פרשות השבוע
בלק
בָּלָק
בדרך כלל קשה לנו לראות את אחורי הקלעים, את המהלך שמביא לגילוי של אירוע מסוים, לגילוי מציאות. אפשר לומר שמ"בְּרֵאשִׁית" (בראשית א,א) ועד "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד,יב) מדובר בסיפור של הכוחות הפועלים לברר את אפשרות התיקון והשותפות של אדם בתיקון וברצון של הבורא.
יש משהו מרוכז מאוד בפרשת בלק, שפותח לנו הצצה לאחורי הקלעים. זה שיח שמסופר בדיעבד על ידי העליון למשה, בכדי להביא את הקשר שבין ישראל לבין אומות העולם ולאופן שבו הן מזהות את המופע של העם הזה בתוך ההיסטוריה. ההופעה של ישראל אינה נתפסת כמו כוח כובש, אלא כאיום על עצם תפיסת העולם. נאמר שישראל יכסה את עין השמש. הביטוי ׳עין השמש׳ מופיע בפעם הראשונה במצרים במכת ארבה, ובשני המקרים זה היה חלק מהשינוי הגדול שנגרם ע"י בינה, כיוון שכיסוי עין הארץ הוא כיסוי על החכמה.
בלק, שראה מה קרה לסיחון ולעוג, מבין וחוזה שיש פה תופעה שהולכת בארבע מדרגות. הוא מבקש להפר את מה שנברא בכוח הסיפור והמילה, באמצעות ההיפוך של אותו הכוח - באמצעות הקללה, ולכן הוא מחפש מישהו שיש לו קשר לניב שפתיים, לנבואה.
בתוך הפרשה יש את סיפור ההזמנה של בלק את בלעם לבוא ולהשתתף עמו במניעת ההופעה של ישראל והכוחות שלהם, יש את התפקיד של בלעם, ואת אחד הסיפורים המוזרים בתורה, שזה סיפור פי האתון:
בדיבור של האתון ישנה אמירה לבלעם את מה הוא משמש. אם החמור וההתפתחות שלו משמשים את אדונו, וכרגע למשמש (לאתון) יש קשר וערוץ יותר פתוח לזיהוי האלוהות, אז אופן השירות שלו הוא לעזור לאדונו (לבלעם), שלכאורה היה צריך לאתר את הנוכחות הזו לפניו. בלעם מאבד את היכולת הזו משום שהוא לא מוכן לשרת את הרצון האלוהי, הוא לכאורה מורד כמו האתון.
בלעם קולט את מעשה האתון כמרד, ובאמצעות כך הבורא מודיע לו שהוא מתנהג באותו האופן. הבורא מודיע לבלעם שכל מה שהוא רואה, כל מה שיש לו כנבואה, הקשר שאותו הוא מַשְׂכִּיר, שהרי הוא לכאורה 'נביא להשכיר', צריך היה להיות במעמד של האתון, במעמד של שירות. גם לבלק וגם לבלעם לוקח זמן להבין את הדוגמה שניתנה להם.
בלק ובלעם עומדים בשלוש נקודות מבט שונות, מהן הם מנסים לראות את ישראל, ולהביט על הצורה שבה ישראל נִפְרַשׂ. האופן שבו ישראל נפרש מלמד על התיקון ועל תמונת גמר התיקון. האלוהות שוכנת בתוך הסדר הזה. כלומר שזו גם תמונה משיחית.
בלעם פותח באופן שבו ישראל אח"כ יגדיר את עצמו בכניסה שלו לבית הכנסת, מקום הההתכנסות אל התפילה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד, ה). זו נוסחה שנטעת דווקא באמצעות המבט מבחוץ, שמבין שהתפקיד של ישראל הוא הנוכחות של העליון. עצם החיים של ישראל, עצם התולדות שלו, עצם המסע שלו בתוך המציאות, הוא זה שצריך להוות משכן לשכינה, ונוכחות השכינה היא האפשרות של נבואה חיה.
להמשך לימוד צפו בסרטון
מאבק על התודעה האנושית
פרשת בלק מוקדשת לחזון התיקון דרך ההיסטוריה. זו פעם ראשונה שהתורה עצמה, ולא הפירוש שלה, קושרת את חזון הבריאה עם ההיסטוריה עצמה. זה לא איזה סכסוך בין שני שבטים שנמחק מההיסטוריה. הוא מופיע בתור נקודת ציון בתוך האבולוציה האנושית. כלומר, זה איננו סכסוך גבול או מעין התכתשות בין שני שבטים, בין עם נוודים כזה, כמו שליטה 'ג'ינגיס חאנית' שמשתלטת על כל אסיה והולכת לאירופה. מדובר במשהו מאוד מהותי, מאבק על התודעה האנושית.
