פרשות השבוע
כי תשא
"אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."
כִּי תִּשָּׂא
ספר שמות בונה ויוצר בנו קשרים, שפה, תבנית מציאות וסביבה, ובפרשת ״כי תשא״ כל המערכת הזו מתפרקת, נשברת. מה שנשבר כאן באופן בולט זה הקשר שניתן מלמעלה: לוחות הברית, והיכולת ליצור את הברית.
כעת, צריך למשות ולתקן את אותם הכלים שאיבדו את הקשר לכדי קשר חדש. ואכן, מה שנולד בפרשת ״כי תצא״ זה קשר חדש: אם עד עתה ההתפשטות לבני אדם או לתודעות הנשמתיות, הייתה של היכולת לגלות ולחוש את הפעולות ואת השמות, עכשיו יש לנו התגלות של קשר נוסף שנקרא 'כינויים': כינויי שלוש עשרה מידות הרחמים, הם האופן שבו העליון מיסך את עצמו כך שלתחתון תהיה אפשרות של גישה והרגש ושל בנית כלי בעזרת עליון.
הסיפור של ״כי תשא״ מתחיל מהצורך לפקוד את ישראל . "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מבטא את הרצון לתת להם את התורה, לתת להם את אור הג"ר. כתוצאה מכך ובדומה למה שקורה בעולם ניקודים בגדלות, מתרחשת שבירה. פה מתחיל להיווצר ההבדל בין השבירה של מה שניתן מעליון- שבירה של המערכת, לבין השבירה של האדם- שבירת הקשר של האדם עם הבורא.
ישנם חלקים שנשארים בתודעה, אלו חלקים שמתקנים את עצמם באמצעות ההכרה בגלגול הקודם שלהם. דוגמה לכך היא הביטוי של משה במאבקו על ההישארות, על התיקון ועל צורות הסליחה שהן בקשות מפיו על ישראל. הבקשה, זוהי הטרמינולוגיה שמשה משתמש בה.
זו הפעם הראשונה, אחרי יציאת מצרים, אחרי חלק המסע, ואחרי נתינת התורה, שמשה נעדר למשך ארבעים יום ולילה. כתוצאה מכך, בפעם הראשונה יש בירור של ישראל את עצמו בקשר למה שנקרא ״ערב רב״. ב״ערב רב״ הכוונה היא לישראל הדתי שהולך אחרי דמותו של משה, וכשהיא נעלמת רוצה להפוך אותה לצורה של אלוהים, לסמל שהפולחן מתקיים סביבו. זה מה שהפך את האמונה לדת.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.״ (שמות לב, לג ) "וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם״. (שמות לב, לה ) לא נאמר כאן -את ישראל, אלא את העם. בכל פעם שמוזכר ״העם״, הכוונה היא לערב רב. ישנם ניסיונות לעשות הפרדה בין ישראל והעם כמו היו שני גופים נפרדים של תפיסות שונות של זהות ישראל ושל הביטוי של האמונה . הבירור הזה נמצא בכל אחד. 'העם' משמעו תכונות מסוימות בנו, שיש להן נטייה להסתיר ולבטל בתוכנו את הקשר לישראל כלומר את הקשר לעולם התיקון בכללו, לישראל סבא ותבונה.
על ידי שיח של בקשה או תחינה של משה על ישראל, הוא מנסה לכפר בעד חטאותם: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.״ (שמות לב, לא). 'מחני נא' הוא תיקון על נח. בגלל שנח לא ביקש על אחרים, כל דור המבול נמחה. אופן התיקון בגלגול של משה הוא 'הבקשה על': אני עומד לפניך בגלגול מתוקן, ולפיכך צריך לתת את האפשרות של הגלגולים המתוקנים גם לסביבה הנשמתית בה השקעת, שנקראת ישראל.
כפי שנאמר בפסוק "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.״ (שמות לג, ו) ישראל איבדו את אותו כלי נשמתי שאפשר הרגש של הבורא. הם צריכים עכשיו להבין את ההעדר שלו ולבנות את הברית מחדש בתוכם. נשאלת כאן השאלה איך לעגן את הדבר שקורה עם הדור הזה שהוא כל כך יותר גדול ממנו.
איזה ביטויים הוא מחפש לו?
