פרשות השבוע
מקץ
פרשת מִקֵּץ
מקץ מדבר על יקיצה, עליה מתוך הבור. זהו הוא הבור השני של יוסף, אחרי שלבור הראשון הוא הורד על ידי אחיו שהיו שליחים של ההכשרה שלו. הירידה השניה לבור היא בית האסורים המגדיר את עניין החושך והגלות. התנאי של היציאה מהגלות הינו הפועל המיוחד שהתורה משתמשת בו לתיאור יציאת יוסף מהבור: ויריצוהו. והזוהר מפרש - שמישהו רצה אותו, שהבורא רוצה בתפילה, בנוכחות של השיח הזה שמנסה להצדיק אותו ונכשל, גולה ומגיע לתוך הבור.
הבור מעורר את הכרת הצורך בתורה, באמצעי המתקן היחיד המאפשר לנו להיות שותפים הכרתיים בתיקון, בעבודה בשלושה קווים. אז נוצרת הבחנה בין מצבנו המכונה השמאל, לבין הימין שזה רצונו. מקץ היא יקיצה להשגחה הפרטית. יקיצה למודעות למהלכי ההשגחה בתוך ההיסטוריה. הבורא רוצה אותו כי זה מפגיש אותו עם אחיו בשתי צורות מודעות שונות. יוסף מתעלל באחיו במובן של עלילה ובירור של עצמו באמצעותם. שמות ילדיו ניתנים ביחס לבור שזה מנשה וביחס לפתיחת מציאות חדשה ליוסף שזה אפריים. אפריים תמיד יהיה הבן יקיר, יכולת ההכרה במשחק המשותף, בשעשועים המשותפים לאדם ולבורא, "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים…" (ירמיהו לא,יט).
יוסף, בכל המהלכים שלו, מוגדר אצלנו כיסוד העבודה. בעל הסולם מסביר חלק מהמהלך שעובר יוסף במשל של הבן המוּרָד על ידי אביו לבור חשוך, ומוציאים אותו מדי פעם, ואז לאט לאט האור וההשגחה מתגלים לו וכן היחס ומה רצה אביו לבנות בו (אגרות הסולם, אגרת ל').
תפקיד החלומות בפרשת מקץ
פרשת מקץ מביאה אותנו להתגלות היסוד העברי במצרים, יסוד האלוהות דרך חלומות פרעה. התפיסה של מצרים לא מאפשרת לקרוא את מה שמופיע בחלום כמו צורות של הדיבור האפשרי. חלומות של שליטים, מכיוון שהם קשורים בשרים של אומות העולם, מסבירים את מצב האומות, הרצונות לקבל. אצל פרעה בזמן חנוכה מדובר בחלומות על שנות שובע ושנות רעב. גם סיפור פורים מתחיל בחלומו של אחשורוש המחולל שינוי במעמדו של מרדכי. מרדכי מפרש את המציאות לאחשורוש באופן שמגן עליו, מאפשר לו את המשך נוכחותו, ואת הגילוי של גמר התיקון.
מקץ - קץ הפירוד
הבורא רוצה את נוכחות יוסף בתוך ההיסטוריה באמצעות פרעה כדי להביא לקץ הפירוד. להביא את המחלוקת בין האחים ליקיצה, להבנה, למצב אחר. החיבור הוא לא חָלָק, אלא דרך מאבקים בין ימין לשמאל, שמאפשרים לנו לברר זה את זה מול מטרה חשובה יותר. באופן מערכתי מדובר על שיתוף בינה ומלכות ואיך זה מתבטא בתוך הכרת האדם העובד. הביטוי הראשון של ההכרה של השיתוף הזה היא חושך, הכרת רע. זה הבור. בהתבוננות בקלאסיקה של הבורות בפרשות וישב ומקץ נזהה את התִּבְנוּת הראשוני של הבורות כקשורים לעבודה, לבירור של ישראל.
הבור הראשון מברר את האחים, קנאתם והתפיסה שלהם לגבי ישראל וכן את תפיסתו של יוסף. הבור השני נובע מהחניכה של יוסף, יסוד העבודה שלנו, שלא להיות תלוי בשום אופן במשאב חיצוני לעבודה. לכאורה יוסף נענש כי הוא ביקש משר המשקים לזכור אותו. הוא ביקש מגורם חיצוני שלא של ההשגחה, להיות השליח שיוציא אותו מהבור. זהו בירור של אופן קריאת החושך בתוך העבודה. אם אנחנו קוראים את החושך מחוץ למערכת של העבודה אז כל הסדר האפשרי של יציאה מהבור נשכח מאיתנו. לכן הוא אומר שבשכל האנושי העיוני לא יתבוננו כלל דברי. יתבוננו במובן של הבנייה אל תוך המערכת.
