בְּהַר

פרשת בהר מדברת על אופן החשיבה, ההרהור, בתוך חודש אייר שבו שורש הריפוי, השורש של כל התיקון, שהוא הייחוד, הקשר. כל עבודתנו בכח המלכות, הנוקבא, היא היכולת להעלות מ"ן, להתקשר מצידנו. יש מלאכות של בניה שיותר קשורות בדכר, שהן כדי להוריד מים דוכרין, צורות של חסדים שיש בהם אפשרות של צמיחה.

בהר סיני יש הארה של אותו צורך, של אותו מימד שנכנס לתיקון.  זו צורה שמדברת על מה שצריך לקרות בארץ ישראל, שבה העיבוד האמיתי של השדה של מלכות הוא כבר ממשי, מתחולל. הוא לא רק הכנה אלא הוא הדבר עצמו. גם שמיטה ויובל קשורים למקום שמקבץ לתוכו את הרצונות האלה.

בהר זו גם אחת מחמש צורות ההארה, שמות האור. הם מאפשרים בהירות או ראייה, וגם חושפים את הנגעים שיש בכלי. הוא צריך להיטהר כדי להיכנס לקדושה, כדי למשוך חיים. חלק ממה שבהר סיני מאיר זה מה בכלי אוטם את האור.

השאלה על מה עניין שמיטה להר סיני, היא שאלה של מיקום, על מקומות. האפשרות הזו במובן הרחב היא מעין נבואה. בדין השביעית והיובל מתבאר עניין השבת ויום טוב, כי זה מועד. יש מעגלים קטנים של ששת ימי עשייה ושבת ויש מערכת של שמיטה שהיא השביעית אחרי שש שנים. בתוך זה יש גם את השבועה שיש לה את הכוח של האיסוף שמגלה את הכוח של העליון בתוכה.

יש לנו הד של המחזור הזה של שבע ספירות, של שבע שנים, בתוך ספירת העומר. היובל הוא ביטוי של בינה שבה קיימת אפשרות של לחזור לשורשו, לאחוזתו, למקום שבו אנחנו נאחזים בשורשנו. זה מגולם בא"י בשנים כרונולוגיות אבל אנחנו צריכים לזכור ששנים והארות הם יחסים של תהליכים רוחניים ולא של זמן כרונולוגי.

השנה השביעית נקראת שבת: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה" (ויקרא כה, ב) יש מעין סינכרוניות, מעין הרמוניה של המקום כארץ, כביטוי של צורה שיכולה להקרין. היא אור חוזר, משדרת במובן מסוים את האפשרות להיות כלי של כל הרצונות שחיים עליה. התפיסה היא שלא יהיה צורך יותר בעיבוד של מה שהבריאה מציעה לנו כחומרים שאנחנו צריכים להוציא את טבעם האמיתי ואת המשמעות שלהם מכח אל הפועל. להוציא הוא להצמיח אמת מתוך משהו, זו המעורבות של האדם. צמיחה היא משהו משתלם, לא שלם. 

בשבת אנחנו לא חורשים, נוטעים וזורעים כי אין מלאכה כזו שהיא הוצאה מהכח אל הפועל. אנחנו מקבלים את התוצרים של כל מה שעשינו עד השישי. אותו מחזור קיים במה שמביא אותנו אל השמיטה ואל היובל. 

מה שמתברר לנו בפרשת בהר בסיני זה כל מה שנפל, ואיך אנחנו יכולים על ידי אותה הארה של בהירות, של בירור, להרים ולתקן. אנחנו לומדים על עצם האפשרות של ייחוד הקב"ה ושכינתו, ואת ההבנה שהאמונה היא הקרקע שרק בה האמת יכולה לצמוח ולהתברר.

אנחנו צריכים מקום או מרחב שמוגדר על ידי תודעה אנושית ונקרא אמונה. הוא מרים את הדומם אל הצומח, את הצומח אל החי, ואת החי אל האדם, על ידי זה שהוא נכלל בדרך עליית העולמות אל עולם האצילות, להיות אצלו, שזו דרגת אדם. הפעולה הזאת של הבירור על ידי הנשמות, התודעה, היא בעצם השלמה של כל האופנים שבהם העולם נברא., זה בעצם הרקע או האור שעליו נכתבת פרשת בהר סיני.

מהן המלאכות האלה של חרישה וזריעה?

משמעותה של חרישה היא להפוך חשיבויות. אם הקרקע התודעתית הופכת את החשיבות העצמית, משאירה את הַחִיּוּת שיש בחשיבות אבל מפנה אותה כלפי חשיבות הבורא ומטרת הבריאה, אז יש היפוך. ההיפוך פותח את הקרקע לזריעה. לכן יש מלאכת זריעה, זריעה של האורות או של הנשמות. אלה פעולות מלמעלה למטה, מ״ד. האופנים שבהם אנחנו עובדים, של פתיחת הדלת של התודעה ומה שאנחנו מטמינים שם מאפשר לעלות מ"ן, לצמוח. הפיכת הקרקע הזו מצמיחה את האפשרות של הקרקע הזו להיות אמונה, כלומר לעלות מעל הדעת. מה שצומח מתוכה הן דרגות של השגת האמת. לכן יש בשביעית את הדרגה העמוקה ביותר של האמונה, של מעל לדעת. איך דברים נעשים ואיך יספיק לי, איך אני אמצא את המשאב לא רק של חיי אלא אפילו של קיומי. השביעית היא בחינת האמונה של אותה קרקע, איפה נמצאת החשיבות ובאיזה דבר אני תולה את האפשרות שלי.

יש את היחס הזה של ידיעה של המעורבות של העליון או את ההשגחה, ועדיין יש את הצורך במשך כל שש השנים של ויסעו, של הפעולה שלי, המעורבות והשותפות הזו. השביעית מדגיש את המקום שהכנתי את הקרקע למסור אותה למעל לדעת, כדי שמה שיוכל לצמוח הן  נשמות שיכולות להשיג את האמת.

להמשך לימדו צפו בסרטון