פרשות השבוע
חקת
פָּרָשַׁת חֻקַּת - הנפילות, השמירות ובגרות ישראל
בפרשת חקת ניתנת מתנת הטהרה של הפרה האדומה, של האפשרות של שני המצבים המהותיים של מלכות שהמתח ביניהם יוצר את כל מרחב העבודה שלנו. המתח שבין רגע גדלותה, שייכותה ועצמאותה לבין התמעטותה. מופיע תיאור הפרידה של מרים ואהרון מהחיים ובכך מתהווה התבנית הזו של איזו מורשת ועבודה או מרחב מוגן אנחנו מקבלים עם הסתלקותו של צדיק. בבחינת מקומות ההסתלקות שלהם נראה כי מרים מסתלקת בקָדֵשׁ ואהרון בהֹר הָהָר. יש כאן פנים ואחוריים של הקדושה. מחד שמירת החיים, מה שמחייה שהיא באר המים, עליית המן של מרים. ומאידך באחוריים, הכוח של החסדים ב׳הר ההר׳ של אהרון.
הפרשה עוסקת במצבים שמזעזעים את ישראל. יש את מי מריבה, את החיסרון בְּחִיּוּת, ואת החטא של משה ואהרון של הכאת הסלע במקום הדיבור. זהו אפיון של דור שעדיין יש לו תבניות הנהגה שלא מתאימות עוד לדור החדש. במקום שהיה צריך להיות דיבור מופיעה הכאה, פעולה מוכרת שנעשתה כבר באירועי ספר שמות אבל לא מתאימה יותר לזמן הנוכחי. יש את הנפילה של ישראל עם הסתלקות מרים, את הנפילה של התלונה והנחשים אחרי מותו של אהרון וגם את כל אפשרויות הריפוי של הנפילות. כמו כן מופיע תיאור המלחמות. אנחנו נכנסים לתוך האופנים שישראל מתחיל לצייר את הגבולות של עצמו ואת הגבולות של ארץ ישראל.
פרה אדומה כמצב הגדלות של המלכות
חוקת, זה ענין נקודת הדין, לא נאמר וזאת התורה אלא זאת חוקת התורה בלי האות ו'. בחוקת מדובר בעצמותה של מלכות, בדינים, בהכרה במגבלות, כשאחת המגבלות המרכזיות היא הזמן ומכאן ההבחנה במוות. התיאור של פרה אדומה נותן את כל מהלך הפוריות הגדולה ביותר, שצריכה לעבור את ההמרה שהיא השריפה, והופכת להיות חומר אחר שאיתו הצד האנושי שלנו מצליח להיטהר מהמוות. מצב הגדלות של המלכות נקרא פרה אדומה. ׳פרה׳ זה כושר הפריה והרביה של המלכות עצמה, כפי שהיא מקבלת מבינה ולכן היא אדומה, שלא קיבלה על עצמה שום עול עדיין, אין לה שום דבר מעליה, היא עוד לא התמעטה לקבל את עולו של זעיר אנפין. דווקא המצב הזה עובר את ההמרה כדי לטהר אותנו ממתים, מהמוות. החלק הזה של המלכות במצב ה-א' שלה הופך להיות מנעולא שמסלק את האורות ומצד שני מטהר את השמאל ומאפשר לו חיבור עם הימין והעלאת אורות.
לכן יופיעו בהמשך עניין מרים ואהרון, עניין מי מריבה, והנחשים והשרפים שהופכים להיות משהו שמכה. זהו כל העיקרון של פרה אדומה, הפיכה ממשהו שמכה ומסלק חיים למשהו שמרפא, שנותן חיים. כל זה מביא אותנו למצב תודעתי שעסוק בלקבוע את מצבי העבודה שלו כדי שבהמשך בפרשת בלק תתרחש כניסה לתת ההכרה של הסיפור של ישראל. גם בתיאור המלחמות של ישראל, יש שני מצבים; מלחמה עם סיחון, עם האפשרות של הדיבור ועניין המרחב שהוא עוג. כל המערכות האלה מדברות על היחס שבין המצב של הגדלות של מלכות שמקבלת ישירות מבינה, לבין המצב שלנו. זוהי התעוררות הכרת עצמותה של הנשמה באופן שבו היא חייבת להכפיף את עצמה אל התנאים של הגשמיות כדי להיות מסוגלת לשרוף, להמיר ולטהר אותם כדי לצרפם ולהביאם בגמר התיקון למצב של הגדלות שממנו יצאנו. בכך חוקת מסכם הרבה מהלכים שעברנו בספר במדבר, ומרכז בתוכו את הנפילות והשמירות בהתאם לדור שהולך- מרים אהרון ומשה, שנקבע שישאר עם מתי המדבר.
