פרשת קֹרַח לפי הקבלה - המרד של קֹרַח מול מושג הרב

שאלת חבר: אני רוצה להבין את הקפיצה הקוונטית שעושה קורח לגלגולו כשמואל. איך זה יכול להיות? מקרה קורח הוא דוגמה לאחד החטאים הכי גדולים ובגלגול הבא שלו הוא נהיה שמואל?

תשובת הרבה: קורח לא הופך לשמואל באופן מיידי. לא ידוע לנו מה הוא עבר בדרך. זה שקורח רואה את האפשרות של אחד הגלגולים המתוקנים ביותר שלו כשמואל, אין פירושו שלא עבר בדרך עוד גלגולים. המשמעות של זה היא שקורח אינו בבחינת 'דג רקק', כלומר, מדובר כאן בכח מאוד גדול של ה'שמאל', כוח שמשתמש באופן הכי אכזרי בטיעונים של העבודה, בטיעונים של הקדושה. למשה זה מאוד ברור, אבל אצל כל אדם עובד נמצא את השלב שבו הוא משתמש בטיעונים האלה כנגד העבודה, כנגד עצמו, כנגד הרב, נגד הספרים או נגד הקבוצה. 

בכל מקרה הטיעון שלו אינו פשוט משום שהוא משתמש באידיאה שאומרת ש"כולם קדושים" , מבלי להתייחס לתיקון שלה "קדושים תהיו" שנאמרת בלשון עתיד : "דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, יט', ב'). הניואנס הזה הוא צורה מאוד משחדת. כמה פעמים ראיתם את עצמכם כקבוצה או כאדם שרוצים ועובדים ב'השפעה' ואיזה פער קיים בין זה לבין המציאות. אף לא אחד נמצא שם, למה נועדו השקר והצביעות בדיבור על תיקון כאשר, על אף השאיפה לכך, אין אפילו אדם מתוקן אחד.

זה בדיוק מה שקורח אומר. מבחינתו, על הבסיס הזה הוא טוען לקבל עמדה ותפקיד. קורח טוען שהלווים והכהן שמכהן כרגע אינם ראויים לתפקידם כי הוא לא מסוגל לראות בהם את התיקון. הוא  מדבר בשם האידיאה לכאורה, שזו גישה מאוד מסוכנת שדתות תמיד נקטו בה, באמצעות עמדות כח ועינויים שתאמו את המבנה שלהן. כמה התורה חכמה באופן שבו היא חושפת את הטיעון הזה באמצעות קורח. העובדה שזהו טיעון גבוה של האידיאה, מוכיחה שקורח מסוגל לראות את העתיד, הוא מסוגל לראות שיבוא יום והוא ייתקן. הוא לא מתייחס למצבו בהווה אלא למצבו בעתיד, מבלי שהוא לוקח בחשבון את הצורך שלו לעבור את כל דרך התיקון עד אז. קורח לא יכול לטעון את הטענה של 'השגת שמואל' מתוך מציאותו הנוכחית. הוא טוען את האידיאה בתוך התהליך אבל אינו מוכן לתהליך. הוא למעשה רוצה לגבות מראש את השכר של האידיאה וזו הסכנה שיש בו.

נכון שלעתיד לבוא כולנו (נהיה) קדושים, אך בשום אופן לא כרגע, משום שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחׇכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת,ט',י').  'כי כל אשר בידך' הוא ההכרה איפה עומד הרצון שלי. הרצון הזה צריך את ה'בכח', את  ה'ימין' של העליון כדי להיתקן. התפקיד של הלוי הוא להכיר ב'שמאל' ולהביא אותו לתיקון. לרצות בכך פירושו להיות מסוגל לעשות את העבודה הזאת. לכן החשיבות של הלוי באה לידי ביטוי בפרשה שבאה אחרי המאמר הזה. זה התיקון של קורח. המשמעות היא שקורח ירד לשאול ולא לאבדון במובן הגלגול של הנשמה. כאשר האדמה בולעת את קורח ועדתו, הם נכנסים לתהליך של כור היתוך שממנו יעלה תיקון נשמתם.

