פרשות השבוע
בא
"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.״ (שמות י, א)
פרשת בֹּא על פי הקבלה
פרשת בא בראש חודש שבט מאפשרת לנו להבין את אי היכולת שלנו לעבד את ג' ראשונות (ג"ר). כיוון שהחודש הזה מסומן בלעיטה, שהיא בליעה בעל כורחנו מבלי לעבור את השלבים של הבירור ולא באכילה שיש בה בירור. מדובר על ג"ר שאלה שלושת המכות של פרשת בא, שהם ההתגלות של הפירוט והסיבה להכבדת הלב, של ׳שתי אותותי אלה׳, "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.״ (שמות י, א). עד עתה התגלו שבע תחתונות וכעת אנחנו נכנסים פנימה לחדרי חדרים. זוהי הקריאה למשה ׳בא׳ פנימה אל אותם מקומות שאי אפשר להסבירם, אלא ברגע ההתגלות, אם כי גם שם אין הסבר, אבל יש הויה, שזהו הצירוף של החודש היוה, "...וְאִם הָמֵר יָמִיר … וְהָיָה הוּא" (יקרא כז, י). פעולת ההמרה של החומר ללבוש נשמתי שאנחנו עושים, מגדירה את מה שנסתר בנו. בפרשה זו עם החודש הזה מתקינים לבוש עבור ׳לעתיד לבוא׳ כדי שתוכל להיות ההתגלות שתאפשר לספר את העלילה של עצם המכניזם הפנימי של הגילוי שהוא ברובו הסתרה, מעבר מליל ללילה, מתחילת הגלות לסופה, מהמקום שבו יש הסתרה של האור עצמו. בינה שמסתירה את עצמה קובעת את החשיבות שרע, עין השמש, הראיה הגשמית, מכוסה, ואז נפתחת אפשרות של הבנת האור מול החושך של הבריאה עצמה, ׳חושך על פני תהום׳ עד מה שמכתר את הקליפות ואת עצם הוויתם, את הסיבה להיותם.
בא - קריאה לגילוי פנימי
במאמר התנינים הזוהר ובעל הסולם אומרים שהיכולת לדון בפרשת בא מאוד נדירה. אפשר לדון בשפה של הספירות שהיא השפה המסבירה אותנו לעולמות העליונים במובן שאנחנו ממללים אותם ומקבלים את השפה. האפשרות להסביר את הבריאה במושגי התנינים, במושגי הלויתן, נשמרת למועטים. לכן בא היא קריאה לגילוי פנימי למשה, שהתפשט עד דור אחרון שבו תהיה ההתגלות האמיתית של השפה הפנימית הזו של הבריאה. זה כולל את ענין האותות של אלה, חלקה התחתון של בינה, של האלוהים, של מי שהוא הארבה ששם כיסוי שהוא ׳עין השמש׳, כדי שמה שעתיד להיות ישראל יוכל לתת את התולדות הפנימיות. התולדה הפנימית של אב היא הבן. יכולת ההשפעה של כל יצור היא בתולדה המתגלה של העבודה הפנימית שלו. לכן מדובר פה על פנימיות ד'פנימיות. "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה" (שמות י,ב). לכאורה, מתוך התובנה המודרנית של נוחות העוביות שלנו, אנחנו קוראים את משמעות המושג עלילה כהתעללות, כשבפועל זה אופן העלילה, הסיפור והאופן שבו הוא נפרש עם סיבותיו. הקשרים שיש בין חוליה לחוליה, בין מצב למצב, בין אור לכלי, זו העלילה.
׳אשר שמתי בם׳ בשם מ"ב. אילו שמות הוא שם בהם? הצורה של הפניה היא אנא בכח, זו התשתית שמאפשרת לכל האנושות, כי זה במצרים, מעין רשימו של פניה אל העליון וקשר עמו. כי מהאותות האלה שיש בם, אתם יכולים לדעת כי אני הויה. ׳וידעתם׳ סוגר את חמשת הצורות של והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי. והבאתי הוא על תנאי של ׳וידעתם כי אני הויה׳, שהוא החיבור בין השכינה לקדוש ברוך הוא. השיח עוסק במה צריך כדי לצאת לעבוד את האלוהים, את ההויה. גם חכמי מצרים אומרים לפרעה שיתן לישראל לצאת, בראותם את אובדן מצרים. כלומר, יש משהו בקשיות הלב או בהתגלות של השורש שלו, הכתר של מצרים בפרעה, שלא מסוגל לראות את אובדנו. זו גם הסיבה מדוע יוסף מסוגל לפתור את חלומות פרעה והפרעונים לא, כי אין להם את היכולת לראות את אובדן השליטה של פרעה. אחרי שבע המכות, מצרים כגוף של פרעה, הראש, יכולה להבין. מדובר בעולם הסיבות.
