פרשות השבוע
חיי שרה
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים..."
חַיֵּי שָׂרָה
פרשת חיי שרה משלימה שלושה דברים מרכזיים:
1) הביסוס של ארץ ישראל כקניין. זה מופיע כמקום קבורה, במובן שהוא המקום בו אנחנו נוטעים את אותו זרע של שורש.
2) היכולת לאסוף ניצוצים. היכולת להביא את רבקה מהשורש הארמי ולמשוך אותה חזרה אל מקומה, אל תוך המסך המשותף. זה אפשרי ע"י מה שמתגלה בתוכה ביחס לשרה וההתאמה שלה. התיקון הזה הוא כמו בשני שלבים: הראשון הוא הקִרְבָה שיש ברבקה וההטמנה של אותה אפשרות. והשני הוא כניסה פנימית עוד יותר - להכניס אותה לאוהל שרה, לתפקיד, לראיה, לנוכחות של השכינה, לניב של אפשרות הנבואה ששרה מעבירה לרבקה. א"ל שזו גם גאולת שכינה.
3) האופן שבו החכמה שיש באברהם מתפזרת לעולם כולו, אותה החכמה שנאספה במצרים ובכל האופנים בהם שרה אספה את הפיקדון של התרבויות (מצרים וגרר) אל תוך ישראל. איך ישראל מעבדים אותה, ושולחים את זה כמו אפשרויות של תובנה אמונית, תובנה של החכמה אל העולם, כדי שהם יֵאָסְפוּ חזרה אל השכינה כשהם יזהו את השורש שלהם.
שלושת הדברים האלה הם הנחות הבסיס שאנחנו מוצאים בהסתלקות של שרה, כלומר בחייה, שמדובר בעצם על הסתלקותה.
מאמרי הסולם ב', מאמר צח, המשכת הצדיק עבור הכלל
הדיבור הוא כרגע על אברהם, אבל ההסתלקות של שרה היא זו שמאפשרת לאברהם לבוא בימים, לבוא בתוך כל האורות. על אף שהיא היתה משמשת ככלי הנשמה, היא משאירה לו את האפשרות להשלים את עצמו. ויחד עם זאת, האפשרות של ההמשכיות ניתנת ליצחק.
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' (בראשית כד, א). פירש בנועם אלימלך, שבא למדרגות ימים (הארות) בחינת חסדים, וה' ברכו בכל, פירוש בכללות ישראל. דהצדיק המושך השפעות, אין כוונתו על עצמו חלילה כלל, כי לא יחסר לו כלל, אלא כל כוונתו לישועת כלל ישראל, ולא יחוש לעצמו כלל, כאילו אינו כלל בזה העולם, רק השי"ת הוא המשגיח על הצדיק ומברכו בכללות ישראל, וזה 'וה' ברך את אברהם בכל'. עד כאן, עיין שם.
הערה טו: בנועם אלימלך (פרשת חיי שרה באמצע דיבור או יאמר): "הצדיק הזה המתנהג בקדושה בתורה ובאכילה ובשתיה ובכל מעשיו, הוא מושך השפעות חסדים לעולם. וזהו ואברהם זקן בא בימים' (בראשית כד, א), רצה לומר, 'זקן' זה קנה חכמה (ע"פ קידושין לב, ב), ובא למדרגת ימים להמשיך השפעות וחסדים הנקרא 'ימים' על דרך יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מב, ט). 'וה' ברך את אברהם בכל', והצדיק המושך השפעות צריך שיהיה כל כונתו רק לכללות ישראל ולא יחוש על עצמו כלל, כאילו אינו בעולם. רק השם יתברך הוא המשגיח על הצדיק ומברכו בכללות ישראל הגם שהוא אינו משגיח על עצמו. וזהו 'וה' ברך כו' בכל', פירוש, בכללות ישראל".
איך יורש אברהם, שלא היתה לו ההשגה של כללות ישראל, את ההרגשה של כללות ישראל?
