פרשות השבוע
קורח
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי
קֹרַח
גם פרשת המרגלים וגם פרשת קרח מאוד קשורות לבירור אמת. לכאורה, מה לא בסדר במה שהמרגלים אומרים? מבחינתם הם דיברו אמת. אנחנו צריכים להבין שאין דבר כזה ׳מבחינתי אני דובר אמת׳. אנחנו לא יכולים לכנות את מה שאנחנו רואים, 'אמת'. זה נכון לגבי המרגלים וזה נכון לגבי קרח.
יש גם שימוש בשקר, אפילו שהוא דק מאד. קרח אומר "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג), אבל כתוב "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא, יט, ב). זאת אומרת שהקדושה היא מהלך, לא נכס שהוא הגדרה של ישראל, אלא אידאה, מטרה שהיא אפשרית למימוש, אבל על התהוות בעתיד לא יכולה להיות תביעה בהווה.
מאוחר יותר נאמר ׳למה תתנשאו?׳. משהו בסיפור המרגלים מאפשר את קרח, כשמתעוררת שאלה לגבי המנהיגות. לכאורה לגבי מנהיגותו של משה, אבל מאוד ברור שהיא למול ההשגחה של הבורא. אם נשאר סימן שאלה לגבי ההנהגה אז אולי זה הזמן של קרח.
קרח הוא אמנם משבט לוי, אבל הוא מבקש משהו שאינו שלו. הטענה שלו מגלה שאין לו הבנה ואין לו ערך בחשיבות של התפקיד שלו עצמו, בתפקיד הלוי. הטענה שלו היא שכל שבט לוי לא חטא בחטא העגל, והיחיד משבט לוי שכן חטא, היה אהרון. באהרון יש ׳שקר מציל ממות׳ כי כדי להביא את בני ישראל בסופו של דבר להבין שהם עובדים את האלוהים האחד, אהרון סיפר להם שמחר יהיה חג.
זה מביא אותנו למצב שממנו אנחנו יכולים לגלות את המאווים הכמוסים ביותר שלנו, את האמת על עצמנו. עולה כאן בירור, למה אפשר לקרוא אמת? בפרשת קרח מגיע הגילוי של במה אנחנו יכולים להשתמש שאיבדנו. נותרו לנו שיירים של בירור אמת. בירור האמת יכול להיות רק על עצמנו, לא על שום דבר אחר.
פרשת קרח מחזירה אותנו לבירור מאד ראשוני בין קין להבל, בהיות קרח אחד מגלגולי הנפש של קין. בדור המדבר הבירורים הולכים עד האדם הראשון, עד החלק הראשון של התיקון שלנו, להכניס אותנו חזרה לגן העדן, לסביבה שבה אנחנו יכולים להיות שותפים להכרעה של גמר התיקון, שהאדם הראשון לא עשה.
מחוץ לגן העדן, ללא נוכחות של עץ החיים, בירור אמת ושקר נופל לבירור טוב ורע. התולדה הראשונה מחוץ לגן, הבירור הראשוני, הוא בין קין להבל. קין מבקש שיקבלו את המנחה שלו כפי שהיא היום, וקרח מאיים להרוג את משה, להרוג את מה שאמור לחנוך אותו ולחנך אותו. עכשיו יש ריב מחודש על הבכורה.
קרח תופס את הכהונה כבכורה ואת הלוויה כמו בן שני, שתובע את מה שנדמה לו כמו הבכורה הטבעית שלו מחדש, מבלי להבין שהבכורה היא לקיחת אחריות. בתורה, התיקון הוא שהבכורה היא לא קדימות ביולוגית או כרונולוגית, אלא במובן מסוים קדימות מוסרית, מסוגלות ליטול אחריות עבור אחרים. אתה מקבל או נוטל ומשפיע.
