פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ לפי הקבלה - שתי הנונים כמסך בפרשת בהעלותך

כוחה של פרשת בהעלותך והזהר שלה הוא באיסוף שמתרחש אחרי מתן תורה בתוך מרחב שהוקדש לחקיקה ולמתן צורה של אור חוכמה. באמצעות ישראל ניתנות צורות חדשות בתוך התפיסה, בתוך התודעה הנשמתית של האנושות כולה. בפרשה הזו אנחנו רואים איך ישראל סומכים מלמטה את ידיהם על הלוויים שייצגו אותם, בדומה לאופן שבו הכהן או הלוי סומך את ידו על הקורבן, שזה כוח ההתקרבות. בפרשה מופיע הביטוי 'נתונים' שלוש פעמים. יש בו את השורש נ.ת.ן ואת האופן שבו האפשרות של הנתינה נמצאת תחת שליטה.

 החלק הראשון מדבר על אופן ההשלמה של המנורה והציווי שלה, ועל האפשרות להעלות את הנרות. "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח, ב-ג). מעשה המנורה הוא קושי כשלעצמו וצריך להראותו, זהו העניין של האופן בו האורות נקשרים ופורחים, ככפתור ופרח של מעשה המנורה, שבו ההופכיות מתרחשת יחד. למעשה כל פרשת בהעלותך מדברת על המשמעות של מסך ואור חוזר. רק בהויה זו של מסך אנחנו יכולים להבין את הפירוש של דיבור שעולה ומתקשר כלפי העליון ולכן הוא מיתקן בשורשו. בזוהר של הפרשה יש מעבר בין עברית לארמית. כשאני מעלה דיבור אני מעלה סוג של מציאות, כל מילה הופכת להיות דבר, מקרה, מלכות שעולה. אנחנו מדברים על עבודה בשלושה קווים, מצבים או בחינות, שהם להעלות, לקשור ולתקן בשורש. קודם כל אנחנו מעלים נרות של נפש לרוח כדי להגיע לנשמה שזה נר. על מנת שהאור יתפס במבנה התודעה הזו, צריכה להיות הכרה של מסך שקושר את המשיכה של האורות או את הרצון ללכוד אותם. עצם הלכידה הופכת לכוח העליה. רק מסך יכול ליצור את המצב של זיווג דהכאה שממנו עולה אור חוזר.

שתי הנונים ההפוכות שבפרשה מחלקות מחדש את ספר במדבר

 בגלל שתי הנונים כל מבנה הפרשה, מדבר ג"ר מול ז"ת או גלגלתא ועיניים מול אח"פ.  

"וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה (במדבר ח, יד-טו). זו ממש התנופה שעושים למלכות. "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי" (שם, טז). האות נון מופיעה כאן פעמיים, שתי הנונים יבדילו את הפרשה ובכך יהפכו את ספר במדבר לכזה שעושה חלוקה חדשה של שבעה ספרי תורה: אלו שעד ספר במדבר, ספר נוסף בתוך במדבר בין נון לנון, ספר נוסף אחרי הנון, מה שסוגר את כל פרשות במדבר, ולבסוף יש את ספר דברים. באופן זה ספר במדבר מתחלק לשניים והחלק השלישי שנוסף בין שתי הנונים הוא המסך שלו שהופך להיות ישות בפני עצמה, ספר בפני עצמו  בפסוק "בנסוע אהרון…". 

תחילת הפרשה מדברת על עשיית המנורה והקדשת הלווים שהופכת אותם לראש, לאמצעי ההתקרבות. המסך שהוא שתי הנונים, פותח מערכת אחרת של תיקון קווים בז"ת, מתחת למסך. מה קורה בג"ר? בג"ר יש את המנורה להעלות בה את האורות. הלווים הם אלה שיעשו את עבודת הקשירה. עצם הביטוי קשירה מדבר על עבודה בשלושה קווים. אנחנו עולים למקום של בינה, למקום שבו המסך יכול להאיר, שכן עד עכשיו הוא היה במצב מנעולא. כל מה שעולה לבינה יכול לפתוח את האורות כדי לקשור אותם ולהגיע למצב שכל הדברים יתוקנו בשורשם. אנחנו מדברים על האופן בו גלגלתא ועיניים של פרשה זו מכין את הקשירה. "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כׇּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי" (במדבר ח, טז). הלוויים נלקחים מול כל הבכורים של ישראל, מול כל הג"רים, כל הראשים. "כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כׇּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם, יז-יט). הלוויים ניתנים בסביבה המוקדשת לכך הנקראת אוהל מועד. 

עד כאן זו הכנה אחת ומכאן יש הכנה נוספת שכן זו הפעם הראשונה שנחגגת הזהות המציינת את פסח. זו לא ההתרחשות במובן שבה פסח קורה אלא שזו הפעם הראשונה שפסח הופך להיות נחלת העבודה, נחלת התודעה שמסוגלת להוציא את עצמה ממצרים בעזרת העליון שוב ושוב. היכולת לעשות פסח שני שייכת לפעולת גלגלתא ועיניים. "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה. וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכׇּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ כׇּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (שם ט, טו-יח). 'על פי' זה עניין של מסך ומקום שההבל או האורות מגיעים אליו, מכים בו ויוצאים ממנו. זה מערך של תיקון גלגלתא ועיניים של הראשים, של צורת ההקדשה של עצמנו, של צורת החישוב.