ישנה אי הבנה של עניין הפרה האדומה, אך ננסה לנתק את זה מעצם המעשה ולהשאיר זאת בתוך מהלך הכַּוונה ואפשרות הַהַבְנָיָה שלנו אל תוך המערכת. מאמר הזהר "שלף איש נעלו" (זהר חוקת, ד), מנסה להכניס אותנו דרך מצבים אנושיים של קניין, לא רק במובן של רכוש גשמי, אלא קניין נשמות. ׳שלף איש את נעלו׳ זו פעולה מהעבר שאנחנו מכירים בשתי צורות. האחת, כמו הבטחה של העברת קניין. ניתן לומר שהדבר שאנחנו הכי מוטבעים בתוכו כלבוש הוא הנעל. ההטבעה של הנוכחות והמשקל שלנו היא בנעל משום שהיא נועלת את הנוכחות שלנו כפי שאנחנו מגדירים את עצמנו. לכן כשמשה רוצה להתקרב להשגה אחרת נאמר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה). כמו כן, יש את חליצת הנעל כשמדובר בהשתחררות מייבום, שאז האדם שהיה צריך להיות הגואל צריך לחלוץ את נעלו, ובכך למעשה נותן את האינטרסים האישיים שלו ומוסר אותם למישהו אחר, כיוון שהוא עצמו לא ממלא אותם, מאחר והוא לא מצליח לצאת מההטבעה של עצמו. בהקשר הזה פרשת חוקת מנסה למקם אותנו, לא רק בסיפור של ספר במדבר, אלא גם בתוך העבודה ביחס שלנו אל כל מצבי המלכות.
להמשך לימוד צפו בסרטון
פרשת חוקת לאור הקבלה - המשמעות של חטא הכאת משה על הסלע
שאלת חבר: החטא של משה לא כל כך ברור. הוא התכלל בשישים ריבוא נשמות, הוביל אותם במדבר, הביא להם את התורה, איך המכה על הסלע היא חטא שעונשו מניעת כניסתו לארץ ישראל?
תשובת הרבה: אין מדובר על מכה על סלע, מדובר על מכה על בינה. משה אכן נושא את כל התכונות שעלו בשאלתך, רק שמשה שייך לדור המדבר ודור המדבר הסתלק ומגיע דור אחר שהוא לא יודע איך לדבר אתו כי הוא שייך לדור המדבר. הבורא אומר לו שמה שעשה עד כה קידש את שמו אך מעתה והלאה אינו מסוגל יותר לקדש את שמו ולכן עליו להסתלק כמו אחיו כדי שתהיה אפשרות לכל הדורות הבאים לקדש את שמו וכדי שילמדו וידעו את המעברים האלה. משה אמנם אחראי כרגע ולא ניטל מכבודו כנושא ששים ריבוא כהוא זה, אך הוא שייך לדור המדבר שצריך לרדת מבמת העבודה.
דעיכת דור המדבר ומשה יחד אתו הולכת ומתממשת ובסופה מופיע פנחס שמייצג את הדור השני, על אף שפנחס זכה לזלזול כמי שאביו 'מגדל בקר לעבודה זרה' אך דווקא מהמקום הנמוך צומח משהו לא גלוי של הפנמה. יש הסתרה מופנמת בדור השני של המדבר אשר תתגלה בפנחס רק כאשר משה ודורו ילכו וידעכו ויפנו את מקומם. לסיכום, לא מדובר בחטא אלא באפשרות להמשיך לקדש, כלומר, למשוך חיים. זו העת שבה משה וכל הדור המאוד גדול שלו צריכים לרדת מהבמה.
המשמעות של פרה אדומה בהקשר מרים ואהרון
שאלת חברה: מהם שלושת המצבים של פרה אדומה, משה ומרים?
תשובת הרבה: בהעדר היכולת לשאת אי ודאות, אנחנו מבקשים לייצר מיד אלוהויות מייצגות אחרות. פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל שהוא יצירת אלוהות כזו. שריפת הפרה האדומה יוצרת כפרה, כלומר, מרחב שבו אנחנו יכולים לכפר על מעשינו.
