פרשות השבוע
לך־לך
לֶךְ לְךָ
ספר בראשית מוביל אותנו במהירות גדולה מאוד אל המופע של אברהם כביטוי הכרתי של הנשמה ותפקידה. הנשמה מסכימה להישלח מעולמה אל מה שמכונה עולמנו, אל הגוף, אל הרצונות לקבל, אל הסכנות שאורבות לה.
הציווי 'לך לך' הוא השפה הראשונה, ששומע הכלי מהנשמה. יש לו כמה היבטים בפרשה הזו. ראשית, הצורך הראשוני לירידה למצריים, משום שיש רעב לכלים, לעוביות, לחכמה שנמצאת בין הקליפות ומשם שאפשר להשיג אותה.
למערכת היחסים בין הנשמה לקליפות יש כמה ביטויים בפרשה. לנשמה כאברם ושרי שהופכים להיות אברהם ושרה, יש כמה פגישות משמעותיות עם הקליפות. בירידה למצרים שרי שהיא החכמה שיש בתוך כלי הנשמה מתגלה גם לאברהם עצמו, לאור הנשמה ולתוך השפה שלה. איזה רווח יש לניצוצים שנאספים במצריים.
כשהם עולים חזרה לארץ ישראל נערכת המלחמה עם שבעת המלכים של הקליפות, מהשבירה. יש פרידה בין אברהם והמקנה הרוחני שלו לבין לוט ומקנהו, התפיסה שלו. הנשמה תמיד תיאבק אל מול תפיסת לוט כי בה הכל נעשה בשביל הרצון לקבל, וכל השפעה וחסד נלקחים לגדילתו ולשליטתו. מולה, התפיסה של רועי אברהם היא של החסד שמנהיג את העולם ובה כל קבלה היא למען קשירה או שיבה של הנשמה בלבוש אל העליון.
התפקיד של לוט נעשה מורכב יותר, לא רק במובן של מה חובר אל האדם כרצון לקבל, אלא זה שהנשמה לא יכולה לממש את המשימה שלה אם היא לא חוברת באיזושהי צורה ללוט. אז קודם כל יש פירוד, לוט הולך לסדום ועמורה ואז פורצת מלחמה. לוט נלקח בשבי בכדי שאברהם יבוא להצילו ואז הקליפות, ששורשן בשבירה, יוכלו לשבות את האור הגדול שיש באברהם. כל המהלך הוא כדי להגיע למלחמה של המלכים. זו הפעם הראשונה שמופיעה בתוך התורה, באופן מאוד מכוסה, המערכה שתהיה לכל הנשמות עם מערכת הקליפות כדי להוציא את אותם ניצוצין ששבויים בתוך המלכים.
כאשר יש יישוב של חלק מהאורות שניצלו מהקליפות אז מתחילה שוב התגלות לאברהם תוך כדי שינה, והיא מאוד דומה ליצירת כלי הנשמה: ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר״ (בראשית טו, א-ב). השפה מזכירה את השפה של מגילת אסתר, של גמר תיקון וגם של תחילתו של ספר בראשית. ׳אחר הדברים האלה׳, משמע אחרי המלחמה ושחרורו של לוט, אחרי המלחמה הגדולה עם המלכים, יש את ההבטחה לבנים. מדובר כבר על איש מבוגר. ההבטחה היא לא רק על המקום אלא על ההמשכיות. היא נראית בלתי סבירה, גם מבחינת הגיל וגם מבחינת המצב של אברהם ושרה כזו"ן שעדיין לא עלו לאבא ואמא ולכן ברור שהם לא יכולים להוליד. זו לא רק בעיית עקרות שניפגוש אצל כל האבות והאמהות. זה הקושי להוליד, כלומר, איך נשמות הצדיקים שירדו מתחת לפרסא לתוך עולמות דפרודא יכולות לעלות לזו"ן כדי להעלות אותו לאבא ואמא, בכדי ליצור נשמות שיהיו המשכיות של הגדילה. זאת שפה אחרת של לך לך שצריך לנתק אותה מהסיפור כדי לראות את פנימיות התהליכים שלה.
