פרשת אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים לפי הקבלה

שאלת חברה: למה מוכן האיש העיתי?

תשובת הרבה: אנחנו מדברים על נטיה. בתוך אדם עובד הנטיה אינה יכולה להיות שרירותית, מפני שגם לנטיה יש אפשרות של תיקון. איך נעשה תיקון ההרשעה שזה איש עיתי, כלומר רע עין? ההגדרה של בלעם היא שברכותיו לא יתקיימו אבל קללותיו כן, אך בפועל כשהוא בא לקלל את ישראל זה מתהפך והברכה שלו כן מתקיימת. הסיפור של בלעם הוא בהסתרה, אנחנו הקורא הכל יודע אבל ישראל עדיין לא יודעים עליו. הוא בעצם הקלאסיקה של איש עיתי. הבחירות שלו היו לקלל, אבל בתוך המערכת ניתן להשתמש בכוח הזה דווקא כדי לברך. הוא כביכול פותר את ישראל מכל הקללות שיש עליהם. דווקא משום שכוונתו היא לקלל, הוא מחפש כל הזמן עמדות כדי לראות שהקללה תהיה יותר אפקטיבית. הוא יוצר מצבים של כוח, שבעה מזבחות, שהוא מקים בכל מיני מקומות תצפית. כל קללה שהפכה לברכה היא נקודת תצפית שהוא צופה ממנה. ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (במדבר, כד,ה) נאמר מנקודת תצפית אחת מסוימת. 

דבריו של בלעם הפכו להיות הברכה בכניסה לבית הכנסת. ההמתקה הזו היא רק פעולה קהילתית, של כלל. יכול להיות שעל רוב האנשים, הקללות שבלעם קילל באופן פרטי אכן עבדו, אבל כשמדובר על פעולה בתוך המערכת הגדולה שנמצאת תחת שליטת האחד, שליטה של תוכניתו של הקדוש ברוך הוא, אז גם לקללה יש המתקה, היא הופכת לברכה. הקלאסיקה של בלעם הוא ׳איש עיתי׳ אבל בתוך המערכת של יום הכיפורים, של כל מהלך התיקון, של ׳לא ידח ממנו נידח׳, גם לקללה יש  את הכוח של ההמתקה. היא הופכת את הקטגור לסנגור.

ש: זו לא פעולה הכרתית?

ת: יש פה שני דברים, מה הופך אותך לשליח של הסתרה? סוג הבחירות של ההרשעה שעשית. כלומר, אתה הופך לכלי מצוין להיות ׳איש עיתי׳, להשליך או לגלגל את העוונות כדי לאפשר המתקה. גם בנטיה הזאת העקרון הוא ׳לא ידח ממנו נידח׳, כלומר, אפשר להשתמש בך בתור שליח. ההכרעה אם ללכת בכיוון של לתקן את עצמנו לטוב עין היא הכרעה שלנו. נאמר לנו שהקדוש ברוך הוא מחליט אם מישהו יהיה חכם או טיפש, עשיר או עני. על הכל יש הכרעה על הטיפה. רק על דבר אחד לא יכול הבורא להכריע על הטיפה וזה אם מישהו יהיה צדיק או רשע. זו הכרעה שנשארת בידי האדם. גם אם עשינו הכרעה ואנחנו לא מסוגלים להצדיק שום דבר, אנחנו מרשיעים בני אדם, את אלוהים וכל דבר שמסתובב לידנו, בתוך המערכת, אנחנו עדיין חלק ממהלך של כפרה.

ש: איך זה הופך להיות כפרה? כי האדם עצמו הוא לא זה שעושה את הפעולה.

