פרשות השבוע
משפטים
"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא,ב)
פרשת מִשְׁפָּטִים לפי הקבלה
פרשת משפטים משלימה את מהלך פרשות שובבי״ם והיא בתוך המבנה שמכניס אותנו לעיבור, למם סתומה, תהליך של ׳ארבעים׳ שמסוגל ללדת נשמה. הפרשה עצמה היא מם פתוחה, שזו לידה, משהו נפתח בה ויולד תודעה של גוף אחד. תודעה של המקום שממנו יצאה ושאליו תחזור ובאיזה מצב היתה רוצה לחזור. היא משלימה את כל מהלך מילוי האותיות שנותן לה את הצעדים בתוך הדרך. בהמשך, ניתנים המשפטים שמונחים בשיתוף שבין הנשמה המלמדת את האדם או את התודעה הכללית הזו, את אופני ההתנהלות בתוך הבריאה, אופני התיקון ואופני גמר התיקון. תחילת הפרשה היא הסיום של הפרשה הקודמת, פרשת יתרו, פרשת מתן תורה, המסתיימת במשכן או במזבח. מתן תורה ממשיך במבנה המשכן, מבנה של מלכות מתוקנת שהוא מבנה הייחוד של הנשמות מתחיל בפסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא,א), וכך הפרשות נקשרות אחר כך נכנסים לענין עבד עברי.
כל הפרשה דנה במערכת החירות והשעבוד, היכולת להשתחרר מהשעבוד והאופן שבו שיעבוד הוא זמני ומסתיים בתנאים מסוימים. השעבוד כמעבר הוא הכרחי, כמו שרואים במצרים שעל מנת לקבל תורה צריך לעבור ממצב של עבד למצב של עובד השם. ממצב שבו משועבדים לרצון עצמי למצב שבו משועבדים, עובדים או מעבדים בתוך עצמנו, למשך זמן של שיתא אלפי שני, את ההויה, את המשמעות של היותנו, את משמעות הבריאה, ומסוגלים באמצעות הנשמה לדבר את זה כמציאות. קריאת הפרשה זקוקה ללבוש אחר, לחושים אחרים. לכן בעל הסולם מדגיש מאוד בפרשה הזו את הצורך בהמרה של חושים גשמיים לחושים רוחניים. ישנו שימוש במונח החוש השישי במובן של גמר ההמרה, ולא כחוש גשמי נוסף.
המעבר ממציאות של שיעבוד למציאות של חירות
המאמר המרכזי בזוהר משפטים הוא מאמר סבא דמשפטים. המאמר מתחיל בירידה לשעבוד של עבד ומסתיים בנציג של הנשמות וההתכללות כשהוא עולה להתגלות ומייצג בכך תודעה אנושית שיש לה בעלות על החירות. משה הוא בעלה של השכינה. הנשמות יכולות להיות משפיעות, כלומר זכרים שנכנסים לתוך המערכת, מפרים אותה ומאפשרים לה להשפיע, לקנות את מציאות ההשפעה שלה. הפרשה מתחילה בפסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא,א) וממשיכה בפסוק "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא,ב). התהליך מתחיל מהיות הנשמה, בגלות ובשעבוד, אך זהו עבד מאוד מסוים, עבד עברי שיש לו תודעת מעבר, של מה שנמצא מֵעֵבֶר. הפרשה סוגרת את כל מה שעברנו בספר שמות עד עתה, ממציאות של שעבוד אל מציאות של חירות. זו פרשה שמספרת את סיפור הנשמה מהשעבוד עד שמשה עולה אל ההר.
"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם, וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד,יב). יש קימה של משה ויהושע משרתו, "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים" (שמות כד, יג). משה אומר לאצילי ישראל "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם, וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד, יד). זה מזכיר את מעמד העקדה שבו אברהם לוקח את יצחק ואומר לנערים שישבו ויחכו להם. "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר, וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד, טו-טז). מה שהיה משועבד שש שנים או שיתא אלפי שני, משוחרר בחינם בשנה השביעית כמו ההכנה של ששת הימים והקריאה 'וביום השביעי' קרא לו מתוך הענן, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה" זו השכינה, "כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר, וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יז-יח). משה נכנס לעיבור, מה שפתח את המם סוגר אותה שוב בעיבור שני, מתוך בחירה. כאמור, עיבור א' הוא מעליון ועיבור ב' הוא מבחירה, מהתחתון.