הגענו עד פרשת ״תרומה תצוה״, עד הפרט שמרומם ובונה את הסביבה של המשכן, של השכינה, ודווקא ברגע שבו אנחנו רואים את הצורה האפשרית השלמה , היא מתפרקת ונשברת.
השבירה מגלה גם את החולשות וגם את כל מה שלא היה מסוגל להכיר בפגם שלו ביחס אל העליון.
רק על הבסיס הזה, יכול להיוולד תיקון. בתוך השבירה עצמה יש את אפשרות התיקון שלא היה אפשרי קודם.
להמשך לימוד צפו בסרטון
שלוש עשרה מידות הרחמים
שאלת חברה: מה משמעות המשפט שקודם לגילוי שלוש עשרה מידות הרחמים?
תשובת הרבה: המשפט מרמז על הסתרה שמתוכה יוצא הגילוי של שלוש עשרה המידות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ." (שמות לג כא-כג)
לכאורה, במצב הראשוני כף ידו של הבורא מסתירה את התודעה של משה. רק אז זה נגלה. מתן התורה שיש לנו היא יום הכיפורים, מתן הלוחות השניים. זו תורת כפרה, המקשרת באופן עמוק את יום הכיפורים עם פורים, גמר התיקון. באמצעות המאור שבתורה אנו יכולים להגיע לאחרית הימים, לתיקון המלכות. אחרי השבירה, נוצרת באמצעות התורה אפשרות למנוע את השבירה בתוך הפנימיות ולגרום לה להיות בחיצוניות.
התורה מעבירה אותנו מהחיצוניות לפנימיות, מהחול אל הקודש. כי שם נכשלו ישראל. אם עד עכשיו התגלו הפעולות והשמות, לקראת סוף ספר שמות מתגלים הכינויים. באמצעות השבירה העליון מתפשט לתחתון כדי לאפשר לו להתעורר דרך הכינויים, שלוש עשרה מידות הרחמים, אשר כמו כפרה מתעלמות מאי התאמתו של התחתון ועדיין מאפשרות לו להיכנס לתיקון.
ש: אם כך מי קורא את זה?
ת: משה אומר לישראל "שמע ישראל" הויה אלוהינו הוא משותף, למדנו שהיחס הוא לישראל סבא ותבונה, מקום השיתוף. הויה אלוהים, משותף למשה וישראל, יהיה אחד עם כל אומות העולם. את הכינויים המתגלים למשה הוא מעביר לישראל כדי שיהיה להם אלוהים משותף, חוק משותף לתיקון. משה מוריד תורת כפרה של יום הכיפורים עבור ישראל כדי להביא אותם לתיקון שיתאימו לגמר התיקון וכך האורות יתפשטו אליהם ללא הגבלת הכלי.
משה מגלם מצב של לא ידע, מצב של השתלמות, המאפשר לבורא לתת לו את שמות הכפרה שהם רחמים, קו אמצעי ללא ימין ללא שמאל "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"(שמות לד, א) ניתן להבחין מעבר משבירת הפנימיות לשבירת החיצוניות "וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה (שמות לד, ו) ואז מתגלים השמות אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה," וכך זה מסתיים ומכאן נדרשת פתיחה והבנת המידות וגילוי עולם האצילות ובאפשרות להתפשטותו לתחתונים.
ש: שלוש עשרה מידות הרחמים הן עולם האצילות?
ת: כן. זה הדיקנא, הזקן של אריך אנפין המתפשט מהאוזן למטה. ועל התחתונים מוטלת המשימה "להלביש" את התיקונים האלה, להעלות מן לזו"ן והלאה לישסו"ת ולאבא ואמא המתלבשים על הזקן של אריך אנפין המוציא לפועל של כל התיקונים. וכך המלכות שהיתה גנוזה בתוך פרצוף עתיק תוכל להתגלות.
זהו הלימוד אותו אנו לומדים כל השנה דרך הכינויים, המאמץ להבין את השמות על מנת להבין את הפעולות ואת המשמעות של כל הבריאה. הכינויים הם מעין גשר עבורנו, אם רק נציב את הצורך וניתן לו ביטוי דרך התורה שניתנה לנו, תורת כפרה. אין חשיבות אם אנו ראויים או לא, יש כוח כפרה שזו התורה המאפשרת לנו אפשרות של תיקון.