מהו 'ויריצהו'?
הזוהר והמפרשים מתעסקים בשאלה למה משתמשים בפועל ויריצוהו בפסוק "...וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר…" (בראשית מא,יד). לא נאמר הוציאו, שָׁלוּ או שחררו אותו. יש שימוש בפועל מאוד מסוים, ויריצוהו ששייך לרצון, להכרה במעורבות של ההשגחה. זה לא בגלל שמישהו זכר אותו כי יוסף ביקש ממנו, אלא הארועים שנוצרו על ידי ההשגחה יצרו את הצורך הזה. עכשיו זה הזמן שישראל משפיע בחושך כי מצריים לא מסוגלת להבין את החלומות שלה בשכל החיצוני של הפרעונים. החרטומים, מפרשי החלומות של החיצוניות לא מצליחים להבין מה קורה. מה שקורה כרגע יש חילופי משמרות של ההשגחה. נכנסת לתמונה הבניה של אפשרות גאולת האנושות כולה באמצעות עבודה מאוד מסוימת, עבודה של תיקון.
להמשך לימוד צפו בסרטון
הכרת מצב הגלות היא תחילת הגאולה - פרשת מקץ ונס חנוכה לאור הקבלה
העליה של יוסף מהבור כוללת תיאור של הירידה אל הבור, אל הגלות של כל ישראל. העדר הכרת הגלות הוא למעשה חלק ממצב הגלות, ורק עם הגילוי של הגלות בנו מתחילה הגאולה, לא לפני כן.
האחים נשלחים על ידי יעקב בשומעו שיש שבר במצרים. השבר קשור לחיבור עם יוסף. בקריאה של פרשת מקץ ניתן לראות את הקשר של ההשגחה, בין יוסף לבין ההכרה של יעקב. ׳כל הארץ׳ באים לבקש את יוסף, לא רק מצרים. ישנו קשר בין העובדה שמכל המקומות באים ׳לשבור׳ אל יוסף, לבין הגלות הכללית - ירידת יעקב אל הגלות ומות ׳ישראל׳.
במפגש ביניהם, יוסף מכיר את אחיו אך הם לא מכירים אותו. הוא מכיר בכוחו וביכולתו לנקום את נקמתו בהם, אבל הוא גם מקשיב להם, בחזרתם, כשהם לא יודעים מה קורה ודנים בינם לבין עצמם. מבחינת יוסף, מה שקורה מצדיק את החלום שלו. הם באים להתרפס, לבקש לפניו, והוא השולט. אבל דווקא בהקשבה לשיחת האחים ניתן לשמוע שהם קוראים את המצב כאחריות שלהם, לא כמו 'מישהו תפס אותנו', אלא כעונש על החטא שלהם עם יוסף. יש בהם הכרת הרע והם תופסים את המקרה כהשגחה.
יוסף שומע שיש חרטה אמיתית בדבריהם, שלא נועדו לאוזניו ולא לאוזני אף אחד אחר. יש כאן קשר מהותי לתפיסה של חנוכה. יוסף מייצג את התפיסה שחנוכה היא נס פוליטי, ייצוג הכוח של השליטה האנושית. לעומת זאת, ׳ישראל׳ תופס את האירועים כמו השגחה, כמו נס של אור, מהלך רוחני, וחלק מהתהליך שיש לעבור כדי להבין את תיקון האחווה בהנחיית העליון, מבלי להכיר במה שקורה כרגע בחיצוניות. ישראל קורא את המציאות כפנימיות. הנס הגדול, האור, הוא גילוי הכרת הרע וגילוי הריבון האמיתי בסיפור. מול התפיסה הזו ישנה תפיסה מנוגדת שקוראת את המאורעות כהתרחשות היסטורית של ׳עכשיו הגיע הזמן', תפיסת הלבוש המצרי של 'אני בכוחי', שאומרת שהמכבים יכולים בכוחם לכבוש בחזרה ולהשיג ריבונות בתוך הגשמיות. ההכרזה על ריבונות צריכה להיות של ההשגחה.
הריבונות שייכת לנשמה ועל כן אנחנו זקוקים לגוף שישרת אותה ולא להיפך. המחלוקת היא על האופן שבו ניתן לקרוא את חנוכה כנס פוליטי או כנס רוחני. חלק מהלימוד שלנו הוא לנסות לקרוא את המאורעות כפי שהקבלה קוראת אותם, כמו השגחה שמאפשרת להדליק את האור על ההכרה. כמו אותו בן שרואה מה בתוכו הפריד אותו מקשר, מדוע היה עליו להתפתח ומה עליו לתקן בעצמו כדי להשליט את האור. איך הוא יכול לראות את עזרת העליון שמשליטה את האור.