לאחר ההתגלות יש רצון לעלות. הזוהר מתחיל את המהלך הזה במסע שמתחיל בלילה. המפגש עם סבא דמשפטים הוא כולו מפגש של המרה. מאוד אופייני בסיפורי הזוהר שפוגשים את הזר וממעיטים בערכו ובהמשך מגלים שהוא נשמה גבוהה מאוד. יש מהלך של המרת היחס ולמעשה מדובר בכמה המרות. בהמרה הראשונה התורה מאפשרת לנו להמיר חושים גשמיים, שבאמצעותם מסומן העולם לכדי תפיסה לחושים רוחניים. כלומר צריך להתייחס לחושים אלה כחומר שממנו אפשר ליצור לבוש למערכת תפיסה שונה לחלוטין. מאמר זה ידוע ככזה המוקדש לבירור נושא סבוך זה. נושא ההמרה קשור מאד לחודש שבט, 'המר ימיר' שזו שאלה של היחס אל הקורבן, יחס אל ההתקרבות אל העליון כדי להיות איתו בהשתוות.
להמשך לימוד צפו בסרטון
פרשת משפטים - המרה מהשעבוד לחושים הגשמיים לחושים רוחניים
פרשת משפטים סוגרת את כל מה שעברנו בספר שמות עד עתה. מעבר מהמציאות של השעבוד אל המציאות של החירות. הפרשה מספרת את סיפור הנשמה משעבוד ועד שמשה עולה אל ההר, ומדברת על כמה המרות. ראשית, באמצעות התורה אנחנו מסוגלים להמיר חושים גשמיים, תפיסה. מערכת החושים היא זו שמסמנת ומציגה לנו את העולם. צריך להתייחס לחושים הגשמיים כחומר שממנו אפשר ליצור לבוש למערכת תפיסה שונה לחלוטין. משפטי נשמות זה המקום שמוקדש או שמברר את הנושא הסבוך של איך ממירים את החושים הגשמיים לחושים רוחניים.
פרשת משפטים מדברת על האופן שבו עבד מכיר בעבדות שלו לתפיסה הגשמית שלו, ומאפשר לנשמה שלו לְעַבֵּד ולצמוח, להמיר את החושים לתפיסה ש׳אין עוד מלבדו׳, תפיסה שיש בה אפשרות של קשר עם העליון באמצעות השכינה, תפיסה של מציאות חדשה, כזו של 'בשביעי הוא יוצא'. העבד יוצא מן התפיסה החושית או הגשמית ועושה מזה לבוש. הסיבה לכך שמדובר על חושים היא שאם יש חוק, הוא פועל מלמעלה עד למטה.
חוש זה מה שחש, והכלי הוא הֶרְגֵּשׁ. מה שהוא מסוגל לחוש זה את תווך התפיסה. רוחניות היא לא הגדלה של תווך החושים הגשמי. אם רואים אלקטריק, אנרגיות, זו הרחבת התווך אבל עדיין באותה הסקאלה. הרגש רוחני לא נעשה בכלים של התווך הזה. החושים צריכים לעבור המרה. כאשר אני לא משתמש בראיה ובשמיעה שלי כהוכחה למציאות, אלא מבין שצריך להקדיש אותם, כלומר להפריד אותם, כדי לתת אותם כחומר לבניה של כלי אחר, אני מקבל יראה, כחוש חדש שהוא לא בתוך תחום החושים. אין יראה בחמשת החושים. מקבלים שפה אחרת, יחס אחר, תפיסה אחרת של המציאות. כאשר מבינים שהחושים הגשמיים מטעים, אז לא רוצים להשתמש בהם כדי לאשר את תפיסת המציאות של עצמנו. מחפשים צורה אחרת, חוש אחר, כדי לראות את העליון, את הסיבה, את השורש. יראה משלבת את הראיה של העליון עם סנטימנט אחר. סנטימנט שלא אני שולט בדבר, בראיה, במה שאני רואה. מה ששולט בי זה מה שמראים לי. כשהחושים הגשמיים עובדים אני אומר ״אני רואה״, זה מיד צמוד להגדרה העצמית, לתפיסה, היא לא יכולה להיות מנותקת. התפיסה הרוחנית הפוכה, זה מה שהעליון נותן בי, זה ״גל עיני". לא איך אני מביט בעולם אלא איך העליון מביט בי. דרכו יש לי הרגש של המציאות.