העימות בתוך דור המדבר הוא כמעט הכרחי, על זה האר"י מדבר כי עניינו הוא לראות בכל פרשה את התמודדות הנשמות. מה הנשמות מקבלות, מה מושפע עליהן ומה הבירור שיתאפשר להן מתוך זה. אומרים על קרח שהוא לקח עצה רעה, כי הוא לקח את הבירור של שורש נשמתו כפי שהיא מופיעה, שזה תמיד בירור של אי ההבנה של המורה של הדור, של הסמכות וערעור הסמכות.
קרח טוען ששבט לוי נקי מחטא העגל, ומי שחטא זה מי שמכהן כרגע, שהוא אהרון, ואהרון חטא בגלל משה שההשתה עוד יום למעלה, לכן משה אחראי לחטא, מה שמעיד על בחירה לא כל כך מוצלחת של הקדוש ברוך הוא בהנהגה. זו קריאת תגר כביכול על משה, אבל בעצם היא על ההשגחה של הבורא.
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי״ (במדבר טז, כח-לא), מרגע הגירוש מגן עדן אנחנו נפגשים עם המות ועם ההריגה של קין את הבל. אז משה שואל, ״אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי״. כלומר, צורת המוות היא זו שהולכת להוכיח האם משה נשלח על ידי הבורא או לא. זו שאלה לבורא ״וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה״ לא נאמר ירדו לגיהנום אלא לשאול, זאת אומרת לשאול את השאלה מחדש. ״…וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה.״ את ה', אומר משה. לא אותי.
״וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם״ האדמה הנבקעת זה צמצום ב', בקיעת הפרסה שמחלקת, אבל מי שבולע אותם אליו זה החלק התחתון, מלכות שאין לה שותפות, שלא מצליחה להשתתף עם בינה.
מתקבלת תמונה של ׳רשעים בחייהם נקראים מתים׳, שהיכולת שלהם להתעורר לחיים היא רק באמצעות בינה. התיאור שלהם הוא הקרח של השמאל, כשהאורות קופאים ואין יכולת הצלה של קו אמצעי שהוא משה, אז הם נקראים מתים כי הם לא משתתפים באפשרות של להאיר, באפשרות של ההשגחה.
משה מתפשט בכל הדורות אבל להם אין אפשרות לזהות רבי אמיתי, זאת אומרת את הקשר שלהם אל השכינה, שמאפשר להם לשוב לחיים. עד גמר התיקון, הם נידונים להבחין במורא אמיתי, ולא להיות מסוגלים להצטרף אליו. עונש מאוד חמור, להישאר בהכרה שרואה את עצמם כמתים ולא מסוגלת לבחור לתקן את עצמה עד גמר תיקון.
להמשך לימוד פרשת קרח לפי הקבלה צפו בסרטון
מחלוקת לשם שמיים
שאלת חבר: האם מנקודת מבטנו יש כלים להבחין מהי ׳מחלוקת לשם שמיים׳?
תשובת הרבה: כן, מדובר על איך נשמע הויכוח הפנימי שלנו. מתוך פרשת קרח אנחנו יכולים לכל הפחות לשמוע, או לשאול את עצמנו, באילו טענות בא השמאל אלינו כנגד העבודה, באילו טענות הוא בא כנגד הימין, נגד הרוממות וצורות ההופעה של הכוח של הבורא, כנגד הצורך באמונה, כנגד הצורך בלעלות מעל הדעת., האם כל הטענות האלה מעידות על חיפוש הכנעה בפני הימין,על היכולת להתחבר איתו, או על האופן שהוא מחפש שליטה בימין? אלה השאלות שאנחנו לומדים מקרח, שיש הבחן. יתירה מכך, בעל הסולם מלמד אותנו שבזמן קרח היה מאוד ברור שמשה צודק וקרח טועה ומאז מחלוקת קרח המצב יותר מורכב, אין עוד ידיעה, נראה ששניהם צודקים.
ש: איך אני יודע שאני עושה את זה לשם שמים ולא לשם עצמי?