מהאופן שהוא נאחז במקום ע"י הקניין. עד עתה תפיסתו של אברהם היתה לעבור בארץ כמו התנהלות של רועה שהולך ותר אחר משהו, ופה יש לנו חיבור בחברון, בקרית ארבע, במקום שאותו שרה קבעה. שרה קובעת את מיקום הטמנת האחיזה בארץ באמצעות הקניין, באמצעות מה שעד עתה הטיל מורא על בני חת. הם מקבלים את הקשר באמצעות הסתלקותה של שרה ובאמצעות האופן שבו אברהם קושר אותם אל פרצופי אבא ואמא, אל י"ה. אז אנחנו מקבלים ממורא ומיראה - תחיה.
חוכמה יכולה לבוא רק כשהיא עוברת דרך בינה, דרך היחס שנקבע ע"י בינה לחוכמה, לכן אברהם יכול להיכנס לחכמה, משום שהיא לא מטבעו, טבעו הוא להיכנס לחסדים. האפשרות לקנות חכמה ולבוא אל אותם האורות כדי להיות מסוגלים להלביש אותם, מצריך קשר מאוד עמוק אל מערכת הנשמות כולה, זה נקרא בכללות ישראל, כלומר שאין לו הרגש עצמו אלא הרגש התפקיד והמשימה שלו.
הצעדים של ההצדקה לוקחים אותנו אל המצב התודעתי הזה. כאילו הוא אינו בעולם אבל הוא הכי בעולם, משום שהיכולת שלו לדַבְרֵר את הצורך של הנשמות מעלים במידה רבה את הצורך הפרטי. א"ל שהצורך הפרטי נבלע בתוך הצורך הכללי של כללות ישראל. וכללות ישראל קשורה לשרה.
כשמישהו מסתלק אנחנו מדברים על כך שהוא מוריש לנו צוואה. כאן, הצוואה היא הכח ששרה נותנת לאברהם להשלים את המהלך שלו, גם ביחס ליצחק, כלומר להביא מהשורש המשותף שלהם את הכלי שישלים את יצחק ושיהיה ההופכי לו, שהרי אנחנו מכירים את רבקה דרך החסדים שלה.
רבקה לא רק משקה את האנשים היא משקה גם את הגמלים, את מה שהיה מיועד למות, היא נותנת לו אפשרות חדשה. אופן החסדים של רבקה צריך להשלים את הגבורות של יצחק, שלא משלים את זה באמצעות אברהם אלא באמצעות רבקה. זהו האופן שמקרב את שניהם להמשיך הלאה את התולדות, ללדת את כללות ישראל.
לאברהם יש את האופן שבו הוא יכול לחלק את החוכמה: הוא משקיע את השורש של האמונה בבורא בכל המזרח ובכל העולם, ושומר את הירושה הפנימית ביותר ליצחק. יש כאן סוג של הבדלה ששרה מסגלת את אברהם אליה. קודם לכן הוא רצה לשמר את הכל, כולל ישמעאל וכל התולדות שלו, בתפיסה של שוויון. בתוך התיקון הוא מקבל את התפיסה של שרה ושל הבריאה כולה שזה יהיה על דרך המדרגה. הוא מקבל את זה שצריך לחלק את אופני התיקון למדרגות, להשגות, לצורות שונות של שימוש בחוכמה עד שהם יוכלו להתאגד חזרה.
עבור הכלל זו הגדרה של צדיק, זה מתאפשר דווקא באמצעות הסתלקותה של שרה. הסתלקותה מאפשרת לאברהם לעשות את ההבדלה של הכלל, להצדיק. 'בכל' ("וה' ברך את אברהם בכל") רוצה לומר לנו- כללות ישראל. המשמעות המשיכה והקשר לישראל סבא ותבונה (ישסו"ת) מתחיל להתממש דווקא בחיי שרה, בהסתלקותה.
שאלות ותשובות
שאלה: הערך של צדיק הוא ערך של כלל או פרט? אנחנו כקבוצה עושים צדיק או אני כפרט בתוך הקבוצה עושה צדיק?
