מטות מסעי

בסוף פרשת פנחס מתחילה פרשת מטות. פנחס זו חוליה שבין התפיסה של אומות העולם לגבי ישראל, דרך התפיסה העצמית שלה, אל המסע המיוחד של הנשמות. לכן נאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר…" (במדבר ל,ב). זה הסיפור של הנפש. בתום שתי הפרשות המרכזיות של בלק ופנחס אנו מגיעים ל- "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שם לג,א). ישראל עוברים כעת לתפיסה אחרת, "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (שם לג,ב), יש את ההתחלה, המוצא והמסע על פי השם על פי ירידת הנשמה ויש את החזרה, איך אנחנו מבינים מהמסע את המוצא. 

זה הדבר שיסגור את ספר במדבר. הוא תשובה לאופן שבו המנִיה של ישראל שהוא אזור ההגדרה שלהם, איזור המיון של עצמם, אזור המנין שהוא עולם היצירה. עולם 'יצירה' הוא חוליה שבין עולם 'עשיה' לעולם 'בריאה'. החוליה הזו של עולם יצירה הוא העולם של שכר ועונש, היכולת לברר שכר ועונש, התקרבות והתרחקות על פי הנטיה. לכן למנות את ישראל זה לספר את הסיפור שלהם. את סיפור ההתקרבות וההתרחקות של כל תכונה, של כל המסע. זה מביא ליכולת להבחין מתוך המסע את המוצא, במיוחד לישראל. את המיקום של הנטיה ואת המיקום של התפקיד. 

ללימוד נוסף צפו בסרטון