שתי הנונים כמסך של עוביות וקשיות

יש כאן נון הפוכה שפונה כלפי מעלה. הנון זו הקשיות של המסך שפונה כלפי מעלה. "׆ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהֹוָה" (שם, לה). האורות קמים, "וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (שם). שום קליפה לא יכולה להיכנס לשם. "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהֹוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃ ׆" (שם, לו). הנון שמופיעה בפעם השנייה מייצגת עוביות מוקדשת. שתי הנונים הפוכים. יש קשיות שמעלה אורות ויש עוביות מוקדשת. הנון הראשונה מופנה כלפי גלגלתא ועיניים, כלפי מה שקרה עד עכשיו, הנון השנייה מופנית כלפי מטה. מה קורה מלמטה? מיד אחרי הופעת הנון השניה ישראל מתחילים להתאונן. מתגלה בדיוק מה שצריך לתקן, מתגלים הז"ת ומתגלה הצורך בתיקון קווים למטה. ישראל מתאוננים באופנים שונים: על עניין הבשר, על עניין המן שלא מספק אותם כי הם איבדו את הרגשת עצמם, ועל עניין השומים, האבטיחים והבצלים מעוררי התיאבון. כל אלה מעוררים בהם בחזרה את תחושת ההשתוקקות העצמית. אפשר לזהות בתלונה של ישראל את הנוכחות של שבעת המלכים, את עצם ההתעוררות והרצון שלהם לעלות. הם לא יכולים לעלות בקו אמצעי שזו המנורה, "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח,יז), ולכן נשברים.

עד סוף הפרשה מופיעים כל התיקונים והניסיון לתקן אותם דרך הנבואה והאצלה. אחד המקומות שמשה נשבר בהם הוא המקום של הבקשה לשוב אל הגשמיות ולקבל עוביות. ישנה הרגשה שאנחנו לא מצליחים לאחוז במבנה של גלגלתא ועיניים כל עוד לא היתה התקנה של הכלים מלמטה. כל הקריאה היא מלמטה. התיקון שלה הוא הרחבה של המנהיגות של כלל ישראל בתוך זה, ולכן ישנה הרגשה של דינים. בהמשך זה יבוא לידי ביטוי בתיקון של החלקים של ההנהגה של אהרון ומרים אודות האישה הכושית, אודות משה. הפרשה מסתיימת בצרעת של מרים ובלידה של תפילת הריפוי, "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב,יג). כל העם מחכה למרים, מחכה לתיקון הזה. יש כאן מצב שכל הז"ת, כל האח"פ, עובר את ההכרה בצורך שלו בתיקון, הכרה בתוך מה הוא נפול, כולל המנהיגות שלו.

המסך שיוצרות שתי הנונים מפריד בין שני חלקי הטקסט. נון כפופה זו מלכות ביחס לחמישים שערי בינה, ביחס למה שלא הושלם. החכמה מתפשטת בזמן של "בנסוע אהרון", במלכות המוסעת  באמצעות המסך הזה על ידי החוכמה. יש אפשרות של גדלות ואז יש את ההבדלה. "בנוחו", בעיבוד של כניסה של אור פנימי יש מגבלה, "שובה יהוה" זוהי ההגדרה של ישראל דווקא בתוך הפנימיות, במנוחה, באופן שהאורות יכולים לנוח או לנחות בתוך זה. בהמשך מופיע הגילוי של כל מה שצריך להיות מתוקן מתחת למסך בז"ת כדי להעלות אותו ולכלול אותו בתוך הפרצוף השלם. 

למסך של הנונים יש פרשנויות רבות של הפנים, של האופן שבו השכינה מפנה תחילה את פניה אל הנון הראשונה, היא גלגלתא ועיניים, אל ישראל המתוקן, ובנון השנייה מפנה את גבה לישראל שעדיין לא תוקן, שזה מלמטה, כמופיע בפסוק שלאחר הנון "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר יא,א).

מאותו רגע של הופעת פרשת בהעלותך, הפרשות הבאות אחריה, שלח לך, קורח ואילך, תהיינה פרשות של שבירה וגילוי גדול של אותם המקומות במדבר, בתוך המעבדה הזו, בהם ישראל זקוקים לתיקון עמוק. זה כולל את מה שנקרא בפרשות חוקת ופנחס, עד שמגיעים לסיכום של מסעי הנשמה בזהות של ישראל בפרשות מטות מסעי. בחיבור המסך של הנונים חוצה בהעלותך, את מהלך הפרשות. דווקא במקום בו אנחנו בהשתדלות להעלות את האורות, שם מתגלות לנו כל ההתקנות של הכלים שעדיין בלתי מוכשרים, וזה המסע האמיתי.  

להמשך לימוד צפו בסרטון