תשובת הרבה: צדיק נגזר מפעולה של הצדקה. זה לא אופי או תכונה מסויימת זו פעולה, כלומר זה נרכש. בתור פרט, המאמץ או ההשתדלות שלנו הוא בלהצדיק, כמובן שהכוחות לזה נמשכים מהתורה ומהכלל, אבל המשמעות יותר קשורה להשגה פרטית.
קבוצה שפועלת במגמה משותפת של הצדקה מושכת את זה לכלל, יש לה יותר כח משיכה של השפה המשותפת של ההצדקה. חלק מלימוד של קבוצה, וזה נכון כמעט בכל התקבצות סביב משימה או מגמה משותפת, הוא היכולת להביא משהו דווקא מאוד פרטיקולרי של כל אחד ואחד אל תוך ההצדקה, זו יכולת שנותנת עושר וכח מאוד גדול.
א"ל שזה פועל גם בפרט וגם בכלל. זה פרט אבל זה מכריח. נאמר לנו במאמר שברמה הגבוהה ביותר של צדיק אין לך הרגשה פרטית, אתה נעשה ביטוי של הכלל, של השכינה. הגדרת השכינה היא המסך או הכוונה המשותפת של כל הנשמות, כלומר למעשה אתה עושה עבודת כלל.
ש: אבל זה רק יכול להיות בקבוצה?
ת: אברהם עושה את זה בקונטקסט, בהקשר מסויים. הוא הופך להיות צדיק בתוך הסיפור, לא מחוצה לו. זה סיפור שתחילתו היציאה מאוּר כַּשְׂדִּים: אברהם קורא את היציאה באופן מסויים ואז מתגלה לו שהקב"ה הוציא אותו, שזה השגה אחרת מבחינת הסיפור שהוא סיפר לעצמו עד עתה. אח"כ מתחילה המגמה של קירוב המושג של הבורא, הוא הופך קשור לעצם סיפור החיים. זה צדיק בפרט.
שרה אומרת לאברהם 'הסיפור הזה הוא לא שלך'. הסיפור שלנו הוא סיפור שמייסד כלל בתוך מערכת הנשמות, כלל שבאפיון שלו יפעל כצדיק. תפקיד ישראל הוא להצדיק את פעולות הבורא דרך ההיסטוריה שלהם, דרך הסיפור שלהם. כל פעם שקורה משהו לישראל כאילו נאמר לבורא 'אל תשמיד אותם', למה? כי הם הביטוי של הסיפור שלו. זה מה ששרה אומרת לאברהם.
לכן אברהם צריך לשמוע בקולה, לכן היא רואה את התולדה של יצחק, היא רואה איך מתחילה להתהוות בתוך האנושות התודעה של להצדיק את הבורא. זו תודעת כלל שעוברת דרך פרטים.
ש: בדור אחרון, לעשות צדיק זה רק בַּכְּלָל? רק במקומות כמו משכן הכוונה?
ת: רק בכלל. רק דרך שרה. רק פה אתה יכול לקבץ ולמקד את הכוונה. בחוץ אנחנו תחת השפעה אחרת, ראיית המציאות שלנו היא שונה.
ש: אז מה זה הנפוּל הזה בחוץ?
ת: הכרה של הרצון להצדיק ואי היכולת. הוא זוכר שהוא צריך להצדיק אבל הוא לא מסוגל. הוא צריך מקום שיתן לו את הסגולה, את היכולת.
ש: רק זיכרון חיוור של מה שזה צריך להיות?
ת: נכון. זו התעוררות לחפש את המקום שבו אני כן אהיה מסוגל. כי אני מכיר בזה שמשהו חזק ממני ולא מאפשר לי. כאילו מישהו פוקח לנו את העינים במין סוג של עינוי: 'תסתכל אין בלתי המציאות הזאת'. האחיזה הזאת, שזו תפיסת המציאות ואין בלתה נסדקה בהרבה מאוד מובנים, לכן יש אפשרות של חדירה של משהו אחר.
ש: מה ההבדל בין השכינה לכנסת ישראל?
