פרשות השבוע

נצבים־וילך

"וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.  כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

פָּרָשַׁת נִצָּבִים - הברית מתקיימת בתוך מסעה של הנשמה על כל גלגוליה

פרשת ניצבים קוראת למי ששומע, לייצג את כל שושלת הנשמות שהיו ושיהיו. זו ברית ברגע מסוים בתוך מסעה של הנשמה על כל גלגוליה. יש משהו בקשר בין ראש השנה לפרשת ניצבים, גלגול הוא למעשה התחדשות הלבוש, התחדשות ההתנסות שעוברת עלינו מבריאת האדם הראשון, שהוא בבחינת ראש השנה.  אנחנו מלווים את הבריאה מחדש של הסביבה. הסביבה של העולמות, של השנה, של המלכות, על כל האורות שעל מלכות צריכה לחזור וְלִשְׁנוֹת אותם.  

במדבר, על סף הכניסה לארץ ישראל,  יש דיבור אל הנוכחים. ישנה הקריאה לקבל על עצמם תודעה שנפרסת מאדם הראשון על כל גלגוליה, והאופן שבו היא נשברה לרסיסי נשמות: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.  כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (דברים כט, יג--טו).

זה דור שלא ידע שהוא יָשָׁב בארץ מצרים אבל נאמר לו שנשמתו יודעת. יותר מזה, עליו לזכור את כל הגלגולים ואת כל מה שעבר ויעבור עליו בעתיד, כולל הגלויות והגאולות. זו קריאה אל נוכחות הנשמה כולה, על כל מסעה לאורך כל שיתא אלפי שני. זה מפגש של עתיד ועבר בתוך נשמה מסוימת,  שמראה לנו שהזהות שלנו צריכה לכלול בתוכה.   

נקודות הסף של המפגש בין הדורות בתוך נשמה ותודעה נשמתית אחת, היא מה שמוביל אותנו בפרשת תצוה אל הזימון של ראש השנה.  זו הכנה של מפגש מיתי בין מתי מדבר לחבורת הזוהר. אנשי המדבר אלו נשמות שיש להם תודעה של עבודה בתוך מצב של מדבר ולומדות לעבוד במקום שאין בו ישוב. במובן הזה אנשי המדבר קרובים מאוד להכרה של מצב צמצום א' כשטבעה של המנעולא הוא לסלק את האורות, משום שהיא לא מסכימה לקבל אורות בתוך רצון לקבל לא מתוקן.

מצב צמצום ב' הוא מצב שבו מלכות מוצאת לעצמה מקום. זה נקרא "מקום ישוב" משום שבו האורות יכולים להתיישב. מה שלא יכלו אחרי צמצום א'. בצמצום ב' מלכות מקבלת על עצמה את תכונות בינה, היא נסתרת תחת כנפי בינה, ואז האורות יכולים להתיישב.  מקום ישוב האורות נקרא פרסא, או לענייננו, "נקודה ד'ישובא". מלכות עצמה נקראת 'נקודה דאמצעיתא' והיא מציינת את העולם הזה.  העבודה שלנו היא להגיע לפרסא, לנקודה ד'ישובא, למקום החיבור שבין עולמות ד'פרודא לעולם אצילות. 

ניתן להבחין במפגש בין תודעות נשמתיות שעובדות מתוך העדר, מנקודה דאמצעיתא, לבין נשמות חבורת הזוהר שעובדות בתוך תיקון בשלושה קווים. מקום המפגש שלהם, בין מקום ישוב למקום מדבר, על שפת המדבר. 

הם בורחים מן המדבר בתשרי, בזמן שהדינים מתחזקים, ועוברים לנקודה ד'ישובא, על מנת לאגור דעת, כוחות ואפשרויות מבינה, ולחזור ולחיות שם. במושגים שלנו, זה דור אחרון שנפגש עם דור המדבר והאופן שבו הדור שלנו  נפגש עם ההעדר של המדבר, ושל עצמו, עם כל ההיסטוריה שהוא דחה, לא שמע, עם בגידתו בזהות שלו, הטלת הספק, עם הכפירה בהשגחה. במובן הזה, הפרשה מבטאת באופן חזק את המפגש של הזוהר, שהכין את כל מה שאנחנו לומדים עם דור אחרון, עם עצמנו כנציגי דור המדבר.

להמשך לימוד צפו בסרטון

דור אחרון מחבר בין מצב מדבר לישוב

שאלת החברה: מה ההבדל בין עבודה בישוב ועבודה במדבר?