ת: כלל האצבע הוא שאני לא יודע. תחילה הודאה שאני לא יודע ולא מסוגל להכריע. הצעד הבא הוא שלא יכול להיות שימין או ששמאל צודקים כשלעצמם. אין בטענות של הימין או בטענות של השמאל כדי להיות צֶדֶק, אלא שבכל אחד מהם יש משהו שלא יכול לבוא לידי ביטוי אם לא יהיה חיבור. זה האופן שכל פרשת קרח מביאה אותנו לאפשרות או לצורך יותר עמוק של הכרה של תיקון בקו אמצעי. פרשת קרח לוקחת אותנו לטיעונים הכי ראשוניים. לכאורה, לפי הנראה, הדבר הראשון שנולד כבכור זה רצון לקבל, אבל זה למראית עין של רצון לקבל. מה שנולד קודם כל זה רצונו של הבורא להיטיב. הוא ילד את הרצון לקבל כילד שני, כדי שאנחנו נכיר בבכורה. אנחנו מגלים שהבריאה גורמת לאורות להיות עקודים, לא להיות מסוגלים להאיר, והם צריכים את העזרה של הבן הבכור של הרצון הראשון של ההשפעה שיבנה אותם באופן כזה שהם יוכלו להאיר. בכל פעם שמתעוררת מחלוקת כזו, זו מחלוקת לשם מציאת מטרה משותפת, גם בתוך עצמנו ואם אנחנו אומרים אני צודק או הוא צודק, אז זה לא לשם שמיים. זו תישאר מחלוקת לשם הצדקה עצמית.
בתוך הטיעונים שלנו, האם אפשר למצוא בכל אחד מהצדדים משהו שיכול להפוך להיות מטרה משותפת. האם אנחנו יכולים למצוא ערך שיש בתוך הטיעונים, לא מי צודק, אלא ערך משותף. המחלוקת צריכה להיות מה המטרה, המחלוקת היא חיכוך במובנים של איך להגיע למטרה, אבל קודם כל אנחנו תמיד שוכחים להזכיר את המטרה המשותפת.
ש: איך מגיעים לדיון עם הצד השני על מה המטרה?
ת: קודם כל אתה צריך לדעת שיש בתוך הטיעונים שלו מטרה שמשותפת למטרה שלך. בתוך מצבנו כיום קל לראות שלשני הצדדים יש רצון שהמקום הזה יתקיים. לשני הצדדים יש הבנה, כזו או אחרת, שיש משהו בהיסטוריה שמוביל אותנו לאיזו נקודה משותפת שבה אנחנו צריכים לעשות איזושהי הכרעה, יש דברים שאין עליהם ויכוח. כל צד בטוח שהדרך שלו להגיע לשם היא הנכונה ביותר, אף אחד מהצדדים אין לו שום רבותא ואין לו שום צדק בדרך שהוא רוצה להוביל. היכולת להחליט על ערך משותף היא אפשרית אם אתה מסתכל על זה כך ושואל את השאלה באופן הזה. זו ההצעה. קרח לא היה מסוגל לראות, משום שהוא חשב שהדרך לממש היא הצודקת, הוא לא הסתכל על המטרה, כי אם הוא היה מסתכל על המטרה זה היה ברור לו לחלוטין למה הבורא בחר במשה ובאהרון.
קרח ומשה הם גלגול של קין והבל
שאלת תלמידה: האם הסיפור של קין והבל חוזר בפרשת קורח, ומייצג את רצונו של קין להיות המוביל?
תשובת הרבה: כן, קורח מייצג את הטענה הכללית, שהבורא ברא רצון לקבל, ולכן הוא הבן הבכור, ומכיוון שהוא הבכור, צריך ללכת על פיו. לעומת זאת התורה אומרת, שמי שנולד ראשון הוא לא בהכרח הבכור. מי שלוקח על עצמו את התיקון, כלומר את התפקיד של בינה, את תפקיד פתיחת האורות והבאתם לתוך המערכת, הוא הבכור ולכן יקבל פי שניים.