ישראל מגלמים את השבירה בעולמות, את הסתלקות האורות, הפנימיות של ישראל כפי שבאה לידי ביטוי בנשמות ישראל אינה נשברת לחלוטין, מה שנשבר זו החיצוניות, ישראל לא מסתלקים, הם יעברו גלות, בתי מקדש יהרסו, החיצוניות תהרס אך הפנימיות היא נצחית, התורה היא נצחית, תורת כפרה שניתנה כסיוע לתיקון.
חטא העגל - הסיבה
שאלת חבר: אחרי אירוע בסדר גודל כזה, למה הם רצו לעשות עגל? הם לא יכלו להכיל את זה? מה עובר מבחינה תודעתית על קבוצה כל כך גדולה של נשמות? יש רק אחד שאולי מצליח איכשהו.
תשובת הרבה: לא, שבט לוי כולו לא היה שותף, וזו גם הסיבה שאחר כך שהוא הופך להיות הפדיון, כלומר הבכור, במקום ישראל כולו. הסיבה היא שנעלם להם משה. הרי הערב רב הלכו אחרי משה, הם לא הלכו אחרי ישראל. הם הלכו אחריו הוא בעיניהם היה הנביא או האלוהים החי של הדתיות שלהם. הם אמרו: מולו אנחנו מקבלים את הסיפוק. ואז הוא נעלם להם ל-40 יום.
ש: נורא נוצרי הגישה הזאת.
ת: זה בדיוק ההסבר למה היהדות ילדה את הנצרות. מה היה חסר לעולם? מה הם רצו? איך קבוצה כל כך גדולה של האנושות, ששונאת את ישראל, הופכת את האלוהים שלה ליהודי מת? הם אמרו: משה, שלקח והביא אותנו, ובנוכחות שלו אנחנו מרגישים את האלוהות, נעלם. אם נעלמה לנו האלוהות, איך אנחנו - שכל הנטיה שלנו וכל הרדיפה של הרצון לקבל שלנו, של הרצונות שלנו אחרי ההרגש הזה של הקדושה - איך אנחנו מחזירים לעצמנו את הנוכחות שלו? נלך לאהרון, כי אנחנו יודעים שהוא הימין ונשתמש בו כדי לבנות משהו שיחליף את משה, משהו שיחליף את הנוכחות הזו. לכן הם הולכים כאילו לג"ר. הם הולכים לעיגול, לעגל. הם הולכים לצקת איזו תבנית עבודה, שתוכל למשוך להם את האור, כי מי שגילם עבורם את משיכת האור נעלם להם. זה ברור שישראל הולכים אחריהם, כי ישראל עצמם, עוד לא הגדירו עבור עצמם, את ההבדל בין אמונה לדת.
ש: איך בכל רגע נתון שבו אין לך את אותה התגלות שהייתה איזה אירוע סינגולרי בתודעה האנושית…
ת: אבל היא לא אירוע סינגולרי. זה בדיוק העניין כי הראש שלנו רוצה את זה סינגולרי אבל בעצם זה תהליך מתמשך.
ש: אם האירוע הזה היה ומתקיים, אז גם העגל היה ומתקיים? אז איפה אנחנו ואיפה אהרון שלנו פה? מי זה אהרון שלנו?
ת: אהרון שלנו זה הזוהר. הקריאה המסוימת הזו של התורה שנותנת לנו ומגדירה עבורנו את הקו האמצעי. זה לא ערב רב, לא הימין ולא השמאל. צריך להגדיר ערך חדש. אז זה קיים היום. עבודת העגל - האיום של העגל, השמירה על איזושהי תורה חדשה - המאבק הזה מתקיים עכשיו, הוא לא מאבק של פעם. בונים פה עגלים כל יום. זה לא חשוב מאיזה צד.
העניין הוא להחזיר לעצמנו את היכולת לקרוא את התורה מתוך כך שאנחנו מבררים את הקשר שלנו אל העליון, ההשתלמות. ואנחנו מכפיפים את הגוף של התשוקה לקדושה לראש של האמונה. לכן קודם מאירים את הפנים ואחר כך אפשר לשאת.
ש: ומשה על כל גלגוליו עד בעל הסולם, זה בעצם המשה שלנו?