ישנו צורך לברר עבור ישראל ועבור כל בני האדם את תפקידם כלוי, את התפקיד של השמאל, של הרצון לקבל בתוך הבריאה. תפקיד השמאל הוא להמיר את החומר שלו ללבוש לאותם דברים שטרם הולבשו בו, וטרם הושלמו בבריאה. אלה מהלכים של פדיון על מנת שנוכל להשתמש בחומר שניתן לנו כאמצעי לפדות את עצמנו. הלוי מייצג את האדם, אותנו, בעוד הכהן מייצג את האפשרות האחרת שאנחנו רוצים להצטרף אליה. לכהן במידה מסוימת אין את הכוח של הלוי, כי הוא מייצג את האור, אך אם הכלי, הלוי, לא מקדיש את עצמו להיות הלבוש של האור אין לכהן אפשרות פעולה. במובן הזה, בפרשה הזו כוחות העבודה ניתנו בידיי הלוי. לכן ההתנערות של קורח מהתפקיד של הלוי הינה אי הבנה מאוד עמוקה של חשיבות השמאל ושל הבריאה בכלל. מכיוון שקורח הוא בעל השגה, מחשבתו על מרד במשה כמוה כמרד באפשרות הבריאה עצמה, מרד בעצם התפקיד של היות אדם. 

מכאן עומק הזעזוע של משה והצורך שלו להוכיח את החשיבות הזו המאפשרת לדון בתפקיד של הלווים, בתפקיד האדם ובתפקיד של ישראל בתוך זה. הסכנה הגדולה של הכהן היא ההתנשאות ואי ההבנה של התלות שלו בשמאל, והסכנה הגדולה של השמאל היא בדיוק מה שקורה כשיש גלות, אי הבנה של חשיבות תפקידו. הלוי הוא זה שצריך לשאת את ארון הקודש. הנשיאה בעול הזה היא ההגדרה של התפקיד. 

כשאנחנו נכנסים בתוך סדר העבודה להכנעה, אנחנו נכנסים להכרה בתפקיד השמאל, להבחנה של איזה חומר אנחנו מביאים. כל העבודה שלנו נעה במתח הזה. ההבדלה מבררת את השאלה למי אנחנו מביאים את זה? לכהן שבנו. משעשינו את הטהרה אנחנו בוחרים להתחבר אל הכהן שבנו, זה שרצה לכהן כמו הקול של האור. ההפקדה היא המימוש של זה. זו עבודה של הכהן אבל יחד עם עבודתם של ישראל שנכלל בתוך זה. זה הולך עד הביטוי 'הוא', המיוחס לחלק הכי גבוה של הנסתר, לעתיק יומין, והשמאל יכול לחדור עד לשם. זה מלמד אותנו שהלוי, בתפקיד המורה, יוצר את השתוות הצורה הראשונה. כלי האומנות שאנחנו משתמשים בו כדי להשלים את מעשה האמנות של הבריאה, הוא התורה.

פרשת קורח מגיעה בהקשר של מצבה של ישראל שלאחר חטא המרגלים. בפרשה הזו עולה אכזבה של ישראל מעצמם וממנהיגות שהכזיבה והוחלפה. על רקע זה עולה שאלה של דור שלם על המנהיגות שלו. 

שאלת חבר: היתה שבירה בעם ועכשיו חלה שבירה במערכת לוי ?

תשובת הרבה: מאחר ועלתה שאלה לגבי נפוטיזם במערכת, נשאלת השאלה האם הכהונה אמורה לעבור רק בין בני משפחת משה רבנו. האם יש שם באמת כישרון מיוחד, או שזו הוראה משמיים? האם יש להם יחס מיוחד אל האורות, או שמא מבנה מיוחד של אפשרות של תיקון? ואכן, ההליך של מינוי לכהונה מאוד מאפיין את אהרון, שלנוכח זה עולה השאלה לגבי רדיפתו אחר השלום ואחר קו אמצעי. לאופן שבו אהרון נבחר אין כמעט תקדים חוץ מאשר במקרה של המלכת מלכים שנעשית ע"י נביאים. אין דוגמא אחרת או נוספת, שבה העליון מצביע על טבע תפקיד מסוים בצורה כל כך מוחשית, אם זה על ידי כך שהמטה של אהרון פורח מול כל המטות האחרים, או על ידי עצם יכולתו של אהרון להעלות קטורת במחתה שלו, שיכולה לעמוד בין החיים לבין המתים. אין מקרה דומה לזה. 