למרות שאנחנו מכירים בחטא ובחיסרון נוצר מרחב שמאפשר לגשת אל האלוהות, אל האמת, אל הדין והמשפט. בנוסף, ישנם שני המופעים של מרים ואהרון שנותנים לנו את הזויות המרכיבות את הפרה האדומה. הפרה האדומה היא מעין ייצוג של מלכות בגדלותה, במצב ה-א' שלה שהיא התפשטות בינה, ולכן היא אדומה. היא צריכה לעבור שריפה כדי למעט את עצמה ולהיטהר. יש לנו שתי דוגמאות של נשמות שהתפקיד שלהם הוא של הפרה האדומה. האחת, של מרים, מצד החיים שהפרה נותנת כי מרים מייצגת את הבאר ככלי שאפשר לזמן לתוכו חיים וזאת באמצעות התורה, אותו מאור שאנחנו יכולים לחיות ממנו.
אופן הסתלקותו של אהרון מציע לנו את הכפרה של הגלגול, משום שמשה מפשיט אותו ומלביש מישהו אחר, אנחנו נחשפים למשמעות הגלגול כפעולה של הפשטה ולבוש. ההתגברות של מרים ואהרון על הטומאה של המיתה נעשית על ידי הגלגול, כלומר, על ידי האפשרות להשלים מחדש את מה שהנשמה לא הצליחה בגלגול הראשון ואף לא בשני, ובגלגול השלישי היא מגיעה עם הדחף שיעניק לה כפרה בתוך החיים באמצעות הבאר של מרים, באר התורה. את כל הצורות האלה ישראל צריכים להפנים כמו היכולת לסגל סדר עבודה, את סדר התיקון שלהם כדי להיות מסוגלים להילחם על השיח שלהם ועל הבנת מה שמקיף את הבריאה. הם מסוגלים להילחם עם 'סיחון ועוג' בתוכם.
פרשת חוקת לאור הקבלה - המשמעות של ׳אז ישיר ישראל׳ כביטוי של בגרות
"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז) הינו ביטוי של בגרות באמצעות השירה. עד עתה היתה השירה של משה "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), כשישראל רק מצטרפים, אך פה לא, השירה עולה מתוך ישראל. שירה זו יכולת ביטוי הראיה של החוכמה. הם מתארים בצורה מאוד עמוקה את הסיפור של עצמם. גם את השייכות שלהם "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כא, יח), וגם את מתנת התורה שקיבלו ולאן זה יביא אותם. התיאור הוא מאוד מופנם וגם לוקח אחריות.
אין פרשה אחרת שבה ישראל פורצים בשירה מעצמם. פרשת חוקת, שהיא פרשה מאתגרת לפרשנות, מסכמת את ענין חטא העגל, את ענין קורח והסמכות, וגם את העניין של אפשרות הראיה בעולמות עליונים. היא אוספת את הכל לעמדה שכעת ישראל כעם יכולים לשיר את זה. אמנם זה אובד בהמשך, אבל לפחות בנקודה זו יש לישראל את הכוח להילחם על הערך הזה. לכן אחר כך ישראל נלחמים על השיח (סיחון) ועל הקשר אל התוכנית של העיגולים, של העוג, של הבריאה. על שפת ים סוף נאמר להם "יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד), פה לא. פה הם שותף פעיל בתוך מציאת המקום ממנו ניתן להיכנס לארץ ישראל.
חטאם של משה ואהרון בהכאת הסלע נובע מהפער, לא היה צריך להכות, היה צריך לדבר. ישנם מצבים בחינוך של ילד קטן שיש צורך לבטא את זה בפעולה, אולם, מגיע גיל שבו ניתן להסביר, לפתור זאת בפה ולא בידיים. יש משהו בהדגמה ובאופן השיח שצריך להשתנות. למה הם נענשים? הכתוב מתאר "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב). וכי הם לא האמינו בו? הם לא האמינו ׳להקדישני לעיני בני ישראל׳. זו פעם ראשונה שהם נענשים כפי שנאמר להם שיענשו, בנשיאת העוון של הכהונה. היה עליהם לקדש באופן אחר, באופן שמתייחס בכבוד לבגרות של העם.
מופיעה כאן גם היכולת של העם מצד אחד להתאבל ולהיפרד ומאידך להפנים ולקחת את המורשת לעצמם. במובן הזה זו פרשה מאוד חשובה. זה מסוכם בפרשות מטות-מסעי. הבגרות הזו תוביל את ישראל לנבואה של מאחורי הקלעים שתבוא לידי ביטוי בבגרות הממשית של משהו שיצמח מלמטה ויקח את התפקיד של משה, שזה פנחס, ואז ישראל יוכלו לסכם את מה שהיטה את ליבם למסע הזה.