הקוד שבאמצעותו הבריאה בסופו של דבר תוכל לקבל, הוא קבלה על מנת להשפיע. רק בשיתוף שלה עם העליון. מי שמסוגל לקבל את האורות למען המטרה הזו הוא הבן הבכור. בכל דור, כשמופיעה התפנית הזו, עולה השאלה למי יש את הסמכות להיות הבן הבכור.
ש: האם קורח מורד בעליון? בבורא?
ת: כן. השאלה הזו היא מרד בסדר הזה ובכוונה הזאת. התפקיד המרכזי והמאוד חשוב של שבט הלוי, זה להבין, שהבריאה היא אמנם רצון לקבל אבל המטרה שלה היא לקבל בעל מנת להשפיע. לכן השמאל גורם לתיקון. הטענה שזה צריך להיות ככה, שכולנו שווים, כי כולנו כבר קדושים, כי ככה נבראנו, ויותר מזה, כי גם הבורא אמר שככה נהיה, שוללת את מקום התיקון. אפשר להגיד, שזו אמירתו של קין: 'ככה בראת אותי'. כמו העקרב והצפרדע.
ש: קין באמת יכול להגיד 'ככה בראת אותי', זה מעורר בי משהו...
ת: זה מעורר בכולנו משהו. בכל אחד יש את החלק שאומר 'אם רצית לברוא משהו אחר, אז למה בראת אותי ככה?' זו השאלה הבסיסית של קורח. זה בא לידי ביטוי באמירה 'אל תתנשאו עליי'. אם ככה נבראתי, אז כנראה שככה גם אתה נבראת, אז מה בעצם שם אותך מעליי?
תיקון הראיה
חודש תמוז, עניינו הוא תיקון הראייה, והשנה לא במקרה כנראה, פרשת קורח נופלת על חודש תמוז. בתוך המחלוקת יש בעיה של ראייה, וצורך בתיקון הראייה.
ראשית יש להכיר בזה שמה שאנחנו רואים לא שייך לא למציאות ולא לאמת. מציאות עניינה מה שמוצא אותנו, מה שמבקש למצוא אותנו, ומה שאנחנו מבקשים למצוא. זו הכרה שאנחנו לא רואים ולא מסוגלים לראות, ובקשת עזרה בבנייה של אפשרות ראייה אחרת, של הכוחות הפועלים במציאות. זו התפילה האמיתית של הזמן הזה. זו לא אמירה שיש פה השגחה ואנחנו מבינים אותה. זו הכרה שאנחנו לא מבינים. ההתניה האנושית לא פועלת רק על השלכת יהבי על רצון העליון. רצונו של העליון הוא שנבין את פעולותיו המיטיבות במציאות ונהיה שותפים להן. זה שונה מהאמירה 'יהיה טוב', זו שותפות בטוב.
שאלת תלמידה: האם זה שוב מקום של פרשנות?
תשובת הרבה: לא. כתוב בפירוש "עמי אתה בשותפא". (הקדמת ספר הזוהר, סא). התנאי לשותפות עם העליון הוא הסכמה להימצא במתח שבין מעל הדעת, מה שאני לא מסוגל לראות, לבין מה שאני מבקש להיות מסוגל לראות כי ניתנה לי האפשרות לבחור בשותפות. זו הודאה שאני לא רואה, וכל הצורות שבהן אני בונה את הדעות ואת ראיית המציאות שלי הן מוטעות. מתוך כך נובעת בקשה להיות מסוגל לראות את מה שהעליון רוצה להראות לי, כדי שאוכל להיות בשותפות עימו. אני לא אדע את הכל, אבל אני אדע פן שיקנה לי ערך של מה כן יכול להאיר.