ת: זה כמו שאני אומרת בהכנה: בעל הסולם התעבר בו האר"י, שבאר"י התעבר רשב"י, שברשב"י התעבר משה ו-60 ריבוא, וכולנו רוצים להגיע למקום שבו אנחנו מרגישים אותם בנו ואנחנו בונים את הצעד הבא דרך כל הגלגולים של הגילוי הזה של האר"י ושל הזוהר, של בעל הסולם, ושל מה זה דורש מאיתנו עכשיו. כשאנחנו רואים את הרלוונטיות בתוך העבודה שלנו וגם את הרלוונטיות בתוך המציאות, ממה זה שומר עלינו ולאן זה מכוון אותנו, אז יכול להיות לנו אמון או ביטחון בעבודה.
משמעות המושג פנים בפנים
שאלת חבר: האם הביטוי 'פנים אל פנים' מדבר על הפנים של רעך?
תשובת הרבה: כשאנחנו לא מדברים את שפת הענפים, אנחנו מדברים מחוץ להקשר האמיתי של העברית. כשאנחנו אומרים 'נוכחות', 'אלוהים' ו'אחר', אנחנו משתמשים בשפה של פירוד. האלוהים ו/או השכינה לא שורים על הפרט, אלא אך ורק בקשר שבין הפרטים. הוא שורה בתוך חוט בלתי נראה ביני לבינך. הדיבור על 'פנים אל פנים' הוא תזכורת לישראל ששם זה נמצא. אפשר להחזיר את ה'עדי' דרך המבט על האחר. המבט שמבקש על האחר, כמו משה.
ש: לראות 'פנים בפנים', משמעותו לראות את הנשמה? זו השגה גבוהה מאוד
ת: לפחות זה מאפשר להבין שכשאתה מדבר, אתה מחפש את זה. אתה מחפש את הדיבור של נוכחות האמת. מה היא האמת של מי שעומד מולך? גם אם לא רואים אותה, הדיבור מחפש את זה, כי הדיבור הוא הצורה של תיקון הרצון. אנחנו מבינים שיש שם העדר ואנחנו מחפשים לראות אותו. מחפשים לראות את האלוהי שבזולת, את ההארה הזו, את נשמתו, לא את האישיות שמכסה, לא את המסכה שלו.
ש: זה יכול להיות חד כיווני?
ת: כמו משה, ההשתדלות יכולה להיות חד כיוונית. אבל, חלק מהעניין הוא שהיא אף פעם לא חד כיוונית, כי ברגע שיש לך זיהוי של החסר אתה ממלא אותו. יש להבחין בשני דברים: האחד הוא שהאלוהות נמצאת בקשר שבין פרט לפרט והשני שהזולת הוא החלק החסר בך כדי לראות. לכן, כל אחד יכול להסתכל רק על עצמו. בזה אין תלות באחר. התלות היא של ההסכם עם המחויבות הפנימית שלך לגבי מה שאתה מחפש לראות באחר. האחר הוא לא 'השתקפות', אלא חלק בך שחסר.
כשאנחנו שואלים למה קיימת פרשה שנושאת את השם 'כי תשא' - זה מפני שאנחנו רוצים להתרומם, להתנשא. האפשרות להתרומם היא נס והיא נמצאת בתוך חוקי הטבע, בתוך חוקי השבירה שהם חוקי התיקון. הדגש המרכזי בלימוד ה'מלכים דמיתו', הוא השבירה, עד כמה בתוך השבירה יש חשיפה של מנגנוני התיקון.
ש: כמו סלקציה טבעית
ת: ואז משהו חדש צומח, כמו בפרשה הזו, כי תשא: ב'מחצית השקל' שאנחנו צריכים לתת, את ההשלמה שלנו, מתרחשת השבירה ואפשרות התיקון הגדול.
ש: אז אנחנו צריכים להיות שמחים על כל החסרונות והאתגרים?
ת: עכשיו אנחנו מתחילים לגעת בביטוי 'שמח אני על הרשעים שמתגלים בי': השמחה היא על אפשרות של קשר עם העליון, עם נשמתי.
'פנים' הוא מה שמאיר. היחס אל 'רעהו' הוא מה שמסוגל לתת את הארת הפנים של הנשמה כשהיא מסתכלת על האחר. או אז, היא יכולה לראות את פני האלוהים של עצמה.