ת: כנסת ישראל היא כח בתוך השכינה, בתוך הגוף הזה, הכלים האלה, המסכים האלה. ההגדרה הראשונית של בעל הסולם את השכינה היא כל התודעות שיוצרות מסכים, ממלכות המזדווגת של צמצום א' ועד נקודת העולם הזה. זה אומר שיש דרגות של השגה, דרגות הרגש של הבורא בתוך התודעה האנושית כולה.
לישראל יש את הזיכרון המלא, מין מח-לב של מערכת הנשמות, היא כונסת את השירות או את ההכרה איך הבורא רוצה להתפשט. אנחנו מקבלים את זה מפרצוף ישסו"ת ששורשו א"א, שם החכמה באה לידי ביטוי. רק עם יציאת מצרים, שזה לידת ישראל, נעשה איבר תודעתי בתוך התודעה האנושית כולה שפועם ביחס לתכנית של הבורא.
השכינה מתגלה לנו כבני אדם בגוף כמו רוח הקודש, כמו נבואה. יש את השכינה או כנסת ישראל כפי שהיא במערכת, מעין תודעת ענן. והקישור אל הפרט שנמצא בתוך הקיום נקרא רוח הקודש, נבואה.
הידיעה כולה, כנסת ישראל, היא המקום שכל מערכת הנשמות יכולה להתקשר אליו, גוף עם כל מיני תפקודים אברים וחשיבויות. חלק מהתפקיד של ישראל פה (בארצו) הוא למשוך חזרה את הנוכחות של השכינה. הנוכחות של השכינה היתה חזקה במיוחד אצל שרה, רוח הקודש שלה היתה מאוד חזקה. רוח הקודש היא החיבור, הידיעה אל מה מוקדשים החיים.
שאלה: שרה אומרת "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". בגמר התיקון, אומות העולם גם נחשבים לחלק מהשכינה? לכללות ישראל?
תשובת הרבה: הם כבר נחשבים לכללות השכינה. השאלה היא על רמת המודעות. כלל האצבע הוא שארץ ישראל הופכת ירושלים וכל העולם כולו הוא ארץ ישראל, כלומר ההתפשטות היא כזו. היראה השלמה (ירושלים) הופכת להיות הרצון שמגדיר את ישראל. והמרחב שרוצה להיות חלק מהמימוש, מהעזרה, מהשירות אל העליון כדי שהוא יוכל להתפשט, הוא כל אומות העולם. מלכתחילה יש קשר.
לאברהם אין את החלוקה. זה יבוא לידי ביטוי אצל יעקב, הוא אומר לעשיו: 'לך קודם, תשלוט בעולם עד שתגיע ההתפתחות הזאת'. אצל שרה כבר יש את הידיעה הזו, בהסתלקותה היא מעבירה ליצחק ורבקה את ההמשכיות. אברהם לא עושה את ההמשכיות, הוא הולך עם קטורה, עם החלק האוניברסלי.
אברהם מחלק את החכמה: יש את מה שצריך ללכת ליצחק ויש את מה שצריך ללכת לאומות העולם. הוא עושה זאת כדי שתתאפשר בסופה של ההתפתחות הכרה בשורש, כלומר שארץ ישראל תתפשט לכל העולם. ארץ ישראל היא האידאה שכל הרצונות, בסופו של דבר, יעבדו ישר אל החסדים שצריכים להתפשט.
אנחנו רואים מה צריך להאסף אל תוך האוהל, ומה צריך להיות ניטע כזרעים בכל העולם כחכמה, כדי לאפשר את הצמיחה שלהם ואז את ההפיכה שלהם לחלק מאותו מיזם של הבריאה.
ש: אם הבורא לא היה אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" מה היה מתפתח?
ת: מתוך הנתונים שמתפתחים עד אותו הרגע, אי אפשר שזה לא היה נאמר. זו אחת ההגדרות של הכח, הבניה והתפקיד של הנוקבא, וגם אולי הזרע של הפחד של הדכר מהנוקבא לאורך דורות. הידיעה הזאת מוציאה את השליטה מידיו של הדכר. זה פסוק שהרבה מאוד מפרשים היו רוצים להעלימו מהתורה.
