פרשות השבוע
פינחס
״וכבר נהגו רברבתא סלסול בנפשיהו שלא לפרש התורה אלא ממעשה ד'פנחס והלאה".
פִּנְחָס
פרשת פנחס היא פרשה קשה. עם הזמן והלימוד ניתן להבין את ההיפוך והקושי שבה, במיוחד בזמנים משיחיים בהם האור מנסה להקנות את השפה שלו על ידי פירוק האלמנט הקנאי בדומה לפירוק פצצה.
הפעולה המתבקשת בכדי להפסיק את המגפה או כדי להביא אותנו למצב אחר מביאה לשאלה כיצד יתכן שמינוי של כהן, במיוחד כשמקבל ׳ברית שלום׳, נהיה למעשה הופכי. הגדרת הכהן עניינה עיסוק בחיים בעוד שבפרשה זו מדובר בפעולת רצח, פעולת המתה או סילוק החיים.
ישנה חשיבות בהבנה מדוע רבותינו אמרו שכשבאים ללמוד תורה יש להתחיל מפנחס. בזוהר פנחס ״וכבר נהגו רברבתא סלסול בנפשיהו שלא לפרש התורה אלא ממעשה ד'פנחס והלאה". הביטוי ׳סלסול׳ רומז שצריך לבצע סלטה מורטלה (קפיצת מוות) כדי לתפוס את הפרשה הזו בצורה הנכונה, ולא ליפול אל תוך ה'נראה'.
החידוש של כל המועדים בפרשה והאופן שבו הם נזכרים, הוא דרך מבט חדש על הקורבנות. הקרבת חיים, האופן שהקרבה יוצרת המרה, ההיפוך של סף מוות שמביא עמו ׳ברית שלום׳, הוא ההיפוך המוחלט, כי משמעות הכותרת ׳ברית שלום׳ היא נתינת חיים, במיוחד בארץ ישראל.
עניין הבכורים מביא להבנה של כיצד דבר מסתלק, או איך האור מסתלק, איך חורבן מצב קודם מביא למצב חדש, ומאפשר את ההופעה או הגלגול של משהו מתוקן יותר, משהו שמאפשר יותר חיים. כתוב בזוהר ״וזה סוד אברהם, הוא האב הראשון שסודו חסדים ורמ"ח מצוות עשה, ומחסדים אלו יוצא יסוד שהוא חסד דשעריא אפומא דעלמא (חסד שורה בפתח העולם) וזה היסוד היוצא מימין המסך הזה של הדעת הוא נקרא רומח על שם רמ"ח מצוות עשה״. הרומח הוא האור המאחד את כל אפשרויות הציוות או הדבקות בעליון. פנחס נוטל את הרומח מהימין, ומחבר דרך הרומח ששורשו בימין בין זמרי לבין כוזבי, למרות שניתן היה לחשוב שהשורש של הקנאות יהיה בשמאל, בדינים.
זימרי ראש שבט שמעון בעל נטיות אלימות, ׳זמיר עריצים׳, במובן של חיתוך השליטה של עריצות הדינים. האח שיוסף בוחר להשאיר בכלא הוא שמעון מכיוון שיוסף יודע שהחיבור בין שמעון ולוי מוביל לפעולה אלימה כמו שקרתה בשכם.
בשכבות התיקון של שבט שמעון רובץ דבר המבקש ומצליח לצאת החוצה, דרך ההיענות של זמרי לכוזבי. הקירבה במקבץ תכונות האופי של זימרי יבוא לידי תיקון בחיבור עם כזבי, הקרוי על שם כזב, ׳זיופא דשקרה׳. החיבור בין זמרי לכזבי מתחפש לאור-חוזר, מתחפש ליחס כוזב של פולחן כלפי העליון. הוא מציג את עצמו כפולחן כדי שיהווה לכאורה כלי לעליון אבל ענינו הוא למעשה אינטרס פנימי.
עוד נכתב בזוהר פנחס: ״משחרב בית המקדש אין לנו אלא וידוי דברים. ובזה הועברה זיופא דשקר הנ"ל מעלמא". ההתלבשות המסוכנת של הפולחן המזויף או הדתיות המזויפת שמתחפשת לביטוי אקסטטי שלכאורה קשור לעליון, נעלמת עם חורבן הבית, ומה שנשאר זה וידוי דברים - היכולת לבוא בדיבור שהוא אור-חוזר, מסך שיוצא ממנו הבל.
להמשך לימוד צפו בסרטון
למידת עקרונות מתוך מעשה פנחס
שאלת חברה: האם במשך תקופת שיתא אלפי שני יש ברית שלום?
תשובת הרבה: כן, זה מה שמיסד פנחס. זה בעצם מהפך בו החלק של המלכות שבנו ובישראל מסוגל לקחת אחריות. לכן הזוהר פותח את הפרשה הזו בכך. רוב הדרמה של סיפור פנחס, עצם הפעולה, קרתה בפרשה הקודמת, פרשת בלק. ההסבר על הדרמה, השמות, התולדה שלה, קורה בפרשת פנחס.
התורה אומרת לנו שפנחס הוא לא רק תולדה של מה שקורה מאחורי הקלעים של בלק, אלא שאלה גם כל המסעות, ולפיכך יבואו אחרי פרשת פנחס פרשות מטות מסעי. זהו העיקרון שמנחה את מסע הנשמות של ישראל ביחס לאומות העולם ואף את מסעות נשמות אומות העולם עצמם.
