בְּשַׁלַּח

פרשת בשלח מלאה בהתרחשויות. ישראל יוצאים ממצרים בלחץ של זמן והרבה מוות אופף את היציאה.

מעבר לזה קיים מופע של חזרה למול הים. כדי להיכנס לארץ ישראל יש חזרה "לפני פי החירות" על מנת לחצות את ים סוף. לבקוע את הים, זהו מצב מסוים של המלכות, קריעה של הקרום המחזיק את הוולד כדי שיוכל להגיח החוצה.

זהו המקום היחיד בתורה בו נאמר שתפילה לא תעזור. עמדה, פעולה ומיצוב תודעתי שונה לחלוטין צריך להיוולד עכשיו. זהו האופן בו ישראל צריכים להשיג זכות מול אותה זכות שמצרים משיגים. מצרים ובעיקר פרעה מתעורר מחדש עם הטענה שעל כל אי הסכמה שלו לשחרר את ישראל הם שילמו במכות שבאו עליהם. הם עמדו בחלקם בהסכם, ולכן על פי ההסכם ישראל חייבים להישאר במצרים.

המדרש אומר שישראל נחלקו לכמה כתות, אלו שאמרו בואו נחזור למצרים, אלו שאמרו בואו נלחם, ואלו שאמרו בואו נתפלל. כל האופנים הבונים את הזהות הפנימית. נשאלת השאלה מדוע ישראל פוחדים לאחר שהיו נוכחים לתהליך שלם של ניסים ופעולות שנעשו מהעליון על מצרים? 

התעוררות הפחד זו ההתעוררות של עצמם ביחס למצרים, משהו חש, לפחות אצל חלק מהם בחירות או באפשרות ניתנת והם מוכנים להילחם עליה. בכל המהלך הזה יש הבטחה בדיבור של משה אליהם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם (שמות יד, יג). ולמי שרוצה להילחם: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות יד, יד) אין צורך לברוח.                                                                     

ישראל נדרשים לפעולה הנתמכת על ידי החכמה, על ידי התגלות. לא כפי ההתגלות שנראתה עד עכשיו, נדרשת כעת קפיצה לאמונה, לעשות צעד אל מה שנראה בלתי אפשרי, צעד שבוקע את הים. את הצעד הזה יוביל נחשון בן עמינדב המסמל תיקון באמצעות פעולה הנתמכת ואפשרית רק בתוך עמדה פנימית, עמדה שאומרת: אם זאת המציאות הנראית יש לעשות צעד על מנת שתתגלה המציאות האמיתית.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד, טו). רק אחרי שהם עושים את הנסיעה יש למשה אפשרות להרים את המטה, את כוח ההטיה הפועל על בסיס האמונה, הבסיס אותו בחר הבורא כדרך בירור של האנושות, בסיס הנקרא מעל הדעת. ברגע מכריע זה ישראל נאלצים לבחור צעד זה כדי להוכיח את זהותם כישראל.

מה שנבקע בתוך הים, בתוך המלכות, זו היכולת לאפשר גילוי חכמה שבדרך כלל נעצרת על ידי הפרסא המבדילה בין עולם האצילות לעולמות בריאה יצירה ועשייה. נבקע ומתהווה פתח המייצר את תבנית הגאולה. בכל גאולה יש תבנית של לעתיד לבוא ואחת התבניות היא פריצת הפרסא. ביטול צמצום ב', ביטול הפרסא ומעבר אורות בתוך החרבה, בתוך חורבן הכלים או התפיסות הקודמות. נוצרת מעין תעלת לידה.

זהו גילוי שהזוהר מתעכב עליו, יש הגנה על ישראל מאחור ומלפנים, ישראל מבודד בתוך הים עם שמירה מאחור והובלה מקדימה. אחרי שישראל עוברים מתגלה החוכמה, מציאות חדשה המתגלה לרגע ותהיה המציאות שתתגלה לעתיד לבוא. גם מצרים בתוך המצב של מציאות בתוך מציאות. יש משהו בהתגלות זו המרמז שזו לא התוצאה הסופית של לעתיד לבוא משום שעדיין חסר היחס הנכון, הכלים הנכונים שיש להתנהל איתם.

להמשך לימוד צפו בסרטון