להמשך לימוד צפו בסרטון
הקשר של שרה לכללות ישראל
איך יורש אברהם, שלא היתה לו ההשגה של כללות ישראל, את ההרגשה של כללות ישראל?
מהאופן שהוא נאחז במקום ע"י הקניין. עד עתה תפיסתו של אברהם היתה לעבור בארץ כמו התנהלות של רועה שהולך ותר אחר משהו, ופה יש לנו חיבור בחברון, בקרית ארבע, במקום שאותו שרה קבעה. שרה קובעת את מיקום הטמנת האחיזה בארץ באמצעות הקניין, באמצעות מה שעד עתה הטיל מורא על בני חת. הם מקבלים את הקשר באמצעות הסתלקותה של שרה ובאמצעות האופן שבו אברהם קושר אותם אל פרצופי אבא ואמא, אל י"ה. אז אנחנו מקבלים ממורא ומיראה - תחיה.
חוכמה יכולה לבוא רק כשהיא עוברת דרך בינה, דרך היחס שנקבע ע"י בינה לחוכמה, לכן אברהם יכול להיכנס לחכמה, משום שהיא לא מטבעו, טבעו הוא להיכנס לחסדים. האפשרות לקנות חכמה ולבוא אל אותם האורות כדי להיות מסוגלים להלביש אותם, מצריך קשר מאוד עמוק אל מערכת הנשמות כולה, זה נקרא בכללות ישראל, כלומר שאין לו הרגש עצמו אלא הרגש התפקיד והמשימה שלו.
הצעדים של ההצדקה לוקחים אותנו אל המצב התודעתי הזה. כאילו הוא אינו בעולם אבל הוא הכי בעולם, משום שהיכולת שלו לדַבְרֵר את הצורך של הנשמות מעלים במידה רבה את הצורך הפרטי. א"ל שהצורך הפרטי נבלע בתוך הצורך הכללי של כללות ישראל. וכללות ישראל קשורה לשרה.
כשמישהו מסתלק אנחנו מדברים על כך שהוא מוריש לנו צוואה. כאן, הצוואה היא הכח ששרה נותנת לאברהם להשלים את המהלך שלו, גם ביחס ליצחק, כלומר להביא מהשורש המשותף שלהם את הכלי שישלים את יצחק ושיהיה ההופכי לו, שהרי אנחנו מכירים את רבקה דרך החסדים שלה.
רבקה לא רק משקה את האנשים היא משקה גם את הגמלים, את מה שהיה מיועד למות, היא נותנת לו אפשרות חדשה. אופן החסדים של רבקה צריך להשלים את הגבורות של יצחק, שלא משלים את זה באמצעות אברהם אלא באמצעות רבקה. זה האופן שמקרב את שניהם להמשיך הלאה את התולדות, ללדת את כללות ישראל.
לאברהם יש את האופן שבו הוא יכול לחלק את החוכמה: הוא משקיע את השורש של האמונה בבורא בכל המזרח ובכל העולם, ושומר את הירושה הפנימית ביותר ליצחק. יש כאן סוג של הבדלה ששרה מסגלת את אברהם אליה. קודם לכן הוא רצה לשמר את הכל, כולל ישמעאל וכל התולדות שלו, בתפיסה של שוויון. בתוך התיקון הוא מקבל את התפיסה של שרה ושל הבריאה כולה שזה יהיה על דרך המדרגה. הוא מקבל את זה שצריך לחלק את אופני התיקון למדרגות, להשגות, לצורות שונות של שימוש בחוכמה עד שהם יוכלו להתאגד חזרה.
עבור הכלל זו הגדרה של צדיק, זה מתאפשר דווקא באמצעות הסתלקותה של שרה. הסתלקותה מאפשרת לאברהם לעשות את ההבדלה של הכלל, להצדיק. 'בכל' ("וה' ברך את אברהם בכל") רוצה לומר לנו- כללות ישראל (מתוך המאמר שנקרא בשיעור המלא). המשמעות המשיכה והקשר לישראל סבא ותבונה (ישסו"ת) מתחיל להתממש דווקא בחיי שרה, בהסתלקותה.
