פרשות השבוע
שמות
פרשת שְׁמוֹת - חניכת משה וההכנה לגאולה
מדרש השם של משה
האר"י בוחר לפתוח את הדיון שלו בספר שמות במדרש על שמו של משה. כשבתיה פוגשת את הנשמה הזו, את העיטוף שלה, את ההתגלמות שלה, היא מכנה אותו משה מבלי דעת. יוכבד היא זו שנותנת את מדרש השם, שמשמעותו ׳למשות מ…׳. שמו של משה גם מעיד שהופעת נשמתו היא תיקון גם של שת, שהוא התשתית של העולם כקו אמצעי, וגם של הבל, ששת היה ניסיון לתקן אותו. משה עצמו, אומר האר״י, מייצג את תחילת המבנה של תיקון מתוך עולם התיקון. מתוך העיבור עולה התעוררות של ההכרה בתפקיד של מה שהתהווה כישראל, ועכשיו מקבל את השם שלו.
הירידה למצרים שפותחת את ספר שמות עם הקריאה בשמות השבטים, תביא בצעד הבא את הלידה ואת המיילדות פועה ושפרה. כמה דברים נולדים: פועה מייצגת את לידת ההכרה שיש לה שפה, שתעבור בחיפוש הצורות של השפה כמו פעיה, ותהפוך ליכולת להיות כלים בעלי יכולת לשאת חכמה בצורה הנכונה, שזו שפרה.
ספר שמות כספר הכנה - חניכה של משה לתפקידו
אנחנו נכנסים אל תוך ספר שמות כמו ספר בהכנה. ריצה די מהירה על לידתו של משה, מצב ישראל, הניסיון שלו להיוולד אל תוך הזהות של ישראל, הבריחה שלו מהזהות של ישראל למדין ולבסוף התגלות שם חדש של האלוהות, שם ׳אהיה׳. שם זה, שמתגלה למשה ויתגלה לנו או בנו בהמשך הדרך, ילווה אותנו לכל הדורות משום שזה שם של השתלמות. כל זה מבטא את החזרה של משה לתפקידו ביחס לישראל, את האותות שמופנים יותר למצרים מאשר כלפי ישראל, ואת יכולת המעבר של הפעולה מהרוחניות לפעולה בהיסטוריה.
בפרשת שמות אנחנו לומדים את דרכי העבודה בקו אמצעי, דרך סיפור החניכה של רבי חייא בזוהר וסיפור החניכה של משה לתפקיד שלו. משה יוצא מאומות העולם, שמיוצגות על ידי מצרים. הוא בורח למדין ועובר שם התגלות שמחזירה אותו חזרה למצרים כדי להוציא ממנה את ישראל. משה עושה מעבר מהתרבות בה גדל, תרבות מצרים שמושכת חוכמה, לתרבות מדין שמנסה לתקן את התפיסה לגבי עבודה זרה. הזוהר אומר שההתנכלות לבנות יתרו היתה על שום שאביהן, ככוהן גדול, זנח את העבודה הזרה.
בפרשת שמות מסופר על משה כממשיך יעקב. בדומה לו, בפגישה של משה על הבאר מתרחשים שני דברים: האחד, מפגש עם אומות העולם, פגישה שיוצרת את התבנית המשיחית של לעתיד לבוא והשני, הזיווג. המפגש של משה עם ציפורה דומה למפגש של יעקב עם רחל. יעקב צריך לגולל את האבן, משה צריך רק לשאוב את המים, אבל המים, החסדים, עולים לקראת שניהם. בכך יש לנו השלמה של החיצוניות והפנימיות. משה עולה עד ספירת הדעת, ויעקב מכין באמצעות ספירת התפארת את הקרקע של קו אמצעי.
יציאה מהכוח אל הפועל - הכנה לגאולה
בעוד שספר בראשית הוא ׳יהי אור׳, שמות הוא ספר של ׳ויהי אור׳ שמשמעותו אור שכבר היה. אור שהוצפן בתוך הניצוצין, שהם חלקי מסך שהאורות שלהם הסתלקו כלפי מעלה, מכיוון שלא היו להם מסכים ולא היה להם כלי של אור חוזר. ספר שמות אומר שכל ההכנה של ההצפנה שהייתה בספר בראשית יכולה לצאת מהכוח אל הפועל: ׳ויהי אור׳.