עלינו להיזכר בזה, אבל דרך התורה. כי התורה נותנת לנו את נקודות המבט שמכריעות את המאבק הזה. לא כל מאבק מכריע את זה. המשמעות היא שיש עקרונות, שתמיד כשישראל יחזור מגלות או יופיע כמציאות בתוך ההיסטוריה, זה מה שיהיה. זה מה שהוא יצטרך לברר בתוך עצמו. הוא צריך להבין איך רואים אותו, על מה הוא מאיים ואיך הוא צריך להיות ממלכת כהנים, זאת אומרת, לכהן בשירות לכולם על ידי זה שהוא יהיה גוי קדוש שיש לו יחס וקשר אל קדושה, אל חיים. בשפה מודרנית, אחד הפירושים והשיוכים של המילה קדושה, שאנו מחויבים לתת, הוא מוסר, עמדה מוסרית. מה נותן חיים למשהו. וודאי שיש לזה עוד מילים, שהם עוד מימדים, שאין אותם כרגע.
הפרשה עוסקת בכוחות הפועלים מבראשית עד אחרית. מראש צורים עד לשדה צופים. כלומר, אלה הם העולמות והנשמות. מראש צורים זה מעין תמונה של התולדות ושדה צופים תמיד שייך לנשמות, למבט על משפטי נשמות. יש כאן מעין תיבה כזו של עולמות, נשמות ואלוהות.
תוצאה של תהליכים של תולדות ישראל
פרשת בלק היא בעצם פרשה שהשפה שלה היא שפה משיחית. אפשר לראות בה כמה זה תהליכי, כמה זה לא משהו שגמרנו וככה זה יהיה, אלא תהליכים של התולדות מבראשית, מהבירור של העבריים, של עֵבֶר, דרך דור המבול, דרך דור הפלגה, דרך אור כשדים והופעתו של אברהם. מלכתחילה אנחנו רואים שתמיד ישראל היה נטע זר. ישראל הוא כמו שעור בתוך העיסה שכל הזמן מתסיס אותה ומעצבן אותה, וגם מאיים על האופנים שבהם היא רואה את ההתפתחות האנושית או מה חשוב.
הפרשה מרכזת ופותחת לנו קצת את מאחורי הקלעים, אפילו משה לא נוכח שם, אלא כנראה שהחזון שלו מספר לו את מה שמתרחש שם ואז הוא יכול לכתוב את זה. אפשר לומר שגם משה מגלה את זה רק כשזה יורד עד המציאות של חטא של בעל פעור וניצב מולו. כלומר, כשאנחנו פוגשים משהו שנראה לנו מציאות, שהופיע, זה אומר שישנם כמה מהלכים וגורמים שעומדים מאחוריה. המציאות היא לא רק רשומות של נקודות מבט שונות, אלא חוליה אחרונה בשרשרת של אירועים שמובילים, מונחים ומושגחים לנקודה הזאת.
ישראל כאיום או הבטחה בפרשת בלק לפי הקבלה
בדרך כלל לא ניתן לנו לראות את אחורי הקלעים, את המהלך המביא לגילוי מציאות. אפשר לומר שמ"בְּרֵאשִׁית" (בראשית א,א) ועד "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד,יב) מדובר בסיפור הכוחות הפועלים לברר את אפשרות התיקון והשותפות של אדם בתיקון וברצון הבורא.
פרשת בלק מאפשרת הצצה לשיח שמסופר בדיעבד על ידי העליון למשה. היא מבטאת קשר בין ישראל לאומות העולם ולאופן שבו הן מזהות את מופע ישראל בתוך ההיסטוריה. ישראל אינו נתפסת ככוח כובש, אלא כאיום על תפיסת עולם כללית. "...הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" (במדבר כב, ה). הביטוי ׳עין הארץ' מופיע בפעם הראשונה במצרים במכת ארבה ובפעם השנייה בפרשת בלק. בשני המקרים הכיסוי על נביעת החוכמה הוא חלק מהשינוי שנגרם ע"י בינה.
בלק, שראה מה קרה לסיחון ועוג מבקש להפר את מה שנברא בכוח הסיפור והמילה, באמצעות הקללה - היפוך אותו הכוח, ולכן הוא מחפש אדם בעל ניב שפתיים קשר לנבואה. הוא מזמין את בלעם להשתתף במניעת ההופעה של ישראל.
אחד הסיפורים המוזרים בתורה, הוא סיפור פי האתון המסרבת ללכת בשביל עם אדונה בפרשה: האתון ממשילה לבלעם מי הוא ואת מי הוא משמש. כפי שהחמור משמש את אדונו, ויש לו ערוץ פתוח יותר לזיהוי האלוהות מאדונו. בלעם מאבד את היכולת לזהות משום שהוא לא מוכן לשרת את הרצון האלוהי, הוא למעשה מורד באדונו כפי שהאתון מורדת ומסרבת ללכת בשביל.
