהתקשה בעשיית המנורה. אנחנו רואים איך יש קשר בין רצון לקבל גולמי לבין היכולת לעלות את האור, או ליצור מסך.
בהעלותך מתייחס לאיך אנחנו עולים בתוך פרד"ס העבודה. בתוך האפשרויות של העלייה, בתוך התיקונים, במבנה הפנימי של המלכות, יש תמיד צורות של העלם, של כיסוי וגילוי. משה הוא שושבין של זעיר אנפין, של הקב"ה. אהרון יכול יותר לתפקד במקום הזה משום שהוא מלווה מלכה, המלכות שבאמצעותה מעלים את הנרות ומאפשרים לנשמות להיות כלים, להיות נשאיות האור.
מה משמעות הדיון הזה שנעשה מול צורת "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח,ב)? הדיון הוא על הסדר, איפה נמצא הנר השביעי. למה אנחנו מדברים על שבע, כשבעצם אנחנו מדליקים רק שש? הדיון הזה הוא לא דיון טכני, אלא בירור התפקיד של קו אמצעי, כי המנורה כולה היא קו אמצעי. "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח,יז), קו אמצעי נקרא נורא. המילה נורא תמיד תהיה קשורה לא רק במקום, אלא לתיאור של צורת חיבור בלתי אפשרית שיש בו גם יראה וגם התפעלות.
דרך עיצוב המרחב של המנורה אפשר להעלות. מה זה להעלות את הנרות? זה אומר להעלות את החיבורים שיש בין הנפש לרוח לנשמה, לאפשר לנשמות לעלות באופן כזה שהן תוכלנה להחזיק את האור, שהאור יוכל להיתפס בהם. זה אומר שהשש עומדים מול השבע, וזה מחזיר אותנו אל ששת ימי הבריאה מול השבת. זה המבנה של בהעלותך, זו המשימה של הנשמות, והשורש שממנו הנשמות יכולות לקבל את הכח שלהן זו השבת. כל המנורה היא ההגדרה של משימת הנשמות, ושל המרחב בו המשימה יכולה להתממש.
הפרשה הזו בנויה על ההיטהרות של הלווים, על פסח שני, שזה מעין מעמד של האפשרות לא להחמיץ גם אם אתה לא מוכן ברגע מסוים, זו הרחבה של האפשרות של להיכנס אל תוך ההגדרה הזאת של העם, כי פסח זה המקום שבו אומה או זהות מסוימת נולדת לתפקיד ולמשימה מסוימים.
יש ניסיון לאחוז במה שנתפס בחושים כממשי, איזה מין פחד וחרדה של לאבד את עצמם, לאבד את התחושה של התשוקה של עצמם שנותנת להם אחיזה וזהות בתוך הנוכחות של העליון. זו גם ההתאוננות, גם הבקשה של הבשר, וגם העמדה של אהרון ומרים ביחס לפרישות של משה.
בהעלותך זו עצם התנועה לעבר המטרה ומה מניע אותם, זאת תפיסת מציאות אחרת לגמרי. כל ההיענות וכל מערכת היחסים עם עצם התנועה, עצם הקיום, נעשות על פי הנוכחות של השכינה, אם היא עולה או יורדת, אם היא בהסתרה או בגילוי. זו מערכת יחסים מאוד אינטימית עם העליון.
את זה נפגוש בהעלותנו, כשנרצה להביא את הנשמה למצב שבו היא יכולה באמת להחזיק את ההבנה של שיתא אלפי שני, של התיקון ושל השבת. האור של השבת הוא אור של מ"ן, אור בו אין לנו שותפות בעבודה. כל שיתא אלפי שני זו השבת של הבורא, כדי שנוכל להגיע לשבת משותפת.
משמעות העלייה של או"ח וקריאה בשמות
כל הבריאה בצורה הראשונית ההיולית והמוכמנת שלה, אין בה שמות. למה אין בה שמות? כי אין בה עדיין התרחקות. עצם הבריאה הוא התרחקות, וכיוון שיש התרחקות יש עניין לקרוא בשם למה שהתרחק. לפני כן, אין טעם בקריאה. זאת אומרת שכל קריאת השמות היא תלוית המרחק. היא נובעת מעצם המרחק, מעצם הבריאה.
בתוך המצב של החיבור של 'הוא ושמו אחד', אין שמות. למה אין שמות? בתפיסה של השורש הפשוט, אין שום כלי עדיין, אין הכר של כלי. כשיש התרחקות או התפשטות של כלי, אז הכלי מתחיל לקרוא בשם למה שמתרחק ממנו, כדי שיפנה את פניו אליו, שזה נקרא אור חוזר. קריאה בשמות הוא קריאה לאור שהתרחק לשוב, וזו משמעות 'בהעלותך'. זה מה שמתנה את כל התנועה שלנו, כמו אור חוזר בתוך הפרד"ס, בתוך כל צורות הקריאה האפשריות של התורה. באמצעות קריאת התורה של הפרד"ס, מהרגע שאנחנו נכנסים מהסמך דווקא, אל הסד, ואח"כ איך אנחנו עושים סדר, כדי להגיע בעצם לפירוש, לפריה ורביה. כל הקריאה בשמות היא העלייה של אור חוזר כדי להשיב לעצמו את מה שהתרחק ממנו. זה העיקרון של במדבר, לתפוס את כל השיתא אלפי שני של הנשמות שמאירות כדי להגיע חזרה אל השבת.
הכרת הנשמה בשורש ובמרחק
״…בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת…״ (במדבר, ח,ב) זו הכרה של הנשמה שהתרחקה, שהיא נחצבה מתוך משהו. הקריאה שלה, הלימוד או הכניסה לפרדס היאקריאה בשמות כדי לקרב את עצמי לשם האחד. להבין את השתוות הצורה.