במובן זה ניתן להבין כעת מהו השורש של למלוך בעזרת האל ובסמכותו. למה למלכים, במהלך כל ההיסטוריה האנושית היה כל כך חשוב לקבל את הסמכות הזו. כל המהלך של בירור מקור ההשראה, 'בשם מה אתה מדבר', מתחיל להתברר בפרשה הזו.

כדוגמא לשורש של השיח הפנימי שלנו ובתוכנו על 'הרב', אקריא בפניכם דברים של בעל הסולם מתוך פרקון ׳קורח ועדתו׳ ב"על התורה": "נמצאים חסידים שהם מגלגול קרח ועדתו, ואינם זוכים בימיהם לרבי אמיתי, לכן הגם שמאמינים ברבם, אבל כיון שהוא רבי שקר, נקראים סובלי אש הגיהנום כידוע. וזה סוד הגמרא" (ב"ב עד.) "תא אחוי לך בלועי דקרח, והראה לה מקום במדבר וכו' וכל ל' יום מהפכים אותם כבשר הקלחת וצועקים ואומרים משה אמת ותורתו אמת והן בדאים". פירוש, שכל חודש יש להם התחדשות, ומרגישים מי הוא רבי אמת, כי כבר סבלו במשך השלושים יום דחדש, אבל ואנו בדאים שאיננו מקימים מה שמבטיחים, וחוזרים ונדונים והבן" (על התורה, פרי-חכם פרקון פ"ה, קורח ועדתו).

כל 30 יום כאשר אותם חסידים מגלגול קורח מסוגלים להתחבר לג"ר, הם מבינים את היותם בגיהנום תחת הנהגה שמטה אותם אל השקר. כל שלושים יום הם מודים שמשה הוא המנהיג ותורתו אמת ואז חוזרים שוב על הריטואל הזה. הם חיים בתוך המתח הזה.

הדבר נכון גם בימינו:  "כי זה עניין כי לא זכה עד אשר אם עשיתי אשר דברתי לך, פירוש: לא אושיע לך קודם זולת עד שתהיה השעה מוכנה לכך, אשר כל המעשים אשר עשיתי לך כל ימיך מכולם התהוו דיבורים של דברי אלוהים חיים שיהיה קולם נשמע מסוף העולם ועד סופו, משה אמת ותורתו אמת והכל אמת ואין בעולם שום שקר ודברים בדויים ובטלים כי שם יהוה ותורתו עליהם והבן ולא יאמרו יותר הם בדאים כנ"ל "(שם). גם זה תיקון של קורח ועדתו, משום שבגמר תיקון יש להם מקום בתוך מכלול הנקודות שבונות את הפרח (את השלמות). כשמידי 30 יום הם מקבלים את ההכרה בג"ר, האור מתפשט בהם. הם תמיד חלק מהבירור שמתקיים בתוך כל אדם לגבי הרב שלו או לגבי ההנהגה שלו ביחס לתורה או ביחס למסך המשותף שנותן את הפירוש לתורה כפי שהוא לומד אותה. גם הטעויות וההכרה בהן נכללות כנקודות בתוך מה שבונה את הפרח הזה עד גמר התיקון. 

