פרשות השבוע
יתרו
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות יח,א)
פרשת השבוע יִתְרוֹ לאור הקבלה
יתרו כתיקון גלגול קיין
בעל הסולם פותח את פרשת יתרו בהכרה של גמר התיקון, של האורות שיכולים להשלים את מציאות העתיד לבוא. יש כאן כוח תיקון גדול שמפעיל את יכולת השמיעה של יתרו. ההכנה הזו של בינה מביאה גם את כל התפיסה של אומות העולם, את כל התפיסה של הרצונות לקבל, לשמוע ולהעיד. עם בואו של יתרו מִתַּקֵּן גלגול קיין ומתגלה יתרון האור מן החושך. גם מתגלה ההכרה שלישראל אין הגדרה או תורה אלא מופיעה סביבם הסיבה את מה הם צריכים לשרת, עבור מה הם נושאים את האור - עבור הגילוי של העליון לאומות העולם או לאנושות כולה.
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" (שמות יח,א) הוא תנאי לקבלת תורה, גם השמיעה וגם ההצטרפות של הייצוג של אומות העולם דרך יתרו שהוא תיקון קיין. תיקון קיין הוא תיקון הקניין, תיקון הטבע העמוק של רצון לקבל, מקניין לשימוש לעצמי אל האופן שבו הוא יכול לקנות את הקרבה. "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה" (בראשית ד,א) - את הקרבה, את הפנים. זו ההצטרפות של השמאל, של תיקון קיין אל תוך מתן תורה, אל תוך ישראל שגם הם עדיין בבירור עם עצמם.
הפועל "וַיִּשְׁמַע" הוא פועל חשוב בתוך מתן תורה מכמה סיבות. השמיעה הופכת להיות ראייה, כוח בינה נותן אפשרות, מצייר את מציאות העתיד לבוא. כמו על הים, גם במתן תורה הנשמה עולה, עוזבת את הגוף, עצם ההסתלקות יוצר כלי חדש, צורך חדש, והשיבה שלה מאפשרת את היחס הנכון לדיבור. ישראל ככלל שומע שתי דיברות והשאר מועבר לו על ידי משה. למרות שהתורה שאנחנו מכירים היא תורה של יום הכיפורים, לוחות שניים, נקודת הציון של ההתגלות היא של מתן תורה ראשון, של סיוון, של שבועות. ההתגלות הזאת היא ההכנה או החוק של איך מכינים את הכלי, שהאור מתפשט ומסתלק ואז הכלי יכול להיכנס לתהליך של עלייה על דרך המדרגה, כשיש לו את ההכרה של תמונת היעד, של תמונת העתיד לבוא בתוכו - זה הרשימו שיש בו.
משמיעה לראייה
פרשת יתרו נפתחת ב"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" ואחר כך יש את היכולת של ישראל להתייצב, להבין את התנאים, את חוזה העבודה. עליהם לשמוע הרבה קולות, קול שופר, החרדה של ההר, ואז הם מסוגלים לראות את הקולות. כל ההכנה הזו שבתוכה נעשית הסתלקות הנשמה, מכינה אותנו לשמיעה או למציאות של אנוכי, של הגדרת האני בתוך השכינה, של האור בתוך הכלי. היא מאפשרת את הכתיבה או את החריטה בעצמה, ונותנת את עצמה כחומר למאמר שנכתב בה, והאמירה שנכתבת בה הופכת להיות דיבר.
בעל הסולם מתאר את השמיעה: "'וַיִּהְיוּ קוֹלוֹת וּבְרָקִים' בשפע האור דסוד מתן תורה" (פרי חכם, על התורה, יתרו). יש שתי שמיעות, שמיעת קול ושמיעת דממה. התורה בדרך כלל מתוארת כמאור, כפעולה של אור. תורה היא המאור המחזיר למוטב, ויש לנו יותר השגה בפעולה מאשר באור עצמו. ״'וַיִּהְיוּ קוֹלוֹת וּבְרָקִים' בשפע האור דסוד מתן תורה, 'עוף לא פרח שור ולא געה' וכו'. כי 'אבדו גויים' וכו' ולא יכולים להסתיר פניהם על אור זה שהיה מגיע בהם בשפע גדול וחזק בכח ראיית הקולות וכו' כידוע לידי חן.״ (פרי חכם, על התורה, יתרו). זו היכולת של הקול לצייר צורה, לכייר מציאות בתוך האור.
מדעת לדעה - השלמת הנוקבא
״ובאמת האור הזה אינו אלא מה שחסר מבנין הנוקבא, כי לעתיד לבוא בסוד השלמות יוקבע בכל אחד ואחד האור הזה, וז"ס 'מלאה הארץ דעה', כי לא כתוב דעת אלא 'דעה', שז"ס נוקבא, דהיינו בהשיב לה האור הנ"ל המתחסר הימנה, נמצאת גם כן שלימה בסוד 'דעה', והבן. כי באמת כל מיני השפעות שהזכר נותן להנוקבא אינו שום דבר חידוש, כי בסוד השבה מה שנטל הימנה. וזה הטעם כשחסרה משפע חסרה מכל, בסוד כלי ריקן, וכשניתן לה בחינת אור ושפע החסר לה והיא שלמה, מכ"ש ששלמה בדעתה, והבן. ועל כן לעתיד לבא, אינו יותר אלא שנקבע בה בחינת אור ושפע מצד עצמה, שלא תצטרך לשום משפיע בה, ואז דעתה שלמה ואז נקרא 'ומלאה הארץ דעה' והבן" (פרי חכם, על התורה, יתרו).
מצב של דעת הוא מצב של מסך שמאפשר לתחתונים ליצור קשר. זהו מצב של הארה שהוא תולדה של צמצום ב'. אבל "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה" (ישעיהו יא,ט) זה כבר מצב שבו כל המסכים שהיו דעת במשך שיתא אלפי שני, מצטברים כך שהאור יכול למלא את הכלי, כי הכלי כולו הוא בעל מנת להשפיע. בשיתא אלפי שני כל מה שהיה 'מעל הדעת', כשיש הלבשה של האור הופך להיות דעה, כלומר הופך להיות בתוך הדעת. זו דעה שצריכה להפוך להיות החומר של המדרגה הבאה, שמעליה אנחנו צריכים להתעלות באמצעות מסך של דעת. מתן תורה היה רגע של השלמה של הנוקבא, של גמר תיקון, כשבינה עזרה לנשמות לצייר לעצמן את גמר התיקון.