בלעם מבין את מעשה האתון כמרד, ובאמצעותו הבורא מיידעו כי הוא מתנהג באותו האופן. הבורא מודיע לבלעם שכל מה שהוא רואה כנביא, שהרי הוא 'נביא להשכרה', צריך היה להיות במעמד אתון, מעמד של נותן שירות. גם לבלק וגם לבלעם לוקח זמן מה להבין את הדוגמה שניתנה להם. הם צופים משלוש נקודות מבט שונות, מנסים לראות את ישראל, ולהביט על הצורה שבה ישראל נתפס כמלמד על התיקון ועל תמונת גמר תיקון. האלוהות שוכנת בתוך הסדר הזה. זו תמונה משיחית.
בלעם פותח ב"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד, ה). זה האופן שבו ישראל יגדיר את עצמו מאוחר יותר בכניסה שלו לבית הכנסת, מקום ההתכנסות אל התפילה. זו נוסחה שניתנת דווקא באמצעות המבט מבחוץ, שמבחין בתפקיד ישראל כמשרת, כמשמש מקום נוכחות לעליון. עצם החיים של ישראל, התולדות שלו, המסע שלו בתוך המציאות, הם אלו שצריכים להוות משכן לשכינה. נוכחות השכינה היא אפשרות לנבואה חיה. ישראל מרכזים בתוכם את מה שאפשרי לאומות העולם. לכל האומות היה נביא שתיאר את את הייחוד שלה, תפקידה כלפי הכלל בתוך עולם הנשמות והסיפור של תולדות האנושות.
ברגע שבלק מסלק את בלעם ואומר לו כי לא מילא את תפקידו, בלעם נותן לו עצה. העצה הזו היא נבואה של העתיד לבוא, של גמר התיקון, של האופן שבו נתפסת ישראל כמאיימת. האמירה של בלעם הופכת להיות ה׳לעתיד לבוא׳ של המציאות ותפיסתה. היא מתארת את המלחמה האחרונה, מלחמה שאינה בהכרח חיצונית. מה שאנחנו רואים היום זה עירוב בין מלחמה פנימית וחיצונית.
בעצה של בלעם ישנה הבנה לגבי החולשה של ישראל, והוא מייעץ לבלק לתפוס את ישראל דרך חולשתם לפולחן. הוא מציע לו את האקסטזה הדתית בבַעַל פְּעוֹר, וישראל אכן נופלים דרכה בפולחן האקסטטי עם בנות מדיין. בלעם הוא מזהה את הרצון של ישראל להגיע למקומות של שותפות רגשית ולא אמונית. זה מעלה את הכוח של ישראל לשיר את השירה. מתוך נקודות החולשה של המנהיגות לאותו הרגע עולה המנהיגות מלמטה, זו שתמשוך בסופו של דבר את צירוף כל האורות.
הפרשה עושה סיכום למה שקרה מבראשית עם ישראל והאופן שבו ישראל מתחילים להופיע על במת ההיסטוריה. המורכבות שעד גמר התיקון יתקיים סכסוך פנימי עמוק על האופנים בהם מחשבת הבריאה צריכה להגיע לידי מימוש.
כישוף וקסם בפרשת בלק לפי הקבלה
בעלי יכולת הכישוף והקסם מודעים למבנה התפיסתי הרגשי של האדם ואיך אפשר לעשות עליו מניפולציות כך שזו תהיה תפיסת המציאות היחידה שנראית כאפשרית. מצריים היא דגם הקלאסי לכישוף כי בתוך תפיסת המציאות שמצרים ייצרה, לא היתה אפשרות לצאת ממנה. מי שיצא משם, התודעה שלו כמעט המיתה אותו. תודעה של כישוף, היא אופציה של מציאות חד ערכית מכוונת. נחש בהקבלה שירית לכישוף.
קסם הוא רך יותר. בעברית זה מאוד ברור - כשמשהו מקסים אותך. אתה נשבה בתפיסה, במראה. נחש קשור בכישוף ובשפה, וקסם קשור יותר. אמנם אפשר ללכת שבי גם אחרי דיבור ושפה. כשאנחנו מבחינים בה זה נקרא דמגוגיה וכשאנחנו לא מבחינים בה, אנחנו בטוחים שזו המציאות, ושזו האמת.
ה׳ אומר למשה לנטרל קודם את שליטתם הבלעדית של החרטומים על הכוחות האלה. כמו לומר: נדבר בשפה שלהם, כדי שהם יכבדו אותך. משה אומר לחרטומים שהקונספציה שלהם ידועה לו אבל היא חלקית ונמוכה. הוא בא מבית פרעה, ולכן הוא יכול לומר להם: ׳גדלתי פה ואני מבין את השפה שלכם, אבל יש משהו מעל. אז מתחיל שיח אמיתי עם פרעה.
