פרשת פְקוּדֵי לפי הקבלה

בראשית ב', החלק השני של בראשית, אוסף את עצמו אל תוך המערכות הנקראות היכלות ופרשת פיקודי מסיימת ועוטפת אותנו במימוש.  בראשית ב' היה התוכנית האפשרית שהכרות או תודעות נשמתיות יופיעו בעולם ועם ההופעה של אברהם תתחיל האפשרות של התיקון של האדם הראשון. אותה התנסות, תוכל לאסוף את עצמה מה׳בכוח׳ של ההיכלות ל׳בפועל׳ של פרשת פקודי.

סוף ספר שמות עניינו היכולת לבנות למטה אחרי שבירת הלוחות. ישראל עוברים שבירה, משום שהסתלק מהם העדי, אותו תיקון שניתן להם במתן תורה. במקום זאת ניתן להם המרחב שבו הם יכולים להחזיר לעצמם את אפשרות התיקון הראשון של האדם וגם להשלים את מה שהוא לא הספיק לעשות, לחכות לאור הגדול של גמר התיקון או לקרוא לו ולהיות בהיכל. הבניה של ההיכלות למטה היא זו שסוגרת את האפשרות של המסעות של ישראל.

פרשת ויקהל הוא ההכנה למה שאפשר יהיה להפקיד, במובן של ׳לפקוד את׳. זה מתקשר לשרה ולאפשרות לתחיית מתים. המשכן וההיכל, הם מרחבים אליהם אפשר להכניס את אותם רצונות שלא הותקנו מכל מיני סיבות, משום שלפני כן לא היתה לנו סביבה שבה אפשר לעורר אותם ולתת להם את התנאים להיתקן. מדובר גם על רפ"ח הניצוצות.

החומר האחרון שבו אנחנו  נתקלים בפרשת ויקהל הוא נחושת, כחומר תודעתי אשר חוץ מהיותו קו אמצעי הוא היכולת לתיקון הנחש וגם יכולת ההמרה מהחושים הגשמים אל החושים הרוחניים. יש לנחושת את היכולת לנחש את הכיוון, איפה נמצאת נוכחות העליון.

פרשת פיקודי לא מתחילה באות ו׳ החיבור, אלא עושה התחלה חדשה לחלוטין ולכן הפרשה מתחילה במילים ״אלה פיקודי המשכן״ (שמות לח,כא), כאשר המילה ׳משכן׳ חוזרת פעמיים. ״אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה״ (שם כא-כב). בצלאל הוא מי שיכול להפקיד מהתודעה האנושית ולכן יכול להיות אותו מֶחְבָּר מעליון לתחתון, וכן זה שמחבר מהתחתון בכוח האמונה, בכוח העבודה ׳בצל׳, מסוגל להוציא מהכוח אל הפועל.

תהליך המשיחה - מתן התוקף של העליון למעשי תיקון התחתון

בסוף הפרשה ישנו איסוף כל החומרים כולל בגדי הכהן, האופן שבו הם נעשים והמיקום שלהם. בנוסף לתהליך העשיה והמיקום שלהם, נדרש תהליך נוסף, תהליך המשיחה. למרות שנעשו על פי התוכנית, צריך למשוך אליהם אור מאוד מיוחד שנקרא הכשרה ומשיחה. משיחה תמיד שייך לאור חוכמה, לשמן המשחה. כל המערכות, כל הכלים עוברים בשבעה ימים, זה כמו תהליך בריאה שבסופו נעשית ברכה וקדושה. הברכה היא העשיה והמיקום. עשיה פרושה תיקון באמצעות אמונה, וקידוש משמעותו יכולת האורות להיות מופקדים בתוך כלים אלה. כמו ביום השישי, יש ׳ויברך׳ המתייחס לפעולות של העשיה והמיקום, ויש  ׳ויקדש׳ המתייחס למשיחה, שמשמעו אישור התוקף שנותן העליון למבנה של התחתון. 

הדבר האחרון שמוקם זה החצר, "וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ…" (שמות מ׳ לג). אנחנו שמים את המסך של החצר ואז נשלמת המלאכה. כמו שנאמר ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ״ (בראשית ב,ב), בפיקודי נאמר ״וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה״ (שם).  משה השלים את המלאכה ואז מתוארת ההקדשה ״וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ׳, לד-לח). 

ספר בראשית א' נגמר בירידה למצריים שהיא בגדר העלילה המתוכננת, כמו עיבור ראשון שהוא פעולה של העליון על התחתון. עכשיו, כשהמשכן הוא מקום שיתוף של האדם, בכלים שלו, כשהוא רוצה להתאים את עצמו לעליון, זה נגמר בעיבור שני, ב-׳מסעיהם׳. המסע של האדם כלפי העליון בכללותו נקרא עיבור ב', זאת אומרת שזה עיבור מבחירה, מתוך ההבנה שכדי להשלים ולהתאים את עצמי וכדי להיכנס אל תוך המהלך או להסעה בתוך המדרגות, אני זקוק להטבעה של תכונות העליון. הזוהר מראה לנו לא רק התאמה של השמות בהיכלות, אלא גם אפשרות של תיאור הרבה יותר מפורט של האכלוס שלהם כמקום של שותפות.

להמשך לימוד צפו בסרטון