בפרשת שמות ישנה הכנה לגאולה. במעבר מ׳יהי אור׳ ל׳ויהי אור׳ ישנו מעבר ממופע שגנוז בנשמות בודדות יחסית, בתוך שבט, בתוך משפחה, לפעולה בתוך ההיסטוריה של ׳ויהי אור׳, שמערבת את כל העולם ואת התרבות של אותו זמן. ביציאה מהכוח אל הפועל שמתבטאת ב'ויהי אור' יש לראשונה התגלות של הכוח הנקרא הויה, והכרות של התודעה האנושית עם ההשתלמות שהוא מציע לאנושות כולה. ההכנה היא לקיבוץ האורות, ל'רב פעלים מקבצי-אל'.
בהקשר של יציאה מהכוח אל הפועל אנחנו מדברים בספר הזוהר פרשת שמות, על חניכתו של רבי חייא שהיא מאוד קרובה למצב שלנו. זהו מצב של מישהו שאוסף חוכמה ובטוח שהוא יבוא לשמוע את רבי שמעון ולכל היותר יוסיף עוד קישוט לדוכן הרוחני או לידיעה האינטלקטואלית שלו. בפועל, רבי חייא לא מסוגל להיכנס מתוך היחס הזה. הוא צריך לעשות ׳של נעלייך׳, להקטין את הראייה העצמית שלו, את ראיית החוכמה שלו, ולהיכנס לתוך האחוריים. מהסיבה הזו המאמר נקרא ׳ברח דודי בעבודה׳, על שום הסתלקות האורות. רשב"י אוסף את רבי חייא כמו שה אובד אל תוך חבורת הזוהר, אל הנשמה, כדי ליצור את הגילוי על גלות וגאולה.
המהלך של חניכת רבי חייא וקבלתו אל תוך חבורת הזוהר נגמר בשאלה למה ירדו ישראל לגלות ולמה למצרים. בשאלה הזו יש גילוי של המשמעות של הגלות, כמהלך שתחילתו ב׳יהי אור׳, אור שנגנז כדי להביא ל׳ויהי אור׳, שהוא גילוי המשיח.
להמשך לימוד צפו בסרטון
משיח לאור הקבלה - התקבצות אורות תיקון בתודעה האנושית
שאלת חברה: איך הדימוי של משיח בעם, שהוא יבוא רכוב על חמור לבן, מול הרב והמעליליה והמעש?
תשובת הרבה: כן, אבל אמרתי מלכתחילה שזה ספר שמות והפרשה הזו נלחמת בצרות המוחין והתפיסה שלנו. זה כללות התפיסה האנושית איך היא מצליחה להתגבר על החומר שלה, זה משיח רכוב על חמור.
ש: כללות התפיסה האנושית צריכה לרכב על החומר שלה.
ת: כן, אז בכללות תפיסה זו של ההבנה, של הצורך של תיקון הרצון לקבל, אז נוצרת האפשרות, המקום לתודעה הזו הנקראת שיח, לכל הסתברות האורות של התיקון. מה שבני אדם עשו מזה, זה דוגמא טובה לאיך אנחנו מקטינים כל דבר למידותינו.
ש: והמשיח הוא גם כללות?
ת: כן, כללות התיקון של רצון לקבל. כל האורות שירדו כדי שהאור יוכל לשכון ברצון לקבל מתוקן. הוא קשור גם לאור חכמה, המשיח עצמו, השם עצמו.
ש: למה לא לאור יחידה?
ת: לאור יחידה כתולדה. הוא בעצמו מתפתח, הוא יכול להיכנס, לא יכול להיכנס, הוא בעצמו עובר תהליכים. האור הזה של גמר תיקון הוא כמו הכרה. תחשבו על משיח כמו על צביר ההכרה האנושית. זה ענן משותף, זה לא אישיות, זה ענן משותף של התודעה האנושית. הוא בעצמו עובר, הוא יכול להיכנס ולא יכול להיכנס, יש זמנים שזה מתנה אותו בתפיסה של התחתונים.
