״בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר״ (דברים, א, ה)

פרשת דְּבָרִים - הנשמה מספרת את התורה

ספר דברים נפתח בפרשת דברים במילים ׳אלה הדברים׳, כלומר זו הפתיחה של הגילוי של ׳דבר מי׳. עולות השאלות: מי מדבר או מיהו הדבר? כלומר, מי המציאות שעכשיו מִדַּבֶּרֶת? ׳ואלה׳ זו המשכיות. ׳אלה׳ הוא תמיד ביטוי של עכשיו, של מֵחָדָשׁ, כלומר, לא מה שהיה קודם. לא מדובר בסיכום של  ארבעת הספרים, אלא בפעם הראשונה. לכן ספר דברים נקרא משנה תורה, כלומר הנשמה של התורה. זה הסיפור, הספר, שבו הנשמה מספרת את התורה. 

אנחנו מנסים לעשות בדומה לכך בלימוד שלנו. אם אני לומד נכון, בתוך התנאים, בתוך סדר העבודה, את השתלשלות העולמות, אז נשמתי מסוגלת ליצור את ההארה של זה, את ההתגלות, את הספר שלה. כך, במובן מסוים, כל נשמה כותבת ספר תורה. 

התפקיד של משה, שהוריד את התורה עד שלא לשמה, עד המקום שבו אנחנו מתחילים לגלות, הוא גילוי תפקידה של הנשמה. תפקידה הוא לראות איך היא מסוגלת לגלות בדיבור שלה את הרצון של העליון. אפשר לראות זאת אחר כך באדרא זוטא בזוהר האזינו, שבה רק רבי שמעון מדבר, רק נשמתו, שכוללת את כל סדרי ההתפשטות והגילויים שלא התגלו באדרא רבא וכן מתגלים כאן. לפיכך, על הדברים האלה מתיישבים מאוחר יותר האר"י וארץ ישראל. האר״י מגלה דרך נשמתו, כלומר נשמתו מגלה, את האופן שבו כל נשמה ונשמה בדור אחרון תצטרך לספר את הסיפור של ׳מי׳, של דבר הויה כפי שהתגלה בנשמתה. זוהי מתנה עצומה שנתן לנו בעל הסולם, באופן שהוא סידר את האר"י כפי שהאר"י הבין  את הזוהר. 

אחרי שיש לנו את מיקום התנועה של המסעות לעבר המוצא, אנו מגיעים לפסוק הבא. ״בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר״ (דברים, א, ה). איזו תורה? התורה הזאת. ׳זאת׳ הוא שם של המלכות, ספר דברים הוא דְּבַר מלכות. ׳הואיל משה באר את התורה׳, כלומר, באר את התורה על פי נשמתו, במסעה אל שורשה, שנמשך עד הבל, ביחס אל האדם הראשון, וכל האופנים שאותם גלגולים בארו, או התבארו. 

באר זו צורה של עלייה של המים מלמטה למעלה, עלייה של חיי התורה. באר גם מתארת את מעשה הנשמה, מעשה עליתה בתוך סדר ההשתלשלות, כפי שההשתלשלות הכינה את עצמה. לכן כששואלים ׳מה הוא ביאר?׳ צריך לקרוא בחלק הראשון של תלמוד עשר הספירות ולהתחיל ללכת מהאין סוף ועד לדע. את הפסוק הראשון שפותח את רוח הקודש בתיקונים שלה, בעל הסולם שם בתור הפתיח של לימוד ההשתלשלות. מי שהיתה מסוגלת לשים את זה באופן הזה היא השגתו של בעל הסולם. ׳הואיל משה באר את התורה הזאת׳ כפי שהיא מתגלה בכלי הנשמה, באור. באר זה מה שעולה מלמטה ומאיר, כמו אור חוזר שיכול להלביש. 

" דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור״, כלומר ביאור, ״שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות" (תע״ס ח״א, פ״א, א-ב). 

אם אנחנו קשובים לזה חובה עלינו ללכת אל הסיבה שהיא ׳האין סוף רצונו׳ ומה שמתפרט מתוך רצונו. כי אחרת אין שום טעם לעבודת תיקון או בכלל לעבודת האדם. יש משמעות לקיום במובן של הבהמיות שלו, של התפתחותו, אבל אין שום ביאור של חיים באור הסיבה הזו שהיא רצונו של הבורא להתגלות, באור הזה. ׳משה הואיל באר את התורה׳, כלומר, הוא עשה אור חוזר שיכול היה להלביש לכל הדורות, לכל ההתגלגלויות ולכל העיבורים. העיבור המשמעותי ביותר לדורנו בתוך השפה, בתוך התפיסה של מערכות ההשגה של האדם של דור אחרון זה רשב"י, האר"י, ובעל הסולם.

להמשך לימוד צפו בסרטון