כִּי תָּבוֹא

שאלת חברה: האם היפוך הקללה לברכה הוא שווה ערך להיפוך הדין לרחמים?

תשובת הרבה: אנחנו צריכים להסתכל אל ההכרחיות הזו. היא מודגמת בנשמות בצורה הטובה ביותר בין אברהם ללוט. הנטייה שלנו היא להיפרד, כמו הנטייה של אברהם כלפי לוט. אבל, בסופו של דבר הגורל של לוט מושגח על ידי העליון, מה שמאלץ את אברהם להילחם עליו,  להציל אותו, לקחת חסות עליו, ובנוסף גם לטעון על  סדום ועמורה, על כל הסביבה של לוט. בעצם לוט, בקללה, מגדיר את התפקיד של אברהם. החשיבות היא על איך אנחנו נעים בין לוט, שורש הקללה, לבין אברהם. התנועה היא תנועה משותפת, זו זוגיות הכרחית. הוא בן אחיו אמנם אבל הוא משמש כאחיו. 

המערכת בסופו של דבר מביאה אותנו לתפיסת המציאות. הקללה או החיסרון שהוא הפירוד, בעצם מכריח אותנו לשותפות ולהמרה. זה דורש קודם כל את המחלוקת, ׳בוא ניפרד׳, ואחר כך את האופן שבו אני נאלץ להילחם על זה. כחלק מהמערכת אני מחויב להציל את נשמתו. זה סיפור הסיוע הגדול ביותר שלנו להבנת מערכת היחסים בין קללה לברכה. הויה ברך את אברהם בכל. בכל כולל גם את הקללה. זו הבת, שהיא המלכות, שכוללת את כל המצבים האלה. 

הקץ של הקללה הוא כמעט כמו הבריאה, זה ניתן לנו לעשות וברגע שנהיה מוכנים יכול להמיר את עצמו. החסד גדול מאוד אבל לא נתפס ככזה בזמן שאתה לכוד בתוך הקללה. זה מהלך שבו אתה מבין שזה תלוי בך. במובן הזה החסד מאוד גדול. השותפות גדולה מאוד, להפסיק את הקללה בעולם, לכן לא ניתן לזה תאריך. אין לזה קץ, זה תלוי בתשובה, בהכרה הזו של החזרה. 

שאלת החבר: רוב הדברים מהקללה בפרשה באמת קרו וממשיכים לקרות: עבדות, רדיפה, אפילו הסמל של הנאציזם בדמות נשר. נשאלת השאלה איך עושים את המהפך הזה מקריאת הטקסט באמצעות הנפש לקריאה נשמתית? 

תשובת הרבה: כל זמן שהנפש קוראת את זה מתוך רצון לקבל, באמצעות השכל הגשמי, זה קורה. אנחנו מצהירים: ״אני קורא את זה בשכל הגשמי  אז זו עובדה״.  וזה נכון. אם אנחנו קוראים את הפרשה באמצעות השכל זו עובדה. עובדה שזה קללה, עובדה שזה קרה.  באיזה שכל אני קורא? באילו עיניים אני קורא? באותן העיניים של הקללה, בעיניים של הנתק, בעיניים של הפירוד.  אם אני לא קורא את זה בעיניים של פירוד זו לא עובדה.

ש: האם ההזמנה היא לקרוא את זה כקירוב?

ת: לא. אני לא מבקשת לרכך את הקללה. זה לא ריכוך, זו הכרחיות שאנחנו גרמנו לה כדי להגיע לתודעה אחרת.

ש: בדומה לבן המלך ששגה?

ת: כן, זו אחריותו. הצעקה גדולה יותר בשביל שיתעורר, לא על מנת שיפחד מהצעקה.  שיוכל לשמוע את האהבה בתוך הצעקה. זו דרגה גבוהה. 

כשיש לנו לרגעים מעין התפכחות מהלפיתה של תפיסת המציאות בנו, אנחנו בטוחים לפתע שהיינו משוגעים.  זה מזכיר את הסיפור של רבי נחמן עם אוכלי החיטה שמשתגעים.  אין לך ברירה, אתה חייב לאכול את החיטה, אחרת המשוגעים יחשבו שאתה המשוגע.  

איך אתה זוכר? ברגע ההתפכחות, אתה מבין שאתה היית משוגע.  כשההבנה חודרת אל האופן שבו הקיום שלך הינו מפוחד.

הרבה מתצורות מהלימוד שלנו לקוחות מפרשת כי תבוא, מההפטרה שלה בספר ישעיהו, ומהנבואה המופיעה בה: קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח. כִּי־הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה־אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.  וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.  שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל־צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ:  כִּי־יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם, חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. שִׁפְעַת גְּמַלִּים…

מִי־אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה; וְכַיּוֹנִים, אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם. כִּי־לִי אִיִּים יְקַוּוּ, וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה, לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם-לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.  וּבָנוּ בְנֵי־נֵכָר חֹמֹתַיִךְ, וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ:  כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ.  וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יִסָּגֵרוּ: לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם, וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים. כִּי־הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּךְ, יֹאבֵדוּ; וְהַגּוֹיִם, חָרֹב יֶחֱרָבוּ. כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו--לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי, וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד.  וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ…

לֹא־יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ, וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף:  כִּי יְהוָה, יִהְיֶה־לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ.  וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר. הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם; אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה." (ישעיהו ס, א-כב) 

הנבואה מדברת על האופן שבו הגלות והקללה הופכות לברכה.

נתן זך משתמש בקריאה דומה בשירו טליתא קומי וכותב: "טליתא, קומי, אני מבקש, את אדם אינטליגנטי, קומי…" 

בציווי "קומי אורי" קיימת ידיעת האפשרות של הגאולה. "כי בא אורך", בא האור שלך, האור הגנוז שהיה מיועד לך. הופעת האור הגנוז היא האופן שבו הקללה של הפירוד ומה שחסר הופכת לברכה.