מעבר לריגול של עולמות עליונים, צריך להיות בתוכנו התיקון של שלושת המרכיבים של הרוחניות: היחס לקבוצה, היחס לספרים ולתורה והיחס לרב. בגמר תיקון ובעתיד לבוא לא צריך יהיה רב. צריך אותו רק בזמן התיקונים. כלומר, אין יותר צורך ברב כשבו"ן נהיה ס"ג, כשמלכות עולה והופכת לבינה, כאשר ההכרה בהנהגה, ובהשגחה מתפשטת בכל המערכת כולה. כל מה שהיה, 'כל מה שעשיתי לך כל ימי חייך' (שם) הכל שייך, אלא, שלא ניתן להשיג הטבה זאת מראש כי זה לא היררכי. זו משמעות השם "קורח" כביטוי, שכן כל דבר מיתקן בזמנו ובמקומו, כאשר הוא מתגלה. יש מקום לתקווה אך בתנאי שיש הכרה היכן אני נמצא כרגע.

ההגדרה העמוקה ביותר של תפקיד הלוי היא לשאת את התורה, אבל אנחנו לא נושאים את הלוחות באופן ישיר, אנחנו נושאים אותם בארון. יתרה מכך, פעמים רבות היחס הוא שהכהן מכסה והלוי נושא. הוא נושא את מה שהוא לא רואה. הוא נושא את החשיבות. דווקא התפקיד של האמונה מונח אצל הלווים מפני שהם למעשה נושאים את הצורך לעלות מעל הדעת, כי הם נושאים תמיד בהסתרה. מה שמאפשר לעליון להתגלות הוא כשהתחתון לוקח על עצמו את ההסתר. ככל שאנחנו משתמשים במסך ובכוונה כדי להסתיר את השימוש של הרצון לקבל לעצמו ומבקשים לעשות לו המרה ולפדות אותו ברצון להשפיע, באותה מידה העליון יכול להתגלות. אנחנו עושים לו לבוש בכך שאנחנו לוקחים את החומר של העוביות ומבקשים להשתמש בו באופן אחר, מבקשים להשתמש בו כדי שהעליון יוכל לגלות את עצמו, וכדי שנוכל לעבד את מה שהוא רוצה לתת לנו. חלק  מהתפקיד של הלוי הוא הנשיאה, בניית המסך והכוונה וההסכמה להסתיר, כלומר לשאת את התורה מבלי לראות את 'ההוא' (הנסתר). 

העול של נשיאת התורה בארון מבטא למעשה את הקושי של הלויים ללכת מעל הטבע של העצמי.  זה דומה במשהו להשראה ככלי אמנות. היא בלתי נראית, היא מוסתרת ומתגלה מעצם האמונה שלך בתפקיד, בצורך ליצור. הלוי שמשמש גם בתפקיד המורה, יוצר את השתוות הצורה הראשונה, ללמדנו באיזה כלי אומנות אנחנו משתמשים כדי להשלים את מעשה האומנות של הבריאה. התורה מתגלה באופן הזה ככלי אומנות שלמטה נתפס כמו השראה ולמעלה נתפס כמו טבע. הצורך של הבורא הוא להתגלות בתורה, הצורך של האדם הוא לגלות את הבורא בתורה. זוהי נקודת המפגש.

כשהבורא עושה הסתרה זה כמו משחק מחבואים, 'תספור עד עשר ספירות ואז תתחיל לחפש אותי'. יש הסכמה שהבורא יתחבא כדי שתחפש אותו. מה שקורה במשחק המחבואים הזה הוא שכאשר אני מחפש נולדת החשיבות של האחר, כי פתאום הוא איננו ופתאום יש לי הסכמה מצידו שאמצא אותו. אם אני לא מוצא אותו אני מחוץ למשחק. זה כיף ללכת לאיבוד כשאתה יודע שמישהו מחפש אותך. זה מה שהבורא עשה עם התורה. בתחילה היה הסכם של 'הוא ושמו אחד' וכולנו משחקים ומבינים את המשחק. כדי שהאדם יוכל לגדול על מנת להבין את עצמו ואת האחר וכדי שהאחר יוכל להתגלות, צריך את התהליך הזה, את הצמיחה, את דרך המדרגה. אפשר לומר שהבריאה היא מגרש המשחקים, המרחב או הלוח שעליו אנחנו נעים כדי לממש את המציאה, ולכן גם משתמשים ב'חיפוש ומציאה' שהופכת להיות מציאות.