ש: הדימוי של הכוכב האחד שמנסה לאכול את השבעה מול הריבוי הזה.
ת: הוא מנסה לברר אותם, לאכול זה לברר, הוא מברר ומקיא. 'יכיל בלעה ויקיאנה', זה כל האורות שנבלעים ויוצאים החוצה מבוררים.
ש: אולי באמת הגניזה שדבר שנעלם ומאוד פעיל.
ת: כן, גניזה זה אומר שאם הייתי שמה משהו על עצמי ואומרת אני מתחבאת ממכם, זה בדיוק הגניזה, הגניזה אומר אחת שתיים שלוש מי עומד מאחורי, חפשו אותי, זה קריאה לחיפוש. אנחנו רואים שכללות ההכרה האנושית שקשורה לישראל ולאומות העולם יחד, עוברת בעצמה תהליכים. היא יכולה להיכנס, לא יכולה להיכנס, מזמינים אותה, היא גדלה, יש לה פתאום כוח לגלות דברים גם לגבי עצמה וגם לתוך התודעה הזו.
ההגדרה הטובה ביותר של משיח זה כמו שאנחנו מדברים על התקבצות של האורות, של כל התיקון זה התקבצות כתוצאה מזה של התודעה האנושית, היא משיח.
פרשת שמות לפי הקבלה - ותצפנהו שלשה ירחים - משמעות ההצפנה מחושך לאור ולגאולה גם בלימוד
אחרי הלידה של משה, אימו מצפינה אותו. היא מקודדת אותו בחושך, בהסתלקות, בשלושת החודשים תמוז אב וטבת, שהם החושך שממנו אנחנו צריכים להוציא את האור. הם המבשרים של הגאולה העתידית, של החורבן, שמתוכו נבנית הגאולה. גם משה בעצמו עולה לארבעים יום ונעלם. הוא עולה ויורד שלוש פעמים, פעם אחת כשהוא בורח למדין ופעמיים כשהוא עולה לעליון לארבעים יום. אלה הם עיבורים.
כשאימו של משה מצפינה אותו בתיבה היא שמה אותו בתוך המילה, בתוך החושך שיש בתוך המילה, כדי שאפשר יהיה להאיר אותו. היא מקודדת אותו לאפשרות המעבר מחושך לאור, ולכן שלושת חודשי החושך הם הקידוד של כל הגאולות. הרבה מהלימוד שלנו הוא כמו חדר חושך לפיתוח הקידוד שמאפשר לתמונה לצוף. הצפנה היא צורה של קידוד, זו הסתרה שיש בה אופני גילוי סוד. האופן שבו האור מתפשט ומסתלק, ושוב מתפשט ושוב מסתלק, אלה ארבעת הבחינות שיוצרות את התנועה. כמו תנועה של נשימה, שמתחילה בנשיפה, בהתפשטות, ואז נאסף חזרה לא רק האור, גם הרושם. לא רק הרושם שהאור השאיר בכלי, אלא גם זה שהכלי השאיר באור. נוצר שיתוף של שיח סמוי, האיסוף של האור את עצמו מתוך הכלי מאפשר לקודד אותו. כשהוא מתפשט הוא מאפשר לנו לגלות את הסוד.
הסוד הוא התיקון של שבעת הכלים, או שבעים אומות של הרצונות לקבל, כולם ביחס לאור. זה הכוח של ההצפנה, של אור צפון. כל הזוהר הוא ׳בוא וראה׳. מדי פעם עושים לנו פתיחה ל׳בוא וראה׳ כי אנחנו כל כך עיוורים. אבל הוא, כולו קריאה כזו, תיבת התהודה של הבורא, 'בוא וראה'. הַצָּפוּן הוא צורה של קידוד, של האופן שבו ההתפשטות וההסתלקות בונה יחס.