פרשנות הרמח"ל
בספרו אוצרות הרמח"ל, מפורשות שתי סיבות המנמקות את שקרה במכת החושך כמתואר בפסוק "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וּלְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י,כג). ישנן שתי מערכות, האחת, שלא ראו איש את אחיו, זה ענין ראיית האורות. השניה שלא קמו מתחתיו, לא יכלו לקום, הכלים לא יכולים להתקשר להלביש את האורות, לכן הם יושבים.
אוצרות הרמח"ל
"כבר ידוע שכל שיש בקדושה יש גם כן בסיטרא אחרא, וזה סוד 'גם את זה לעומת זה'. ואם בקדושה יש עשר ספירות גם מצד הטומאה יש עשר מדרגות טמאות. וכבר ידוע שכשנתגלו האורות של ב"ן להיכנס בכליהם", של המלכות, "כדי להשפיע לתחתונים, הכלים שלהם לא היו מתוקנים, והאור לא היה יכול ליכנס בפנים ואז הוצרך שישברו". הקליפות וחיותן הן מעצם השבירה שהיא עצם גלות הנשמות.
מדוע צריך לפרק מתוקף מציאות השבירה, כדי שיהיה תיקון או גאולה? הרמח"ל אומר, "שמה שהיו בבריאה ירדו ליצירה וכן כולם", מה שהיה ביצירה ירד לעשיה, ומה שהיה בעשיה נשבר לתוך העולם הזה. "וקלקולי השבירה היו שניים", השבירה גרעה מהאור עצמו כי הוא הסתלק ולכן "שהיה גורע מהאורות את צורת עצמם וחיבורם אלה באלה, והשני שלא היה מניח לתחתון להלביש את העליון ממנו", שזו תוצאה של צמצום ב' שהתחתון מסוגל להלביש את העליון, כשהעליון מתפשט אליו ומתלבש בו. "ובמצרים כשרצה הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל מהגלות, בתחילה הכניע המדרגות הטמאות שלהם למעלה", באורות, "ואחר כך נשארו, המצרים נכפים למטה. וההכנעה הזאת היא השבירה שהיה להם", הכוח שלהם לאחוז את הניצוצים. "שהכלים הטמאים שלהם לא יכלו לקבל את האור ולא יכלו להשפיע עוד למטה למצרים ואז הוצרך פרעה, שהיה השר שלהם מלמטה לקום בלילה ולומר 'קומו צאו' וכן השבירה הזאת עשה בהם שני קלקולים… שהיה גורע את האורות צורת עצמם וחיבורם אלו באלו, והשני - שלא היה מניח לתחתון להלביש את העליון". כך הרמח"ל מסביר את "ולא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו". ׳איש׳ אלה האורות, ו׳אחיו׳ אלה הכלים. הדבר מלמד על התפיסה הקבלית של אח ואחות, כלי המיועד לאור ומשלים אותו. הקלקול השני, ׳שלא קמו איש מתחתיו שלושת ימים׳, זו הצורה של שלושת הקווים של השמאל, הסיטרא אחרא.
בא אל פרעה, זו הפנימיות. זה לא רק 'בא, אני נמצא שם', אלא בא תלמד את האופנים שבהם הסיטרא אחרא מחזיקה את האורות, ומכך תלמד את האופן שניתן לגלותם. בא אל חדריו, אל הפנימיות של הדברים, שהיא ענין ההמרה, "המר ימיר… והיה הוא", זהו עניין הקורבן. מה שהיה טרם ההמרה נעשה הוא, גוף שלישי נסתר, שזו הגדרת האמת של עצמנו. זה נובע מהלוי, מהתשוקה להיות העצמיות הפנימית שעוברת דרך המרת הקורבן. ההמרה שוברת את האחיזה שיש לחומר על חיותו, זוהי פעולת שריפת הקורבן. אנחנו שוברים את הקשרים שמחזיקים את צורת הקיום של חומר הקורבן וממירים אותה לזהות הנסתרת האמיתית שלנו. זו המשמעות של בא.
פרשת באהיא הפרשה השלישית בתוך פרשות השובבים, זו כניסה לקו האמצעי שהוא הפנימיות, אל כל המערכת של האותות שצריך להמירם כדי לקבל את הזהות האנושית החדשה, לא רק זו של ישראל. ׳בא אל פרעה׳ מביא אותנו אל מקום הסיבה לבריאת החושך, אל הצורות של בריאת כלים מתואמים, אותיות שאפשר לצרף ולבנות מהם משהו מותאם לאור שהסתלק, זו פנימיות ההבנה של הבריאה.