יש מתח בין מעל הדעת ומתחת לדעת. אנחנו זקוקים לדעת כדי שנוכל לעלות מעל הדעת. התהליך הזה מורכב מכמה שלבים: הודאה מוחלטת שאנחנו לא יודעים , וכל מה שאנחנו רואים אינו מבוסס על כוונה ומסך אלא על מה שהתגבש בי מתוך הרצון לקבל לעצמי. כשאנחנו מוכנים להודות שאנחנו לא רואים, ולא יודעים, עכשיו אנחנו מבקשים עזרה במה שאנחנו צריכים לדעת על מנת להיות שותפים בקירוב מציאות טובה יותר.
מטרת הלימוד היא היענות להצעה של העליון שנהיה שותפים עימו. שנכריע לגבי עץ הדעת טוב ורע שהוא יהיה עץ הדעת טוב. שנדע לבחור בטוב. השלב הראשון של הבירור הזה הוא בהודאה שאנחנו לא רואים. השלב הבא הוא בקשת עזרה, לימוד ומתוכו הבנה כיצד מתאפשר לי לבחור בערך של הטוב. תוך כדי הלימוד מתברר כל הזמן שיש עוד מעל הדעת שאנחנו עדיין לא יודעים ולא רואים.
אלה שלושת הקווים: לא יודעים, מה שאנחנו יכולים לדעת ומה עוד לא ידוע לנו. בתהליך הזה חשובה מאוד ידיעת החיסרון. הידיעה שאנחנו לא רואים. ההבנה שנוצרת בנו מתוך החיכוך הזה עם חוסר היכולת שלנו לראות. עם ההכרה שאנחנו כל הזמן רואים מתוך מתוך האג'נדה שלנו, מתוך כל האופנים והוריאציות של האינטרס של הרצון לקבל. זה האופן שבו אנחנו רואים הכל, את הבורא, את האמונה, את הקדושה, את ישראל, את ההיסטוריה, את הפוליטיקה את הכל. אז אם אנחנו רוצים תיקון, השלב הראשון הוא קודם כל הודאה.
נתינת מעשר
פרשת קרח מציעה לנו את התקוה דרך המעשר, דרך השותפות שלנו בתיקון המלכות, דרך הידיעה שאנחנו כל הזמן תומכים באפשרות של תיקון המלכות, ביודעין או שלא ביודעין.
שאלת תלמידה: מה הוא מהלך המעשר שמתקיים בין הלוים והכהנים?
תשובת הרבה: הכהנים והלוים מתקיימים ממעשר אבל זה לא פוטר אותם מלעשר את זה, מלהמשיך את אותה תודעה של תיקון המלכות שהיא העשר.
אם זה נעצר בהם, זה נעצר בתודעה, ולמעשה זה צריך להיעצר בעולמות. המעשר הוא לא רק מלכות בדרגת הנפש, כל הבריאה מתחלקת לעולם, שנה ונפש. מכיוון שכך, יש צורך במהלך שלם: ישראל, הכהנים והלוים. כל אחד צריך לתת את החלק שלו, שהוא כל מיני בחינות של המלכות: בחינת נפש, בחינת נשמה, בחינת תודעה אנושית. בתוך המעשרות ישנה בחינת העולמות ובחינת האורות העומדים שמלכות סילקה כדי להחזיר אותם באופן מתוקן לתוכה.
מעשר היא הצורה שבה אנחנו חושבים את תיקון המלכות דרך אורות בינה שמכשירים את הכלי לקבל חוכמה בתכונות בינה, בתכונות השפעה. כל מעשר מדבר על עשירית, כלומר על המלכות. המערך הכולל עשר ספירות מכתר עד מלכות מדבר על 'לעתיד לבוא', אחרי גמר התיקון.
בשיתא אלפי שני אנחנו מדברים על מלכות יותר במצבים של ארבע ושבע, כרביעית או כשביעית. אם מדברים על לעתיד לבוא, על אחרי גמר תיקון, על העיקרון של הצורך של תיקון המלכות, אנחנו מדברים עליה כעשירית, כשער של כל התיקון. היא המוטיבציה שלו, היא הפעימה שלו.