בפנחס אנו מזהים מספר עקרונות. עקרונות של התקרבות, עקרונות של איך להיות בתוך הארץ, מה המשמעות של להיכנס לארץ, מה המשמעות של לקחת אחריות מלמטה ומה זה נקרא לקחת אחריות מהתכונה העצמית. זו איננה התכונה שמשה משאיל לנו או מושך כלפינו, פנחס וחמשת בנות צלופחד וכן האירוע הדרמטי ביותר שקורה בפרשה הזו שהוא העברת רוחו של משה ליהושע, הן דוגמא ללקיחת אחריות שכזו, באופן שאנחנו מבינים שכאשר יש אור שמסתלק, אור אחר מגיע, ואיך אנחנו בכלל מסוגלים להחזיק אותו, או איך אנחנו יכולים לפעול איתו. זה ילך עד דור אחרון, עד אלינו הלומדים. חלק מלקיחת אחריות זה להבין שמה שמביא אותנו ללימוד כיום, אלה לא הרצונות שלנו למרות שכך נדמה לנו, אלא זה שנהיה מוכנים להודות, גם אם באופן לא מלא, שיש כוח אחר שמביא אותנו ללימוד. יש בזה קצת מהעמדה של פנחס, ׳אני יכול להיות מוכן, אבל אם אין לי התגלות שנותנת לי את הרשות לפעול אז אני מבין שהפעולה הזו היא סיכון כלפי הכל׳.
הפעולה עצמה לא נמצאת בפרשת פנחס. הפעולה שייכת לפרשת בלק, כשבפסוקים האחרונים של הפרשה המעשה של פנחס ורק אחר כך בפרשת פנחס מתגלים השחקנים.
פנחס כמייצג שני המשיחים
השם פנחס מיצג בתוכו את האופי והתכונות של שני המשיחים. חס של פנחס, החית והסמך שלו שהוא בגימטריה חיים, מייצג את משיח בן דוד, שכמו פנחס מקבל חיים שאינם שלו. אחרי שנשמתו מסתלקת, הנשמות שמתעברות בו הן הנשמות שמחיות אותו, נותנות לו חיים, זה הוא התיאור של משיח בן דוד. פנ , הפא והנון' של פנחס שייכות לאותיות הסופיות, מנצפ"ך, אותיות הדין, המייצגות את משיח בן יוסף, הכוח של ההסתלקות, והדינים.
המאמר ׳משה ושני משיחים׳, המופיע בזהר פרשת פנחס, חושף את אותם רבדים שיכולים מחד לגרום להרס ומאידך לשנות את מבנה תשתית הזהות שיש בה הכרה של אמת על המרחק של הנברא מהבורא אשמח. הוא חושף את כל המערך של איך בתוך המציאות מתגלים רצונות או עוביות, איך אפשר להמיר את כוח הסתרה ללבוש, במיוחד בדור אחרון. היכולת לראות מה מתקדר ונאסף כהסתרה בשמיים שאנו יכולים להבין זאת כדינים שהם תולדה של שימוש או אי שימוש נכון בכלים, שלא היתה השתתפות מודעת בתיקון.
לפנחס כן ניתנה האפשרות לראות, לכן שמו מכיל גם את הדינים וגם את החיים הניתנים אחרי כן. למשל, ניתן לראות את אחד ממופעי הדינים בסיפור אליהו. הסיבה שעל אליהו להיות נוכח בכל ברית היא משום שהוא קיטרג על ישראל. כיוון שקיטרג על ישראל, נתנו לו תפקיד להעיד על הברית, כלומר עכשיו הוא נאלץ לסנגר. האופן שבו אליהו מתעבר בפנחס מאלץ אותו למלא את התפקיד הזה ולחבר בין הדינים של משיח בן יוסף, לחיים שמושאלים, כמו חייו של דוד שהושאלו מהאדם הראשון. החשיבות היא להבין שאכן יש הסתלקות של פנחס ומלווים לו חיים כדי לייצר מעין מערך לשוני הבנתי חדש המכונה ברית שלום.
הקשר בין פנחס למטות מסעי לפי הקבלה
פרשת פנחס עוזרת לנו להבין את פרשת בלק. את הקשר בין ישראל לאומות ואל אור מקיף, ואת פרשות מטות מסעי. זו פעם ראשונה שהסיפור של כל מטה מופיע במיפקד. המסע הנשמתי של כל שבט יתנהל על פי ההטיה והמוצא שלו. מתגלה מלמטה שהיותנו שייכים לשבט, לנטיית לב מסוימת, קשור למוצא הנשמתי.
פרשת פנחס היא גילוי שמשמש כחוליה מקשרת בין תפיסת ישראל בעיני אומות העולם לבין התפיסה העצמית של ישראל. כאשר משה מדבר אל ראשי המטות הוא מספר את הסיפור של הנפש, את האיסור על הנפש. בתום שתי הפרשות המרכזיות האלה בלק ופנחס ישנו מעבר לתפיסה אחרת.
מתוך הכתוב ״…וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם…״ (במדבר לג, ב) ניתן להבין את המוצא והמסע, מתוך השם, ומתוך ירידת הנשמה וניתן להבין גם את החזרה מהמסע אל המוצא.
מה שסוגר את ספר במדבר, הוא הַמְּנִיָּה של ישראל, איזור ההגדרה שלהם, המיון, המניין, שהוא עולם יצירה. עולם יצירה הוא חוליה בין עולם עשייה לעולם בריאה, בו ניתן לברר שכר ועונש, לחוש התקרבות והתרחקות על פי הנטייה. למנות את ישראל, זה לספר את סיפור ההתקרבות וההתרחקות של כל תכונה, של כל מסע, להבחין מתוך המסע את המוצא המיוחד לישראל, את המיקום והנטייה של התפקיד. זו לא הבנה אוטומטית כמו הציפייה של אנשים להבין כאשר הם שואלים מה שורש נשמתם ומה הם היו בגלגול הקודם.