פרשות השבוע
במדבר
״אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם״ (במדבר א, טז)
בַּמִּדְבָּר
במדבר, ספר חדש שפורס את המבנה הנרצה, מעין גוף שפורס את עצמו ונפתח כמו פרח במדבר. פריחה של תודעה אנושית חדשה, שהיא סידור וישוב במקום שאין בו יישוב. יש איזו הכשרה, בתוך מקום שכופה עלינו, בגלל אי היישוב התרבותי שלו, התבוננות פנימית, ומורגשת יותר השליטה של הצד האחר, שהוא עדיין הצד הפראי, הלא מאולף בכל המובנים.
הסידור הזה הוא האופן שבו אנחנו נפקדים כהכנה לכל המלחמות שנצטרך לעשות על השמירה של האפשרות הזו, של הנוכחות של העליון ביישוב בתוך התחתון. כל פרשת במדבר היא יחס בין מספר לשם. הגופים נספרים והראשים מקבלים שם. אנחנו רואים שבני ישראל נספרים באופן כללי, אבל שם, יש לכל הנשיאים של כל הראשים.
מאוד מעניין להסתכל על שמות הנשיאים שיצאו והם במדבר, כולם צירופים עם השם אל, או עם שמות הויה, מול השמות שהם לכאורה פחות משויכים לאל, אלוהים, שהם כל מיני הטיות ותכונות שיש לראשים. לראש יש שם, אבל הוא נישא על גוף שהוא נספר או יש בו הארה בגלל הראש.
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א,א). שני, כל ההבנה וצורות של הכרת הרע, הכרת הצורך בתורה.
"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, ב). מגיל 20 ומעלה כולם נדרשים לצבא. יש אמנם מפקד שונה ללוי שמתחילים לעבוד בגיל 30 אך בגיל 20 הולכים כולם לצבא.
נשים לב לשמות. נחשון בן עמינדב, נתנאל בן צוער, אליאב בן חלון, הכל תצורות שמתחברות לשם אל או לשם שדי, למשל נשיא בני ראובן הוא אליצור בין שדיאור. השמות הניתנים בתוך המדבר, שלא פגשנו אותם באלה שירדו למצרים וגם לא באלה שיצאו, זה כיצד התולדות או המחשבה של ישראל, הראש שלה, נושאת את היחס, כלומר מקבלת את השם על עצמה. מקבלת את השם ונותנת את השם לאדם, כמו תיאור המשרה שלו ביחס לעליון, זה פתחו שערים.
תיאור הספירה היא על מנת להגיע לשש מאות אלף ומעניין לראות מי הם שבטים גדולים ומי שבטים קטנים, לראות את המערכת המספרית ביחס לשם של הנשיא. השם הוא הראש. השם הוא לשם מה. לשם מה אני שם את השם הזה, איך אני מקדיש את המספר, את הצורך או את הגילוי של הרצון לראש. יותר מאשר שאני ראובן, אני השם של הנשיא, נשיא מבית ראובן.
הכל מכיל איזו שהיא תצורה של שם האל, שם הבורא או ההתגלמויות שלו. המשמעות של זה היא שכל שבט שהשורש שלו הוא מבני יעקב, מקבל גילוי אחר של ראש. אלה לא אותם ישראל שיורדים כבני יעקב למצרים. אחרי כל התהליך הזה, במיוחד במדבר, הם כבר מקום של מנחת, מציאות שלמה. לראשים יש שם כי יש תכלית. מה שיש בתוך האידאה הזו של הראש, של השם, זה בעצם החיים. האפשרות של נתינת חיים, והאפשרות של לקרוא בשם. לתת חיים זה לתת משמעות למספר.
הספירה משש מאות אלף היא מאריך אנפין עד מלכות. הפריסה הזו של ישראל עושה את החיבור ממלכות של העולם הזה, או כל מלכויות, אל השש מאות אלף. זה התפקיד של ישראל, כמו תפקיד הבכור, להביא את הראש של התיקון, כלומר, של ההכשרה של האנושות לעתיד לבוא. הם צריכים להיות במניין של חוכמה של אריך אנפין, עם קשר לעתיק, עשרות אלפים ומאות אלפים.
זה גם אומר משהו מאוד משמעותי על הפרט ועל חשיבותו. אין כלל בלי פרט. לא רק שאין פרט בלי כלל, אלא שיש חשיבות לכל אחד, מלמטה עד התכנון של התיקונים, של ההתקנות, של העיבורים שכל המערכת הזאת צריכה לעבור. ביחידות יש את החשיבות של הפרט, אי אפשר למחוק אותו.
להמשך לימוד צפו בסרטון
תפקיד הלוי הוא לאחד את ישראל
שאלת חבר: מדוע הרבה מדגישה בתוך השירות של ישראל את שבט הלוי ואת תפקיד הכוהן?
תשובת הרבה: מכיוון שאנחנו במדבר. הלוי הוא עניין 'האחד', מעין שבט סמוי. השבט ה 13. אנחנו לא אומרים שיש 13 שבטים, אלא 12 שבטים. ניתן להגיד שאנחנו 12 שבטים בגלל השבט ה-13 הסמוי.
תפקיד הלוי הוא לאחד את ישראל. בלי שבט הלוי אין אחדות. לימוד התורה הוא מה שיכול ליצור את המטרה המשותפת. לכן אנחנו מדגישים כרגע את העניין של הלוי. המימד הזה של מרכז שמקיף את המשכן, מקיף את השכינה ומגדיר את האחדות שממנה צומחים כל עלי הכותרת האלה, ניכר מאוד בעניין שבט הלוי.
אין בישראל הגדרה. יש המון טבעים, דגלים, תכונות, הגדרות של מטרה. אם אין לנו את שבט הלוי, את הליבה, אין אחדות ואין קוהרנטיות. אם יש לי כליה ולב ורגל ושערות ואף אבל אין לי דמות ואין לי צלם, אני לא מבינה איפה צריך להיות כל דבר ומה ההקשר של השירות המשותף ושל המטרה המשותפת. הלוי כאחד, כשבט ה-13 שהגימטריה שלו היא אחד, שעיקרו הוא לימוד תורה של ישראל.
התורה כאמצעי מאפשרת כלי ביטחון. שלכל החלקים, גם אם נראה כאילו הם הופכיים זה לזה, יש מטרה משותפת, יש צלם משותף, יש זהות משותפת וערך משותף. ואז היסוד ליכולת שלנו לקבל תורה ולקבל את א"י, הוא הבנה של הערך המשותף של הזהות שלנו, בלעדיו לא נקבל תורה ולא את א"י.