המשמעות של ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע״ (שמות כא,י) בהקשר לנשמה
שאלת חברה: מה זה שארה, כסותה ועונתה?
תשובת הרבה: כמו בעל לאישה, העובד כלפי הנשמה, מחויב לתת לה שארה, כסותה ועונתה. כיוון שאנחנו לא מדברים בתוך העולם הזה, מה המשמעות של שארה, כסותה ועונתה בעניין הנשמה? ׳שארה׳ אלה צורות מזונותיה, כל מה שהיא יכולה להיזון ממנו, כמו התורה. כלומר, סביבה שבה היא יכולה לגדול. ׳כסותה׳ זה הלבוש, שנותן לה מצד אחד כיסוי, ומצד אחד גילוי, נוכחות. ׳עונתה׳ זו בגרותה, המחויבות להביא את הנשמה לבגרות כזו שהיא בתוך המערכת הזו, שיש לה אפשרות זיווג עם האור. זה האופן שבו הזוהר אומר לנו איך לקרוא את פרשת משפטים ואת הצמידות שלה למתן תורה. האמירה בצמידות הזו היא רדיקלית. משמעותה היא שמי שמסוגל ללמוד ולגלות את התורה, והתורה מסוגלת לגלות אותו, זו רק התודעה הנקראת נשמה.
בעל הסולם מחלק את זה גם לעולמות. המקום שבו הנשמה נמצאת ברמת נפש דנשמה זה עולם עשיה, ׳שארה׳, שם אין לה למי להשפיע. עולם יצירה, ׳כסותה׳, כשיש לה למי להשפיע. בעולם הבריאה, שזה שורשה כי אנחנו אדם דבריאה, לא רק שהיא יכולה להשפיע, אלא היא יכולה גם להרים אליה, זה 'עונתה'. בתוך הנשמה עצמה יש רמות של נפש, רוח ונשמה. זהו תיאור של הצרכים שלה, של ההתפתחות שלה, ושל המחויבות של מי שהנקודה שבלב מתעוררת בו. מהי המחויבות של מי שהקוד והסיגנל מתעוררים בו, ומדוע ניתנה לו תורה.
כאשר בעל הסולם מדבר על ׳נשמת אדם תלמדנו׳, הוא מדבר על כלל הנשמות בדרגה מסוימת, לא על נשמה פרטית שתְּלַמֵּד. כשאנחנו נכנסים לתוך הלימוד, באחת מהוראות המיצוב שבעל הסולם נותן לנו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות פסקה קנ"ה, הוא אומר שאנחנו מושכים את האורות המקיפים את נשמתנו. כאשר האדם מתעורר אליה, הנשמה לכשעצמה לא מסוגלת להגיד 'אורות מקיפים', כי היא לא יודעת. מישהו צריך ללמד אותה שיש אורות פנימיים ואורות מקיפים. כלומר שהיא נסמכת על נשמות אחרות. זה יוצר סביבה, מסלול שהשאירו נשמות, תודעות שפסעו בדרך.
במובן רחב, זה האופן שבו הסביבה של נשמות אחרות מלמדת אותנו, כנשמות שהשלימו את עצמן ונסמכו על נשמות אחרות, להגיע למצב של ׳עונתה׳, שבו אנחנו יכולים להשפיע כנשמה את המסלול הזה עבור נשמות אחרות. זו לא הנשמה הפרטית שתלמד אותה, זו נשמת הכלל.
