קְדוֹשִׁים

פרשת קדושים היא ציר משום שיש בה תיאור של התנאי, של האופן שבו אנחנו יכולים להגיע לקשר עם העליון: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה״ (ויקרא יט, יח). התנאי מוכל גם על הקרוב, על מה שמהווה את הסביבה שמגדירה את המסע של הנשמה, את הזהות והמשימה שלה, ואותו ציווי חל גם על הָגֶר, על מה שמצטרף,  שהוא כל נשמות הנבראים בכללותם.

״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא כ, ז) זה חיבור של כל העולמות. 'הייתם קדושים' מאריך אנפין, 'והתקדשתם' מאבא ואמא. 'אני הויה אלהיכם', עושה את זו״נ, את היכולת של הנשמות לקבל על עצמם את הקדושה, את החיים.

ההבדל בין ברכה לקדושה קשור בסיום או בהשלמה של ההכנה של הבריאה, שהיא מעשה הבורא, כדי שהתחתון יוכל להיכנס ולפעול בתוכו כמשלים. זה  נותן לו מקום, תפקיד, ואת היכולת להגדיר את עצמו. 

ניתן להבין את כל הפרשה כהכנה, כתנאי להיות מסוגלים לתפוס את המשימה שמוכמנת בתוך כוונת הבריאה.

באחד המאמרים שמתייחסים לזה, ׳דטעין חמרי׳ בהקדמות לזוהר, מתואר השלב הראשון שבו רבי המנונא סבא מעביר שניים מחבורת זוהר ממצב נשמה למצב חיה. הוא מקדש אותם בזה שהוא מעלה אותם לדרגת חיה ומאפשר להם למשוך חכמה. משיכת חכמה שייכת לקדושה משום שחכמה מכילה בתוכה ראיה שיש בה חיים. התנאי הוא לראות את האחר כנברא בתוך מכלול הכוונה והצורה שהבורא הכין עבורנו את היחס שיאפשר לנו להיות שותפים.

קדושים מדבר על היכולת שלנו להשתלם, כדי להשיג את הפנים של העתיד שלנו, שהוא ההווה הנצחי של הנשמות כפי שהוא במבט הבורא. אנחנו עושים השוואת מבטים. היכולת שלי להסתכל על האחר כנברא, כאחד הביטויים של הבורא, כדי שאני אשיג השתוות צורה למבט של הבורא על הנבראים. הציר הזה קורה בפרשת קדושים. הוא מטהר מהמוות, ומביא אותנו אל הנצחיות. זה תפקיד בינה בספר ויקרא שהוא ספר הכהונה.

בפרשת קדושים הפנייה היא לכל עדת בני ישראל. התנאי זו הדעת, המסך המשותף. ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא יט, א-ג). יש כמו חזרה פנימית על עשרת הדיברות. ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה״ (ויקרא יט, יח) מגיעים לאופן שבו נבנית הסביבה שתאפשר למשוך קדושה. 

רֵעֲךָ זה חלק של הבורא, אִכְלוּ רֵעִים זה או"א, קושר אל"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג). הפירוש לזה הוא, איך זו"נ, שהוא שורש הנשמות, יכול להגיע למשוך חכמה דרך או"א, דרך אותו מבט נמשך שלהם, של מבט הבורא באו"א שזו בינה,״… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה״ (ויקרא יט, יח)

למה כתוב בפרשה זו ״וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"? למה שתי שבתות ולא ״שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת…״ (דברים ה, יא)? היחס הוא של אחד שצריך להשתלם ע"י השני. הניסיון הראשון במערכת הבריאה צריך את הכח המשלים אותו.

פרשת קדושים, היא חזרה על התנאים שיאפשרו לנו להשתמש נכון במאור שהבורא השאיר בתוך התורה, כדי שנהיה מסוגלים למלא את כלל המצוות שנכללות בתוך התנאי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

להמשך לימוד צפו בסרטון