להתגלות הבאה, שהיא ברית בין הבתרים, קודמת שאלת אברהם ״[…]בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.״ (בראשית טו,ח). התשובה היא, תירש את הארץ בהסכם העבודה שהוא ארבע מאות שנות עבדות של הנשמה לרצונות לקבל. קצבת העונש תקוצר למאתיים ועשר אבל ההפרש הזה יבוא לידי ביטוי לאורך כל ההיסטוריה האנושית. ברית בין הבתרים היא ביטוי של החיתוך של צמצום ב', שעוברת הנשמה כשהיא מבינה את ההתכללות שלה.
מה שיאמר לישראל: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות כ,ב) נאמר כאן לאברהם: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ״ (בראשית טו,ז). זו הכרה של ההשגחה ומהיכן יצאה הנשמה. הנשמה מתעוררת בפעם הראשונה להבין את המציאות שבתוכה היא צריכה לפעול. זו ההשגחה שהוציאה את אברהם ומשפחתו מאור כשדים, מגלות ותפיסה מסוימת, אל מסע אחר. אור כשדים זו השליטה של נמרוד, שליטה של עולם ראשוני שיוצא מתוך דור הפְּלַגָּה, שמאבד רובו את השפה. הפגישה הראשונה של הנשמה עם המלכים נעשית במקום החטא של דור הפלגה, בבקעת שנער. ״[…]בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר[…]״ (בראשית,יד, א) אותה בקעת שנער שהעצימה את כוח הקליפות של בינה וחכמה, כפי שמלמד האר"י. מול כוח הקליפה, הנשמה עורכת מלחמה כדי לאסוף, להוציא ולשחרר את אותם ניצוצים, שהם נשמות השייכות למערכת הזיווג הכללית.
עדיין צריך לברוא את אותו אדם מחדש, לכן אחרי שהעליון מוציא את אברהם החוצה להתבוננות, כדי להסתכל על התמונה הגדולה, על צורת חדירת האורות, השמיים, על המקום שאי אפשר לספור, אברהם מקבל על השאלה ׳במה אדע כי אירשנה׳ הוראה של פעולות, של החיתוך שעושה המלכות בבינה. יש ביתור, חצייה שמאפשרת לנשמה להשיג הארה שתהיה הלבוש המצטבר שלה בזמן התיקון, בתוך מערכת היחסים עם הרצונות לקבל, עם המלכות.
"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם[…]" (בראשית טו, יב), התרדמה הקודמת היתה באדם הראשון כדי שתיווצר חוה שההתפתחות שלה היא בשרה. יוצאים לתוך המסע הזה מעין אדם וחוה חדשים, בעלי תודעה של הקליפות של עצמם. הם מתחילים להיות אבני הבניין הראשונים למערכת נשמות שתקרא ישראל. היא עדיין לא שלמה מפני שמאברהם נולד ישמעאל. גם כשיוולד יצחק, הוא יצטרך לעבור סוג מסוים של בירור בין עשו ליעקב. רק אצל יעקב ׳מיטתו שלמה׳,כל תולדה היא מובהקת ולא יוצאת מתוך השירות של מערכת הנשמות של התיקון. כל הבנים והבנות, שלוש עשרה התיקונים האלה מהווים את המערכת הנשמתית של התיקון.
פה בלך לך נוצרת האפשרות האנושית של ההכרה הנשמתית ששומרת את הזיכרון, את השפה שמבינה את העליון. באופן הכרתי הנשמה מסוגלת לשמוע בתוך הרצונות לקבל את הציווי של סיבת ירידתה, סיבת מציאותה בעולם הזה. התגלות אמיתית, גלויית עיניים ולא בתרדמה מתרחשת לאחר ברית המילה שעובר כל השבט של אברהם וכנראה גם השבט של לוט
פרשת לך לך לאור הקבלה - היכולת לשמוע את הקריאה ולהיות שותף היא חסד
שאלת חברה: היכולת לזהות את הקריאה של לך לך, האם מדובר בכלי חדש שמזהה את החסד?
