פרשות השבוע
בשלח
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות, יג,יז)
פרשת בְּשַׁלַּח לפי הקבלה
נדבר על פרשת בשלח בשפה מערכתית, דרך השפה של עולם האצילות והתהליכים שהביאו אותו להתהוות כפי שהוא, כדי לאפשר התגלות שלא תגרום לשבירה בעולמות ובפנימיות העולמות שהן נשמות האדם. בשפה הזו, נקודת היציאה של ישראל ממצרים היא האופן בו הם וכל העולם עומדים על שפת ים סוּף, שפת המלכות, שהיא הסוֹף. והסוף הזה צריך להיקרע. כל מה שיצר מסך מסתיר, צריכה להיות בו בקיעה. הפרשה נפתחת עם הקוד של הגילוי, ההתעוררות מחדש של פרעה, איסוף כוחותיו, ואולי הבנה שהוא מילא את חלקו בהסכם כשהוא קיבל את המכות.
שינוי תפיסת המציאות של ישראל ושל אומות העולם
תפיסת המציאות בתוך הכלים של רצון לקבל רואה את ישראל כטועים ואובדים במדבר, בחולשה, בגלל הנטישה של מה שהוציא אותם בכוח ואפילו גרם לפרעה ללוות אותם. התפיסה הזו תאזוק את ההכרה או את התודעה של ישראל באופן שבו היא תקרא את ההיסטוריה של עצמה. אותה תודעה חושבת שהכוח נמצא בידי השליטים של האירועים הגשמיים ולא מבינה את מה שמתהלך מאחוריהם, ואת ההבטחה מימי אברהם.
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות, יג,יז). כדי להביא את האפשרות של הגילוי צריך לעשות את המעקף ולהביא את ישראל אל המקום שבו נעשה סוף לאותה הסתרה, לאותה תקופה. התהליך שבישל את ישראל בתוך אומות העולם, ולכן שינה את אומות העולם, מתבטא ברגע ההתייצבות על ים סוף, על אותה המלכות שעושה סוף, כדי שהיא תבקע.
איך אנחנו יודעים שלא הכוח הרגיל בוקע אותה? אנחנו חוזרים לקוד: ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ." (שמות יד,טו). יהוה שהוא זעיר אנפין, אומר למשה שזה לא בכוח שלו ושהוא לא יכול לצעוק אליו. בארך אנפין תלוי הדבר, 'בעתיקא קדישא תליא מילתא', כל הדבר הזה תלוי עכשיו בהתגלות. מה שמכין את הבקיעה זה כוח אמא, כוח בינה, שהיה נוכח בהתגלות של המכות. זה האופן שבו החסדים מלבישים את האפשרות של החוכמה להתפשט. נסיעה היא תמיד בכוח החוכמה, ובינה היא הגילוי של החוכמה. לכן "ויסעו".
אז מופיע הגילוי על הים, גילוי ארך אנפין או יהוה שיזדהה כְּזה שהוציא את ישראל ממצרים, כאותו כוח שכבר יש רשימו של הנוכחות שלו גם בתוך בני ישראל וגם בתוך העם. זה הגילוי שיכין את הגילוי הבא של מעמד הר סיני ומתן תורה. פרשת בשלח מלאה בפעולות של הכנה. כמו שהשירה של ישראל על הים היא הכנה לעתיד לבוא, הפרשה כולה היא כמו שבת, כעין עולם הבא. הכנות של התהליכים שיובילו אותנו מ'אז ישיר משה', ועד עניין הצורך בתורה שמתגלה במרה. אז ישנה נקודה שהיא כמו האואזיס של הקיום, איזשהו מקום לא מקום שנקרא אילמה.
בחציה, בבקיעה של הסוף נוצר שינוי. במקום בו מלכות הייתה מסיימת, היא הופכת להיות מלכות מזדווגת. הגילוי הזה מתאפשר באמצעות צמצום ב׳. כתוב "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ״ (שמות טו,כו). לא כתוב ׳תשמע לאלוהיך׳ אלא ״תשמע לקול אלוהיך״, שזו הצבעה על הפנימיות. המילה קול מיוחסת לזעיר אנפין. זו שמיעה לקול הפנימיות, לקול יהוה אלהיך. בהמשך פסוק כ״ו יש לנו את שלושת המרכיבים של קול יהוה אלהיך: ״וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה״, כלומר תתקן באמונה, ״וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוותָיו״ באמצעות בינה ״וְשָׁמַרְתָּ כל חֻקָּיו״ (שמות טו,כו), שזו מלכות וגילוי הרושם.