שאלת חבר: הנשמה היא חלק אלוה ממעל, אז פתאום היא מתנתקת לגמרי?
תשובת הרבה: לא. התעוררות הנקודה שבלב מביאה אותי להבין שאני קוראת סוד, זאת אומרת את המרחק שלי. התעוררות נקודה שבלב מבינה שהיא נחצבה ממשהו. היא מבינה שני דברים, את הקשר שלה לשורש ואת המרחק שלה ממנו, בעת ובעונה אחת.
ש: זאת אומרת שלנשמה נוצר רשימו מההיפרדות ממנו?
ת: נכון. ודאי. זה מה שמאפשר לה לקרוא בשמות. לזכור שהיא הייתה חלק, שהיא הייתה חלק מהכל. בהתחלה היא הייתה הוא ושמו אחד. אבל כל המסע הנורא שלה, של המנורה, הופך את זה שהוא אחד והיא מגיעה להשתוות צורה שגם
משמעות הדלקת שבעת הקנים
שאלת חבר: בקשר למנורת שבעת הקנים, הרבה אמרה וגם כתוב שבעצם מדליקים שישה נרות, שהנר המערבי דולק כל הזמן, אתה לא מדליק אותו. אבל קראתי במדרשים שארבעים שנה לפני שנחרב בית המקדש הנס הפסיק והנר כבה, ואז הם היו מדליקים שבעה נרות.
תשובת הרבה: נכון, כי אז זה אומר שהשכינה הסתלקה, ואז אנחנו עושים כמו בתיאטרון, כי אנחנו ממשיכים טקס בלי שהנוכחות קיימת. אין נוכחות, זו קונכיה ריקה. ככה מתחילות דתות. נשאר משהו שהיתה בו נוכחות וכרגע זו המעטפת שלו ואין נוכחות יותר בפנים. אין לנו שכינה. חלק מהעבודה שלנו זה לקרוא חזרה לנוכחות שלה, למשוך אותה חזרה אל תוך העולם. זה להבין גלות, לכן זה לא משנה אם שבנו לפה. עדיין לא פתחנו כלי, מבנה שבו השכינה יכולה לשכון, להיות נוכחת.
ירידה היא לצורך עליה
בהעלותך, משמעותו בתוך שדה העבודה הוא שכל מה שקורה לי, גם הנפילות האיומות ביותר, הן בעצם בהעלותי. הן חלק מהתוואי של העליה שלי כלפי העליון. חושך ואור הם צורות של מדרגות. חושך זה הriser', המִגְבָּהּ של המדרגה, אור זו המדרגה עצמה.
שאלת חברה: האם זה אומר שמוחקים מהלקסיקון את המילה ירידה?
תשובת הרבה: כן, כי ירידה היא בעצם עליה. מה שבהעלותך מבקש מאיתנו, זה להיות מסוגלים לקרוא את כל התהליכים, גם אם יש לי הרגשה של נפילה, של אי יכולת, היא בעצם סימון של עליה, סימון של המתווה של מה שמכונה "...בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת…" (במדבר ח,ב). כלומר, סימון של ההתקדמות של הנפש והרוח שלי לקראת הנשמה, לקראת מטרתה. מה שמלמדים אותנו בפרשה הזו זה איך לקרוא ירידות, מה הקונטקסט שלהן, מה המשמעות שלהן. ירידה היא ירידה, אבל היא בתוך המתווה של בהעלותך.
בתוך המתווה יש כפתור ופרח. בתוך המנורה יש משהו שכופת את האורות ויש משהו שמשחרר אותם והם פורחים. אבל הכל הוא מנורה. זה לא שהכל עכשיו עליה, אלא ירידה היא חלק מהמתווה של העליה, חלק מהמתווה של בהעלותך, מהמבנה הזה של המנורה. מהמבנה שבו אנו עושים את האפשרות הזו. היא כוללת בתוכה עליות וירידות, אבל היא אותו מתווה, עם אותה מטרה. המטרה היא אותה מטרה, גם של הירידה וגם של העליה. אבל הסך הכל זה בהעלותך. מה שמרגיש לנו כמו השתלטות של כוחות אחרים, אנו מכניסים אותו לתוך העבודה, לתוך היחס שלנו בתוך העבודה.
חבורת הזוהר עושים העלאת נרות קבועה
המסע של חבורת הזוהר בתוך ארץ ישראל מתאפשר בגלל המסע של דור המדבר עם משה. זה מעבר ממצב של הליכה מתוך היסוס, של התהוות, למצב של צורך לממש את מה שהתהווה.
חבורת הזוהר מתייחסת לארץ ישראל כמו מדבר היא הולכת בתוך ארץ ישראל ולא מוצאת מנוח, היא כמו היונה, נשמה שלא מוצאת מנוח, כי הגלות היא מצב פנימי. זו גלות שהפרמטרים שלה התגלו על ידי משה.
חבורת הזוהר הולכת בתוך ידיעה של משמעות גלות השכינה. יש להם ידיעה מפני שיש להם תורה והם יודעים לקרוא אותה. זה נקרא נוכחות שכינה. הם עושים השתוות צורה למצב השכינה. חבורת הזוהר הולכת בארץ כי היא לא מוצאת מנוח עד שהשכינה לא מוצאת מנוח, עד שהיא לא מוצאת מנוחה.
הם עושים העלאת נרות קבועה בתוך התודעה הכללית שנמצאת בארץ ישראל על פי התוואי של המדבר של משה. הדור שלנו צריך להשלים את שתי הפאזות האלה של השורש של התיקון כדי להגיע למצב ה-ג'.