תשובת הרבה: אכן, אנחנו יכולים להבין מכך מדוע אברהם היה מסוגל לעבור ממצב שיש בורא למצב של בוראי. הוא מסוגל לראות את החסד בכל הרמות שלו, מהכלל אל הפרט, אל עצמו המתבונן, מוציאים אותו לראות. הביטוי בוראי הופך אותי לשותף מרגיש, יש כעת לנוכחות שלי בעולם משמעות אמיתית, כי אני שותף למעשה הבריאה, אני שותף במעשה מרכבה למעשה בראשית.
ש: הקריאה תמיד קוראת והחסד תמיד בהתפשטות, אם כך הכלי הוא זה שמשנה את איך שהחסד יבוא לידי ביטוי?
ת: אכן, בתנאי שהוא נותן לו מסך, כי בסופו של כלי, של רצון לקבל, תמיד יש דינים והחסד מסתלק. כמו המלכים או כל מה שהאנושות חווה כקיום. צורת הקיום שלנו היא זמנית, צורה של תיקון, בוודאי לא הצורה המקווה, היא לא הצורה שממנה יצאנו ואליה אנחנו הולכים.
ש: ההשגחה מכוונת את עצמה באופן אקטיבי או שעצם ההתכוננות של הכלי יוצרת את התחושה שזו השגחה אקטיבית?
ת: בדומה למתג. החשמל שם וניתן להדליק או שלא. המתג בתוכנו ויש צורך להדליקו. הפוטנציאל של האור נמצא שם. יש צורך במסך, בפעולה, כך שהאור יוכל להכות עליו ולהתגלות. לך לך זו ההופעה של אברהם וגם של שרה, שהיא מאוד חשובה שכן היא המסך, היא הכלי האמיתי החדש שבו אפשרית ההתגלות. השיתוף הזה של החסד בתוך ההכרה האנושית נותן לנו לראשונה פתח להבין את פעולת החסד בעולם. הזיהוי שלו הוא גם שותפות. החסד הוא כלי ההנהגה של ההשגחה וכן כלי ההבניה שלנו אל תוך המציאות העליונה לכן נאמר ״…עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה…״ (תהילים פט, ג). עולם, גם ההעלם הוא חסד, אבל הוא יכול להיות מוּסָר על ידי התכונה הזו של ההשפעה. לכן האב הראשון בתוך השלישיה שתופיע הוא החסד של אברהם. אב זו הסיבה הראשונית, העליונה, זה אברם ומה שנוסף לו זו האות הא, התיקון הזה, ההגיה, השפה.
החסד הראשוני שנעשה לנו, נעשה על ידי בינה. בינה מתפשטת לא רק בפרט שלומד ולאט לאט צובר הֶרְגֵּשׁ של התערבות התכונה שלה, אלא היא פועלת כמו מלאך בעולם במובן של הזיכוך, במובן של חסד, שבונה את העולם בצורה שלנו איננה נתפסת כחסד, כמו מלחמה, מוות וצורות אחרות, אבל הוא פועל. החסד אומר שעיקרון השליטה בעולם הוא השפעה ולא קבלה. אנחנו לומדים קבלה, כלומר איך להיות מסוגלים לקבל את ההשפעה. החסד הוא העיקרון של 'שלי שלך'. כלומר, אני אתן לך את היכולת להשתמש בתכונה הזו כדי ששלך יהיה שלך, כדי שתוכל לקבל את האור שלך. באופן זה העולם נבנה דרך חסד, כי האור שרצה הבורא זה התנאי שלו. התנאי שלו להטיב לנבראיו הוא החסד, זו השליטה של רצונו. החסד הוא בכך שאנחנו מאפשרים לבורא להטיב לנו. אנחנו שואלים ממנו את התכונה שלו שאומרת מה ששלי שלכם, מה שחשבתי בשבילכם, כדי ששלכם יהיה שלכם.