המחלה והתיקון של מצרים
המחלה של מצרים היתה פירוד ומשיכת חוכמה לעצמי שמביאה בסופה בכל פעם לגילוי המנעולא. ״כל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו,כו). התנאי הוא שהיחס שלנו אל השכינה יהיה כאל מקום האיחוי של הפירוד והשימוש הלא מתוקן בחכמה שהוא המחלה של מצרים. אם התנאי הזה קורה, אז יש אפשרות של יישום התיקון הזה. אז כתוב, ״וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם״ (שמות טו,כז). הפסוק הזה מתאר את כל מערכת התיקון של שנים עשר האלכסונים, שנים עשר השבטים, בתוך המקום בתיקון השלוש עשרה. באילמה, כל הרצונות, שבעים אומות העולם, שבעים עיניים של עיני העדה, מתוקנים, נושאים פרי וחונים שם. יחד הם מהווים את המקום של החסדים שבו יכולה להיות התגלות.
בקשת מזון חדש ושליטה חדשה אל מול גילוי עוביות חדשה.
כאשר בני ישראל מגיעים למדבר סיני, אנחנו נכנסים לאפשרות והצורך של הגילוי השני. מיד עם כניסתם לתוך האואזיס של גמר התיקון הם נזרקו ממנו החוצה בגלל התעוררות החיסרון של הרגשת העצמי. הרצון לחזור לסיר הבשר של מצרים מגיע ממש אחרי הגילוי של גמר תיקון. כל עדת בני ישראל מתלוננים: ״מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות טז,ג), בשביל מה היינו צריכים לצאת למות במדבר, ״בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע״ (שמות טז,ג). אנחנו נמצאים ברעב, ואנחנו יודעים שרעב זה קוד של ירידה לגלות. בכל פעם שיש רעב בארץ, לא חשוב אם זה בימי אברהם או בימי יעקב, יש שבר במצרים ולכן הם משתמשים בקוד של הרעב כדי לשוב למצרים.
באילמה היו בני ישראל במעין שבת, במעין גמר תיקון. זה מעורר חשיפה של עוביות חדשה, של רצון לקבל חדש שלא התגלה קודם, שיש לו תביעה לעצמיות באמצעות הרעב. ארך אנפין מתגלה שוב, אבל הפעם דרך העבודה. פרשת בשלח אומרת לנו, שתחת האור של הלימוד אנחנו מרגישים את הגדילה של הרצון לקבל, את העצמי הרעב לשליטה, לתפיסה, ולביטוי עצמי, ניתנת לזה תרופה בשלושה שלבים: טל, מ"ן (מים נוקבין) ולחם.
כשאור מועבר מאריך אנפין לזעיר אנפין זה נקרא טל. דרך ההתגלות של אריך אנפין כלפי זעיר אנפין, מתגלה האור שהולך להזין את הצד הרוחני. מתוך הסיפור של בשלח מובן שיש אפשרות להתפרנס ממקור אחר של חיים, מהאור שאריך אנפין נושא איתו כאור התיקון, אז אני לא רוצה לחזור לקוד הגלות של מצרים כמו ישראל במדבר. כשהאור מועבר מזעיר אנפין למלכות הוא נקרא מ"ן, וכשהוא מועבר ממלכות לנבראים הוא נקרא לחם. לחם אבירים.
האפשרות הזו נחשפת דווקא בהתגלות של עוביות חדשה, ב׳רצון לקבל׳ חדש שיש לו עוצמה שאנחנו לא מכירים אותה. כשאנחנו מדברים על היחס ללימוד, מדובר בנטייה שלנו לבקש שתחזור אותה התלהבות שהייתה לנו קודם, כשהיינו חדשים בעבודה והרגשנו שאנחנו רוצים בה. ההרגשה הזו הוחלשה על ידי אורות התיקון שהתגלו באֵילִמה.
פרשת בשלח מלמדת אותנו שאין צורך לבקש לחזור להיות כמו שהיינו קודם. אלא יש צורך לבקש את היכולת שנפתחה לנו כעת, להתפרנס מכוחות אחרים, ממשאב אחר שהוא לא אותו משאב של כוחות עצמי או כוחות פרעה, אלא מכוחות משה. אני עולה והפנימיות שלי או הנשמה שלי מקבלת את המזון הראוי לה שמפרנס אותה ומגדל אותה. מתוך הסיפור של בשלח מובן שיש אפשרות להתפרנס ממקור אחר של חיים. המקור הזה של החיים הוא מאריך אנפין, מהאור שאריך אנפין נושא איתו כאור התיקון. כאור שהולך להזין את הצד הרוחני וכמו ישראל לא רוצה לחזור לקוד הגלות של מצרים.