ת: מפני שהוא לוקח את זה למדבר, למקום שליטת הסיטרא אחרא והוא מזין אותה, באופן הזה יש לה נפילה. היא רוצה לקבל את האורות שיש בתוך הקורבן הזה, אז היא הופכת להיות סנגור, היא ממתיקה, וכך היא נופלת. קורה היפוך. משתיקים אותה על ידי זה שהיא מקבלת את הסיפוק העצמי של מה שהיא צריכה. נותנים לנו למשוך אורות חכמה. אם אנו לא מהפכים אותם לאור חוזר כדי להלביש את העליון, יש בסופם דינים, וזה מפיל אותנו. אבל הדינים האלה מצרפים אותנו. 

ש: הסיטרא אחרא מקבלת את האורות, ואז, למה היא שותקת? היא לא רוצה עוד?

ת: היא נופלת, מפני שבסוף חכמה תמיד יש דינים. מה הלימוד הגדול שאנו לומדים לא לעשות? לא לגלות ערווה, לא לגלות מנעולא. אם מושכים חכמה לתוך כלי קבלה, מה שמתגלה זו המנעולא, דחיית האורות, הטבע של רצון לקבל לא מתוקן. האורות מסתלקים ולכן יש נפילה. האורות האלה חוזרים לשורשם ומה שמתאפשר זו כפרה, מקום שבו מה שיכול לפעול ללא הפרעה זה הקורבן להויה, ההתקרבות אליו. זה בתוך כל אדם ובטח בתוך מערכת הנשמות. ׳לא ידח ממנו נידח׳ זו התוכנית כולה. גם לאנושות הלא מודעת לבוראה יש את התפקיד שלה, שהוא באופן כללי ׳איש עיתי׳. גם להרשעה שלה יש תפקיד. אפשר לומר שדרך הצורה שהאנושות לא מצדיקה, בני אדם יכולים להיות שליחים של האבולוציה של עצמם. דרך הייסורים הם שליחים בהבאת הבריאה לגמר תיקונה. בכל אדם יש גם את האיש העיתי וגם את הכהן. יש אפשרות, כשאנחנו מודעים, לעשות את ההכרעה, להמתיק את האיש העיתי שבתוכנו, כלומר לתת משמעות לפעולה שלו. מחוץ למערכת אין לנו שום דבר.

ש: במאמר זה מתפרש אחרת, שהאיש העיתי מודע לאופן שהוא לוקח על עצמו.

ת: יש צדיקים שמסוגלים לעשות את ההמתקה של ההרשעה הזו. זו דרגה מאוד גבוהה, יותר מאשר ׳טוב העין׳. לכן היחס של הזוהר ושל המקרא לבלעם הוא לא יחס מזלזל, ׳אין נביא כמשה׳ אבל אפשר לומר שבשבעים האומות, בתוך ׳רצונות לקבל׳, בלעם הוא כמו פרעה, במובן של הכוח ושל המשמעות בתוך המערכת. 

למה חשוב לתורה להביא את בלעם? בסופו של דבר המבט הכי חשוב שיש לאומות העולם על ישראל ושיש לישראל על עצמו הוא דרך בלעם, מפני שאנחנו תמיד מבינים את עצמנו באופן יותר עמוק מתוך המבט הזר עלינו. ההגדרות הכי עמוקות של התפקיד של ישראל וזהותו ניתנות על ידי בלעם.

הכהן הגדול מייצג את הימין, אך לא כל כהן הוא הכהן הגדול. זהו הכהן הפנימי שלוקח על עצמו את כלל הרצונות של כל הקהילה. מדובר על עניין הטהרה ששייך לכהונה, לכוח של צד ימין שבתוכנו, בתוך המערכת כולה, בתוך המהלך של מועדי השנה שיבוא בפרשת אמור. הדבר מאפשר לומר 'אמור' אחרי פרשות אחרי מות וקדושים. 'אמור', מספר על מה שגורם להסתלקות אור ואיך ניתן להשתמש בהסתלקות אור ככלי חדש, כהתחדשות. אנחנו מדברים על טהרה ועל הקשר שלה לימין, על הכנעה של השמאל לימין, אל מצב הכהונה. כיוון שאין לנו כהן חיצוני היום, נשאר רק הקול הפנימי. אין בית מקדש ולכן אין כהן חיצוני, אין פעולות חיצוניות כאלה וכנראה לא בכדי. כל המעבר של האבולוציה האנושית הוא מעבר לפנימיות. הרבה מאוד ייצוגים חיצוניים עוברים לפנימיות, כולל קורבנות והרבה מאוד תהליכים שיש להם ייצוגים שתפסו אותם בתור חיצוניות, אך אין להם ערך יותר. 