בדומה לפרעה שמזמין את יוסף לפתור את חלומותיו, אחרי שהחרטומים לא מסוגלים. החרטומים אינם מסוגלים לפתור חלום שילד בכיתה ג' היה מסוגל לפתור משום שהם שבויים בהשקפה שלא יכול להיות שפרעה אינו אל, לא יכול להיות שיש משהו מעליו, מעל רצונו. עבור יוסף שבא מבית הספר של יעקב אביו זה מאד פשוט כי ברור לו שיש משהו מעל, שיש בורא, יש אלוהים. ויש גם רצונות אחרים. ברור לו שפרעה הוא כלי.
לקלל את ישראל זה לקלל את פני האדם, את האופציה הרוחנית של היות אדם. הכוח שנכנס לתמונה הוא כוח בינה. כוח שינחה את האבולוציה ויכסה את עין הארץ עם הופעת מכת הארבה במצרים. בארבה יש ריבוי, שקשור לעולמות חכמה וכתר. בינה מאפננת את החכמה. ע"י הסתרת החוכמה באופן שאפשר לקבל ממנה רק דרך היחס אל העליון. אנחנו נתקלים בפחד הזה גם אצל בלק כמייצג חששם של כל העמים שמישהו הולך להסתיר להם את 'עין הארץ', את האופן שבו הם השתמשו בחוכמה, בפולחנים, כיצד הם השתמשו באלוהות ואיך היא הייתה נגישה להם עד עכשיו.
הינוקא בזוהר
שאלת חברה: האם הינוקא, הוא אחד מהשלבים באצילות, חלק ממצבי עיבור, יניקה, גדילה?
תשובת הרבה: יש עיבור, יניקה ומוחין שזה הגדלות. אבל ינוקא זה לא רק מצב באצילות. זה גם האופן שבו קטנות מורגשת בנו בתוך העולמות, בתוך המסע שלנו. נכון שמדובר על מסע רוחני, אבל מדובר על מפגשים בתוך עולמות תיקון.
ש: עולמות תיקון זה אצילות?
ת: לא, עולם תיקון זה אצילות. אנחנו נמצאים בעולמות דפרודא. הגדרת הפרודא היא תמיד ביחס לתיקון, אחרת אין לעולמות שמות. אין לנו עולם עשיה עד שיש לנו התעוררות נקודה שבלב. אין עולם יצירה עד שיש לנו הרגש או התפתחות של התקרבות והתרחקות, של שכר ועונש. אין לנו עולם בריאה אלא כחלק או כגוף של עולם אצילות. אז כל הגדרה היא של חיסרון לעולם התיקון, בכל עולם, אחרת לא היה לנו שיתוף. איך היינו מחוברים מהמקום שלנו לעולם אצילות? חייב להיות קשר.
ש: נחזור לינוקא, למה הוא קשור לפרשת בלק?
ת: משום שפרשת בלק מלמדת אותנו בעיקר את החיסרון שיש לנו במלחמה, או בהבנה שלנו, את מה מתנגד לזהות של ישראל ומה חסר לישראל כדי לבנות את עצמם. בפנימיות, ביחס לעצמם וגם ביחס לסביבה, איך הם ישרתו את הסביבה. דרך הינוקא מבוררת הרבה פעמים ובהרבה מובנים הזהות המיוחדת של העורק הפנימי הזה, איך הוא בונה את עצמו כדי להיות מסוגל מצד אחד להילחם ומצד שני לשרת. הוא צריך להגיע ליכולת שלו להיות ממלכת כוהנים.
החיסרון הוא כדי שנקבל את המבט בתוך התורה, למה אנחנו מיועדים, איך אנחנו נראים ומה אנחנו צריכים לעשות. בסופו של דבר כל פרשת בלק מגיעה למעמד, שאי אפשר היה להבין את המשמעות שלו. מעמד בו זמרי הולך עם כוזבי, וכל ישראל נכנסים לשוק ומשה לא מסוגל לתפקד. מול מה זה עומד? מול כל המראה הזה. זו תולדה בתוך המציאות של המאבק עצמו.
ברור שהשאלה תהיה עם מה יש לי לעמוד מול המעמד הזה? שם היה תודה לאל פנחס עם הרומח. איך אנחנו עומדים? בתוך כל התולדות, בתוך ההיסטוריה שלנו, עם מה אנחנו יכולים לעמוד? זו בוודאי שאלה מתוך בלק.
שני שליש מהזוהר של פרשת בלק זה הינוקא, שאלות עליו, התכתשויות אתו. הוא נוזף בהם, ובנזיפה שלו יש חן, יש בה חציפות ישראלית, היא לא גסת רוח, יש לה חן.
