פָּרָשַׁת בָּלָק - התגלות של דרכי העבודה והגדרה של מי הוא ישראל

בפרשת בלק יש כמה נקודות השקה של האופן שבו הסיפור הופך להיות התגלות של דרכי העבודה והגדרה של מי הוא ישראל. ההגדרה באה מבחוץ ואנחנו משתמשים בה עד היום כדי לציין את עצמנו, החל מ-׳מה טובו אהליך׳ ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כד, ה), ועד ל-׳רבץ וקם כארי׳, ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״ (במדבר כג, כד), כל צורות השימוש שנעשו בפרשה הזו. 

כיצד מתקבלת חציית הסף של התודעה האנושית? זה קורה מתוך כך שעצם המופע של ישראל הולך להשליט סדר חדש בעולם. הדבר הראשון שהבורא עושה הוא כיסוי עין השמש. זה קרה באופן דומה במכת ארבה המיוחסת לבינה. בינה אינה מאפשרת לחוכמה להתפשט, כלומר לרצון לקבל למשוך אותה כאוות נפשו, אלא יש התניה שהיא דרך הכיסוי או דרך הבינה, שהופכת את השימוש באור חוכמה לכוח לבוש לאופן שבו חוכמה יכולה להתפשט ולשהות כרצונו, לא כרצון הנברא אלא כרצון העליון. זהו שינוי החוקים במשחק של החיים. ניתן לומר למי שיש תפיסה של הכוחות בין בלק לבלעם, כלומר תפיסה של בלעם כגלגול של לבן כמי שמנסה להשמיד את אפשרות הסדר החדש, שכאשר יש התקרבות לגבולות ישראל האפשרות הזו נעשית ממשית לעולם. גבולות ישראל הם גבולות הגזרה של השליטה של אצילות, של ׳להיות אצלו׳. שליטת חוקי העליון מאיימת מבחינת ׳הרצון לקבל לעצמי׳ על סדרי המציאות. בדרך הזו אפשר לקרוא את פתיחת הפרשה הזו.

יש את אפשרות הקריאה בביטוים מודרנים של עצם השם ׳בלק׳, מכוח קבלה בתוך בלק אל קַבָּל שהוא ממיר. בסוף פרשת בלק ותחילת פרשת פנחס, יש מעבר משליטה של דור המדבר אל הדור השני. תחילת הפרשה היא אחרי המלחמות עם סיחון ועוג שהתחוללו בפרשת חוקת. "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר", כלומר הוא רואה בישראל גבורות, "אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב, ב-ה). 

המשמעות של ׳כיסה את עין הארץ׳ היא שהבורא כיסה את העין והראיה, את צורת הקבלה של המלכות ואת יכולתה למשוך חוכמה. זה מאיים לא רק על בלק, אלא על כל מי שאוחז בתודעה המתורבתת של רצון לקבל שיש לו את השליטה המלאה. זהו מעין איום על שליטתו של עשו. למדנו שכאשר יעקב חוזר מלבן לארץ ישראל המפגש בינו לבין עשו הוא של מאבק כוחות. כעת יש את אותה תבנית, ישראל חוזר, והולכת להיערך פגישה בינו לבין כל הנציגים של עשו, של תפיסת הרצונות לקבל. המערכה כעת היא על מהו תפקידה של ארץ ישראל. תפקידה הוא ׳ניב שפתיים׳ חדש, שפה חדשה שמסוגלת להפוך מר למתוק וקללה לברכה. כמו כן, המערכה היא על איזה רצונות סמויים או גלויים יפעלו או יתגלו בארץ ישראל. על הסף הזה ובתוכו מתרחש גם עניין הקליפות והמתקתן. לכאורה זה מתרחש מאחורי המודעות של ישראל ואז פורץ מין הכוח אל הפועל, דרך פרשת פנחס או דרך האופן שבו הקליפה מופיעה בישראל וכיצד צריך לתקנה. כל זה מתרחש בפרשת פנחס, בדור השני ובכניסה לארץ ישראל. 

בלעם ובלק מציבים את עצמם בנקודות תצפית של ריגול שמהם יש להם ראיה חלקית מזוית מסוימת, שיכולה לתת להם את כוח הקללה. הם עושים את כל ההכנה שמזכירה מאוד את עקידת יצחק. ניתן לומר שזו אחת הפרשות המשיחיות ביותר. היא מתרחשת כמו עצם הצטברות האורות של כל שיתא אלפי שני, כלומר האופן שבו התודעה צוברת את האורות בכוח בכדי להוציאם לפועל שזו משמעותו של מעבר הסף. כל זה קורה לפני הכניסה לימי בין המיצרים שסופם בתשעה באב, כאשר אבל וחורבן הופכים להיות מוליד, מְהַפֵּךְ סף של הולדה של הצטברות אורות משיח של גמר תיקון, כלומר של מציאות אחרת. זוהי מעין ידיעה שהרצונות לקבל הקימו את הסף, כלומר את המסך, שמאפשר לרצונות לקבל להנות מהחוכמה. זו מציאות שבה האופנים שבהם הקיום מתגלה לנו הופכים להיות חומר לגילוי אורו של משיח, של הצטברות האורות. 

מה שמתגדל בשתי צורות הופך להיות ייחוד בעולם אצילות, אצלו, כלומר הויה אחת. זוהי המשמעות של הכניסה והשליטה בארץ ישראל. לכן יש פחד ונסיון לעכב זאת, לא במלחמה גלויה אלא בתוך השורש של כוח ישראל, בתוך הכוח של העולמות. מדובר בעיכוב בכוח הרוחני ולא במלחמה גלויה כמו שנעשה עם סיחון או עוג. כלומר להביא את זה קודם להכרעה. צריך להיכנס למגדל הפיקוח כדי לשנות את כיוון הטיסה של התפתחות האנושות. היכולת של תודעה להגיע אל המקום שבו נמצא המנוע, או אפשרות של נגישות אל העולמות הרוחניים, מאיים על כל ההויה של איך דברים נתפסו, של הכוח שהיה לעצמי או לנברא על המציאות. 

כעת ניתן  להבין שאין את הצורה של הנבואה או הנַחַשׁ (הכישוף) בישראל. מה הכוונה? הרי יש נבואה, אבל היא נבואה מאוד מותנית. היא לא נבואה מנחשת שניתן להשכירה, לפי אינטרסים. כאשר אנחנו חוצים והנבואה או ניב השפתיים מופקע מהיכולת שלנו להשכיר את זה לרצונות לקבל נוסח בלעם, כל ניב שפתיים מחייב אותנו לבטא את הרצון של העליון ולא של התחתון. לכן זו חציה של סף של שימוש בניב שפתיים, בשפה. זה אפילו תיקון של מגדל בבל, של דור הפלגה.

להמשך לימוד צפו בסרטון