הכהן עוצם עיניים, מחריש את הקול, משתיק את כל הצורות של החושים, מה שמאפשר לנו להבין את המשמעות של הכוחות הפנימיים שעובדים מאחור ואז משהו אחר מתרחש. הכהן, ככח הימין, מופיע משום שאנו עוסקים ביחס שבין טהרה לקדושה. הימין מאפשר לנו טהרה, את ההבנה שצריך לטהר את השמאל. השמאל צריך להגיע להכרה איך להשתמש בעצמו ולמה הוא צריך להקטין את עצמו ולכן מביאים אותנו ליום הרביעי. למה יש מיעוט? מדוע השמאל, צריך להקטין את עצמו ולהוריד את הג"ר כדי להשתתף עם הימין, מה זה משיג לשמאל? זו משמעות הטהרה. ההבנה שלמלכות אין אפשרות אחרת להיות שותפה בתוך ההארה, אלא במיעוט עצמה, "לכי מעטי את עצמך" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף סב), בהורדת הג"ר. היא מבינה אחרי תשעה ימים של דינים, שאין לה יכולת להאיר. תפקיד הכהן הוא לסייע לכל הקהילה של הרצונות לקבל, להשתמש בעצמם במיעוט כדי שיוכלו להיכנס לקודש הקודשים, להקדיש את עצמם ולקבל את אור החיים על מנת שפניהם יאירו. זהו המהלך שמתואר בפרשת אחרי מות.

פרשת קדושים מבקשת מאיתנו בראש ובראשונה לברר את המושג קדושים בתוכנו כפעולה של הקדשה, של בירור והבדלה, בבחינת הפרשת דבר מדבר, מה שפותח לנו את מה שאפשרי או לא בחיבור שבין כלי לאור, ומה עושה את החיבור הזה כלאיים. כלומר, מה עושה את החיבור או הזיווג, שהוא אופן אחר של השוואת צורה, השוואת תכונות או אפילו הרגשים אפשרי, לפחות בזמן התיקונים בעולם התיקון.

עולם התיקון הוא תולדה של תהליכים ואף מתווה תהליכים בתוכו. בהתייחס לעולם האצילות, הוא מכניס אותנו אל תוך מעין שדה מגנטי שבו הפעולות מדורגות. החל מקודש הקודשים, הוא אריך אנפין, שמאפשר לקודש, אבא ואמא, להלביש אותו, מה שמאפשר לזו"ן ולפיכך גם לנשמות, להתלבש באותו אופן על הקודש ועל קודש הקודשים. כלומר, להכניס את עצמם פנימה. מכאן אנחנו מבינים שהפנימיות, היא הליבה שממנה הכוחות פועלים בצורות אחרות מאשר בחיצוניות. 

בפנימיות רמת ההקדשה של כל צורת הכלי, היא המקסימלית. מצב של קודש הקודשים הוא עומק השיתוף הגדול ביותר. הוא בא אחרי שורה של הבדלות שפוסלות ומפרישות את עצמן מכל מה שלא מאפשר חיבור. רק במצב זה אנחנו מתקרבים אל מושג הקדושה. בהגדרה של מתן תורה ובהגדרת התפקיד ממנו נבנית הזהות של ישראל, הטהרה שנקראת ממלכת כהנים, היא התנאי להפיכת המערכת לגוי קדוש. בספר ויקרא אנחנו מבררים את הפעולות של בינה שמאפשרות לנו לממש את תנאי ההתקשרות, את החוזה עם העליון.