זהו קו של שינוי, זוהי המרה של האפשרות או של ההגדרה העצמית, אשר נקבעת על ידי מה שאני אוכלת, באמצעות מה שאני מבררת, ובאמצעות מה שאותו אני מגדירה כמקור החיים שלי. זוהי נקודה מאוד חשובה בתוך המעבר של לשלוח, של כינון התפילה, של כינון הגילוי של ההבנה של החולשה, של איזו שליטה אנחנו מבקשים. כל זאת נמצא בבשלח.
להמשך לימוד צפו בסרטון
קריעת ים סוף - הקריעה של מגבלת התפיסה האנושית
בפרשת בשלח, קריעת ים סוף זו בקיעה. ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ״ (שמות יד, טו). ׳דבר אל בני ישראל ויסעו׳ משמעו שיש פה גילוי של אריך אנפין, של כוח אחר, של התיקון. היסוד שלו נבקע וכל מה שהוסתר עד עכשיו מתגלה. התפיסה הכי נמוכה, שהיתה משועבדת לחלוטין לכל מיני תפיסות, נבקעת גם היא ומסוגלת לראות את מה שאפילו הנביא, שראה עד הסוף, עד חזון העצמות היבשות, לא היה מסוגל לראות.
ברגע של קריעת ים סוף, קריעת הסוף של המלכות, עומדים לא רק ישראל, כי אם התפיסה האנושית כולה, עומדים מול בקיעה של הטבור והאפשרות של התגלות האורות של גמר תיקון ומול האפשרות להגיע ׳לעתיד לבוא׳.
׳השפחה על הים׳, על המלכות, ראתה את מה שלא נראה מאז אפילו לנביאים הגדולים ביותר. אלה שהיה להם כוח לצייר את התהליכים או את המאבק לגמר תיקון, לא הצליחו לראות באותו רגע את מה שהתפיסה הנמוכה ביותר של האנושות הצליחה להשיג.
במאורע של קריעת ים סוף, המגבלה האנושית נקרעת לרגע ומסוגלת לראות במובן מסוים. לכן ספר שמות הוא ההתחלה של ההבנה האנושית בכללה, באמצעות ישראל, של המשמעות של תיקון, המשמעות של תקווה, של המסע הזה, בתוך הבקע. הליכתם של ישראל בחורבה בים, משמעות המסע שלהם בתוך הבקע, היא הליכה בתוך תפיסה של חד חרוב, שזוהי תפיסה של גמר תיקון.
יציאת מצרים ושירת הים הם סיגנל מהבורא לאנושות
הזוהר מלמד אותנו ששירת הים אינה רגע מסוים, אלא שבתוך הרגע הזה, בתוך התהליך הזה, ישתחרר סיגנל שמאפשר לאנשים לנהל את תהליך חייהם אחרת, לפי החשיבות הנשמתית. שחרור הסיגנל לא הספיק כי מהר מאוד, הם נסוגים שלושה צעדים הרחק משם וכך גם אנחנו, רק מתרחקים משיעור או מאיזושהי הבנה, ומיד התלונות והקשיים שלנו צפים.
השירה הזו בעצמה נבואית, היא מספרת את כל הסיפור מבריאת האדם ועד סופו. זהו רגע מאוד קריטי בו מתגלה השליחות שלו. הסיבה לשם בשלח היא שאנחנו נשלחים אל השליחות. יש תוכנית שהיא היחסים בין קוד לסיגנל. כמו קפסולה שנפתחת עם הזמן, הכל צפוי. נולדת ההכרה או התודעה שיש בבריאה בורא ונבראים ובסופו של דבר, הם הקוד שמקבל מהבורא, את הסיגנל להתעורר.
שאלת חברה: באיזה מצב היו ישראל כשקיבלו את הסיגנל לגמר תיקון?
תשובת הרבה: ישראל נמצאים במצב של הכרה שמשהו אסף אותם והוציאם ממצרים. הם רואים שמשהו רודף אחריהם ושאלוהים נלחם עבורם, ואז גם התודעה שלהם עוברת טלטלה. הם מרגישים את הסיגנל ואת מה שנפתח בהם בעקבותיו.
השירה נפתחת בישראל כמעין גילוי שכל ההיסטוריה תבנה כלי שיהיה מסוגל להכיל את הסיגנל הזה. בפרשת בשלח משוחרר הסיגנל של הבורא אל תוך התודעה האנושית. הכל מעורבים בכך, גם מצרים, גם ערב רב וגם ישראל. יש מן עולם קטן בתוך הים, בתוך המלכות הזאת ולשם משוחרר הסיגנל שעל פיו, בתוך הקוד הזה, העולם יצטרך לבנות את עצמו.
