פרשת בְּהַר בְּחֻקּוֹתַי לפי הקבלה

ספר ויקרא מסתיים בפרשות בהר ובחוקותי. כלומר בהר סיני. זה הד לקריאה של ׳בוא וראה׳. פרשת 'בהר סיני' מתחילה באות ב', ספר 'ויקרא' מתחיל באות ו', הקריאה היא מהסוף להתחלה, מתקבלת המילה - ׳בו׳, באופן שזה מגיע אל  האדם. התפיסה היא כלפי מקור הקריאה. אפשר להבין כך את כל המהלך של ספר ויקרא, שהוא בו, בתוכו. 

׳בו׳ זו תגובה לבֹהוּ, ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״ (בראשית א,ב). מהתֹהוּ, התהיה, של ספרי בראשית ושמות, הגענו בספר ויקרא למיקום של עצמנו בתוך העבודה, בתורת הכהנים אשר מורה לנו איך לכהן. ההבנה היא שהכל בו וצריך למצוא את ההגדרות, כלומר, הפנים מגדיר את החוץ. ניתן להבין את המרחק ואת הפער וכיצד לעבוד פנימה, זה קשור במושג של טהרה וקדושה. כיצד צריך לבקש את הטהרה, הכותרת של ההזדככות, כדי להגיע לליבת הקדושה, לנבדלות של ׳פָּרוּשׁ מן העולם׳, כלומר משפיע על העולם, להגיע למקום של נתינת החיים, שהם חיי החיים. 

בתוך שמיטה יש שם מט שהשורש שלו הוא י"ה כלומר אבא ואמא. היחס שמאפשר לנו את הספירה הזו של ׳לשמוט׳ שבתוך זה יש את היחס אל האחר, אפשר לומר שהביטוי 'ואהבת לרעך כמוך׳ המופיע בפסוק ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה״ (ויקרא, יט,יח), הוא בתוך השמיטה, משום שהוא שומט חובות ואחיזות בשם הזיכרון של למה אנו שייכים באמת, בשם הזיכרון אל היחס אל העליון. המימוש הוא דרך היחס אל האחר שאי אפשר להחזיקו כעבד וכקניין, גם אם הוא בעל חוב. זה חלק מההבנה של הערבות, גם כאשר הנשמה נמצאת כְּגֵרָהּ בתוך הגשמיות. חלק מזה שו ההבנה של הגורמים, לא רק מעצם העבודה לאלוהים אחרים שאנו יוצרים, של ההבנות שלנו, של הטבע וצורות החיבור שאנו מוצאים לעצמנו.

אבן משכית נחשבת לאבן שעליה כרעו כדי לעבוד עבודה זרה, אלה משטחי האבן או ההבנה. האבן שהיתה עשויה באופן מיוחד ובדרך כלל היו עליה ציורים, הזמינה את הכריעה הזו. הזמינה את אותה הבנה או ביטוי התפיסה של לפני מה אני רוצה לכרוע. כל הצורות האלה שבפניהם אנו כורעים או מכניעים את נשמתנו בפני עבודה זרה או בפני אלוהים אחרים, הם מה שמנתק אותנו מהאפשרות של שמיטה, יובל או הליכה בתוך החקיקות האלה שהבורא יצר בתוך הבריאה. זו סטיה מן הדרך. 

 ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה״(ויקרא, כז, ב). שתי הפרשות בהר-בחוקותי נגמרות בנדר על פי ערך האדם. ניתן להבין זאת על רקע שמיטה ויובל שהם כמהלך של החשיבות והערך שאנו נותנים לנשמתנו בכל האופנים שבו אנו מקדישים את עצמנו אל העליון. זה מסתיים בהבחנה של ערך. פרשת בחוקותי מסכמת את התנאי שבתוך החקיקות האלה, זה דורש לימוד והכרות. המשמעות של ׳בחוקותי תלכו׳ היא שאנו צריכים לדעת בתוך מה ללכת. אם אין אנו יודעים את הציווי, את השפה והתנאים של העליון, אז ודאי נמציא כל מיני צורות של פולחן והתקשרות עם הכח והסמכות על חיינו שאינן קשורות לתוכנית. הלימוד הוא בתנאים של העליון ולא בתנאים שאנו חושבים כלימוד, כלומר, לדעת איך ללכת בחוקותי. לכן מה שניתן לנו בהר סיני הוא היחס המרכזי אל נשמתנו ולאפשרות שלה ללמד אותנו. זה המצב של הפיכת תפיסת המציאות לעינוי קבוע, או להרשעה קבועה, מבלי ללכת משם להבנה שאנו כל הזמן כורעים על האבן הזו, על ההבנה הזו. בלי ללכת אל  העומק או ההשתלמות של ההשגחה. 

אחרי ההצהרה של היחס אל הַגֵּר, אל השמיטה והיובל ואל האחר, כמערכת של קדושה או כמערכת מוסרית של האדם כלפי האלוהים, בא הפסוק ״לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ" על ההבנה הזו, "כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה״ (ויקרא, כו, א-ב). בשורש, אלה השבתות שהופכות להיות מקדש בזמן אל מול האחיזה שאנו לא מוכנים לשמוט, עם ההליכה בחוקותיו את תפיסת הרע שלנו או הרשעת המציאות, את הנסיון שלנו לכפות את תפיסתנו על האבולוציה של תוכניתו של הבורא. 

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא, האם האלוהים שעשינו לעצמנו מצילים אותנו מהגדילה או מהתפיסה שהרצון לקבל תופס אותנו. אם כך, יש את הצורך בלמידה ובבירור, כי אחרת אנו נעצרים בתוך ההבנות שלנו והופכים אותן לאלוהינו. כל הבנה היא זו שיולדת אותנו. אלה הבחנות חשובות מאד, שהן עצות מצילות חיים בתוך העבודה. כך מסתיים ספר ויקרא כדי שנוכל להתקיים בספרים מדבר עד דברים.

להמשך לימוד צפו בסרטון