להמשך לימוד צפו בסרטון
׳ערב רב׳ כמצב תודעתי בתוכנו
׳ערב רב׳ הוא אחד המושגים שצריך לנקות אותו מהגלותיות שבו. הזוהר אומר לנו שבכל פעם שמדובר על ערב רב מדובר על העם, וכשמדובר על בני או עם ישראל, מדובר על זהות מבוררת. אלה לא עמים שונים אלא מצבים תודעתיים שונים. אנחנו ׳העם׳ כשיש בנו הרבה מאוד תפיסות של רצונות לקבל, של דתות אחרות.
כמו שנאמר על ערב רב שהם מאמינים במשה, בסיפור של המופע הדתי, של מופע של ההתגלות באיש ובסיפור הזה, יש הרבה יהודים שיגידו ״אני מאמין במסורת הזאת״, או ״אני רק לפי ההלכה״, זו שמתה לפני שלוש מאות שנה. זה ערב רב. זה אומר שיש בתוכנו צורה של תודעות שהן של ערב רב. קבוצה אחת בישראל תקרא לקבוצה שניה ערב רב, וקבוצה שניה תקרא לקבוצה הראשונה ערב רב. זאת אומרת שאף אחד לא מבין מה זה ערב רב.
ערב רב זה מצב שהוא לא מחוץ לנו, אלא בתוכנו. הוא קודם כל מברר מה זה ישראל בנו. אנחנו צריכים לברר את הערך של ׳ישראל׳ מול ה׳ערב רב׳. ברור שתצורה של תודעה שהיתה טבולה כמעט בכל התודעות שבעולם, היא מעורבת. חלק מהכוח שלה הוא שהיא הייתה מעורבת. חלק מהכוח שלה צריך להיות בירור של מה שהתערב בה ולהוציא ממנו את התמצית של הכוונה של הבורא ביחס לזה. זה התיקון של ישראל. ברור שקודם כל זה יעשה בתוך עצמנו. יש קוסמופוליטיות מספקת בתוך ההיסטוריה שלנו, כדי לברר מתוכה הרבה מאוד ערכים. צריך להזיז את התפיסה שהתקבעה, ולהסכים לחיפוש, להסכים לחקירה, להסכים להטיל ספק בתפיסה הקיימת שלך. לפרק את מה שנדמה לך שמשעבד אותך.
זה לא בשביל לא להיות משועבד אלא בשביל שתהיה חירות לבחור באמת, וללמוד מה זה עבודת השם.
הכבדת לב פרעה "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ"
שאלת חבר: ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ״ (שמות י,א). מה פשר התשובה ׳למען שיתי אותותי אלה בקרבו׳ לשאלה למה הוכבד לב פרעה?
תשובת הרבה: צמצום ב' קורה כשיש ׳הכבדת לב׳ על מלכות. כשיש לה פתאום תפיסה של מצבה האמיתי, תפיסת מציאות של אי היכולת שלה, של האופן שבו היא לכודה, ואין לה אפשרות לנוע, לתקן או לפעול יותר ממה שפעלה. אין ביכולתה להוציא מהמסך, מהיחס אל הבורא, עוד אור. בינה מתפשטת כדי להרים אותה אליה וזה מורגש לה כחושך. הכבדת לב פרעה היא חוק בעבודה. ככל שמתבררת לנו המציאות, שהיא כבוד, כלומר מצב הכבידה של הכרת המרחק מן הבורא ואי היכולת לפעול, אז בינה מרימה אותנו. כשאנחנו מועלים על ידי בינה, אנחנו מקבלים אותיות, הגדרות מדויקות של אור התיקון שאנחנו זקוקים לו כדי להתאים את עצמנו אל העליון.
׳שיתי אותותי בקרבו׳, בתוך גוף של אדם אחד או מערכת אחת, זה קו שמאל, כלומר, גוף שאין לו שליטה על האורות והוא צריך לבקש שיסירו ממנו את ׳העורלה׳. הגוף מתחבר לראש, שהוא הימין, כדי לגלות. התנאי לגילוי מופיע בפסוק ״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה, וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא, וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים״ (במדבר ה', פסוק יח'). ׳פרע את ראש האישה׳ הוא התנאי ששליטת השמאל תוסר מהאורות. לכן, אם הכבידו את לב פרעה ונתנו לו אותות, את ׳אלה׳ שהן אותיות בינה, מאלוהים, ׳בקרבו׳, אזי צד ימין, שהוא ישראל, יכול לספר, יכול להאיר. כלומר, יש אורות שיכולים להתפשט.
לא בכדי השאלה והתשובה הזו מופיעות באותו פסוק. זה תיאור של העבודה, תיאור של שמאל וימין. הכבדת הלב היא ההרגשה של המרחק. אנחנו תופסים את זה כמו ׳שהרחיק אותנו׳, כהעדר קשר ורצון לעבודה, כלומר לכאורה נוטלים מאיתנו את הבחירה, אבל בעצם נותנים לנו את הבחירה לבחור לבקש.