תשובת הרבה: בתולדות שלנו יש לנו געגוע למדבר כי יש במדבר קרבה מאוד גדולה ושמירה מאוד גדולה של הבורא על ישראל. זה תהליך עיבור. במדבר נולדת וגדלה הקרבה הגדולה ביותר וגם החטא הגדול ביותר. 

מרגע הכניסה לארץ ישראל נפסקת ירידת המ"ן וישראל צריכים לגדל את הקרבה בעצמם. מצרים והנילוס שהוא השקיה קבועה, לא קיים יותר. ישראל תלויים בחסדי שמיים, במטר. ה'כלכלה' משתנה. בכל המובנים. 

מצד אחד יש לדור אחרון געגועים למדבר, למקום ההתהוות. מצד שני נתבעת ממנו אחריות של עבודה ותיקון, כפי שהיא מתבקשת מאלה שגרים במקום ישוב. 

הזהות של דור אחרון צריכה לחבר את שני המצבים האלה, וליצור מקום המפגש.

ש: גם בעבודה יש מעברים כל הזמן, בין המדבר ליישוב?

ת: כן. אבל בסופו של דבר מי שמספר את הסיפור של המפגש הוא לא איש המדבר, אלא רשב"י. חשוב להבחין מי מספר את הסיפור.

ש: מי שמספר הוא זה שיש לו אחריות?

ת: מי שמספר הוא זה שיודע לספר לא רק את הסיפור של עצמו, אלא את כל נקודות המבט. כמו 'מספר כל יודע'. מקום המפגש בין מדבר ליישוב חשוב לדור אחרון, משום שהם 'הניצבים'. דור אחרון חוזר לחבר ולספר את סיפור הנשמה מנקודת מבטן של כל התולדות בו הוא כלול, מפני שכל המהלכים שעברו על פני כל הדורות, עוברים בו.  כי הוא האחרון, כמו המלכות. איך המלכות יכולה לדעת את עצמה? על ידי שהיא אוספת את כל המלכויות.

פרשת ניצבים - דור אחרון ודור המדבר 

שאלת תלמיד: בתוך הפרשה יש דיבור על דורות ראשונים ואחרונים. כשמופיע הביטוי דור אחרון, האם זו נבואה?

תשובת הרבה: כשאנחנו מדברים על אחרון, אנחנו מדברים על מלכות כמו אחרית. השורש של אחרון הוא מה שסוגר את התפשטות האור. כל התפשטות של אור נחתמת על ידי ספירת מלכות, משום שהאור לא יודע מי הוא ללא מלכות. מלכות היא הנותנת לו שם, על פי טבעו. מה  שאומר על דור אחרון שאם הוא המלכות עצמה, תיקון המלכות עצמה, הוא צריך לתת שם לכל התהליך. 

על מנת לתת שם, דור אחרון צריך להיפגש עם עצמו כדור המדבר. לכן דור אחרון נחשב כגלגול הישיר ביותר של ׳מתי מדבר׳. מדוע ביאליק כתב את הפואמה מתי מדבר? למה מתי מדבר נחשב לְתֵמָה כל כך מרכזית בשירה שלו? בעיקר כשמגיעים לארץ ישראל. 

הסיפור של המדבר הוא הסיבה להיותנו פה. זו הסיבה להיותנו. זה. ראש השנה שהוא התחלה של האחרית, של תיקון הרצון, זקוק למפגש הזה. כך רשב"י עובר כנשמה  את כל  מה שאנחנו כדור אחרון נצטרך לעבור.

ש: כל דור המדבר לא נכנס למלכות ד'אצילות.

ת: הוא נכנס דרך דור אחרון. לא בגופים, אלא כנשמות. בזוהר 'מתי מדבר' היפיפה מתואר תהליך חוזר של מוות ותחייה מחדש.

ש: בעצם דור אחרון נמצא בקרבה הכי גדולה לדור המדבר?

ת: בקרבה ובכפירה הכי גדולה. 

ש: אז גם אנחנו כאלה? 

ת: וכי לא? המפגש בין דור אחרון לדור המדבר צריך לעצב מחדש את התפיסה, ודווקא הצד שהגדיר את עצמו ככופר הוא זה שעליו לעצב את הזהות שלו מחדש. המפגש הוא מיתי ופרשת ניצבים מדגישה את ההכרה שזה לא מפגש עם האחר, אלא מפגש עם עצמי.