פרשות השבוע
תזריע־מצרע
פרשת תַּזְרִיעַ מְצֹרָע לפי הקבלה
מפת האפשרויות של הלימוד ממקמת אותנו בחודש אייר שענינו למשוך את ה ו', כלומר למשוך פנימה את החיבור. עניין זה דומה לעניין המצה וספירת העומר שבהם אנו מושכים מלמטה, בהרהור, במחשבה, את הצורך בחיבור ובהיפוך. זה האפיון של מה שאנחנו יכולים לתפוס ולהגדיר בתוך העבודה.
שתי הפרשות תזריע-מצורע, הן משמעותיות מאוד לאדם. הן מתארות את האופן שבו כל הנגעים האפשריים מתעוררים במעטפת העור, הבגד והבית, שהן הגדרות שונות של מערכת היחסים בין המלכות כרצון לבין זעיר אנפין כתורה, כסוכן תיווך של האדם אל החלק האלוהי שבו. כך יכול להיווצר מרחב של שפה משותפת בין האדם לבורא.
מהלימוד בזוהר במאמר ׳אשה כי תזריע׳, עולה השאלה היכן אנו משקיעים את הרצון לקבל, מתוך הבנה שזה מה שנברא. המאמר הגדול של בעה"ס 'פתיחה לחכמת הקבלה' מתחיל מהדוגמה של פרשת תזריע. אחרי פרשת שמיני, התעורר בתודעה שלנו משהו שיכול לרצות לבנות את עצמו על פי הוראות משכן. הוא יוצר סביבת עבודה מופרדת ומוקדשת, שבה יש אפשרות של להזריע את הרצון לקבל בתכונה עליונה, כלומר, להכיר את המערכת כדי לדמות את התהליכים שלה בתוך תודעה אנושית.
זוהר פרשת תזריע, מאמר 'אישה כי תזריע', א-ג
בזוהר אנחנו קוראים את 'אישה כי תזריע' כמצב של התעוררות נפש דנשמה. כשההכרה של הנשמה שנמצאת בגלות מתעוררת, היא מבקשת על גאולתה. "וידבר יהוה אל משה לאמר", אשה כי תזריע וילדה זכר וגו׳", מתי מתעוררת ההכרה של ׳מוֹצֵא רע׳, של הקושי שאנחנו מוצאים בהגדרת מערכת היחסים שלנו עם הבורא? רק כאשר יש התעוררות של ההכרה של הנשמה שנמצאת בגלות, "רבי אלעזר פתח, על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי וגו׳" נשאלת השאלה, למה נאמר על משכבי? במשכבי היה צריך לומר, מהו על? "ומשיב, אלא כנסת ישראל" כלומר, זהו הביטוי של הנשמה, מתוך ההכרה שלה בכוח הכינוס, כוח הסביבה של מערכת הנשמות. "ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה, לפני הקב״ה, וביקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה" כנסת ישראל יושבת בתוך השליטה של הרצונות לקבל ״ושוכבת לעפר״, כלומר אין שום חשיבות לישותה וקיומה. היא שוכבת בארץ אחרת שנקראת טמאה, כלומר אטומה לאורות. "אמרה על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות והגלות מכונה לילות. ועל כן ביקשתי את שאהבה נפשי שיוציאני ממנה", מהגלות. "ביקשתיו ולא מצאתיו משום שאין דרכו להיזדווג בי רק בהיכלו ולא בגלות. קראתיו ולא ענני. כי ישבתי בין עמים אחרים" תחת השליטה של רצונות לקבל "וקולו," אותו קול של בורא, "אינם שומעים אלא בניו", מי שנכנס לתוך ההבניה של בינה. "שכתוב, השמע עם קול אלוהים" שהוא קול בינה. "רבי יצחק אמר, על משכבי בלילות. אמרה כנסת ישראל, שהיא השכינה, על משכבי התרעמתי לפניו, דהיינו שביקשתיו שיזדווג עימי לשמח אותי מקו שמאל ולברך אותי מקו ימין, בשמחה שלמה, מקו אמצעי". לשמח אותי מקו שמאל, משמע להפוך אותי לכלי ראוי לאור, ולברך אותי מקו ימין משמע לקשור אותי לכל מהלך התיקון, לכל מהלך ההשתלמות שהיא סיבת הבריאה. ואז כתוב, ׳בשמחה שלמה מקו אמצעי׳. ׳לשמח׳ הופך להיות ׳שמחה׳ כלומר, כלי ראוי לאור. "כי כך למדנו שמזיווג המלך, שהוא ז״א, עם כנסת ישראל, יורשים כמה צדיקים ירושה ונחלה קדושה, דהיינו מוחין עליונים, וכמה ברכות נמצאות בעולם." זו האפשרות של אותו חיבור של המערכת שהייתה מנותקת עד כה, למערכת הנשמות, שעדיין לא התעוררה אל התכלית שלה.
פרשת תזריע מתחילה בתיאור של איזה רע, רצון עצמי, האדם יכול למצוא ולגלות בעצמו, איך הוא יכול להסגיר אותו ואיך הוא יכול להכניס אותו למערכת של ריפוי שהיא בעצם ראשי התיבות של החודש הזה של ׳אני יהוה רופאך׳.
׳אשה כי תזריע׳ אומר שההשגחה מלמעלה מכינה לכלי סביבה, סוג של רחם, ומאפשרת הריון ולידה. הסיפור כאן אינו על אישה הָרָה ויולדת אלא על ההכנה של הרחם, רחמים של בינה, היא למעלה, כבר מוכנה לנו, וההכרה שלנו צריכה להסכים להיכנס אל תוך העיבור הזה, להיות מוכנה לשים את הרצון לקבל בתוך עיבור. לכן זה ׳אישה כי מזרעת׳, כלי שמזריע את עצמו, כלומר שם את עצמו בתוך הרחם הזו, הסביבה הזו, שהוכנה לו מראש.
לכן זה באמת שיתוף. העליון יצר את הנסיבות שמאפשרות לנו לעשות מהרצון לקבל שלנו, רצון לקבל על מנת להשפיע, כזה שנשמה יכולה לגדול בתוכו בכלל, שהישות הזו יכולה להיוולד.
להמשך לימוד לחצו על הוידאו וצפו בשיעור
פרשת תזריע לאור הקבלה - ההבחנה בדרגות של אנוש איש אדם
פרשת תזריע מתייחסת לשלבים, מדרגות באדם. הדרגה הגבוהה ביותר נקראת אדם, אחריו יש לנו איש, ואנוש. הדרגות האלה הן גם דרגות השכלה של המשכילים. במאמר ״אנוש איש אדם״ למדנו שעומק המחויבות אל הנשמה היא שמקנה את השם. אלה דרגות של שותפות. משם המאמר מוביל אותנו להבדל בין קדוש לטהור, קדושה וטהרה. זה השכל במובן של הצלבה, לסכל ידיים במובן של ימין ושמאל. טהרה ככלי, כאופן שבו אנחנו מבקשים את הנוכחות של האור כדי להפוך לכלי ראוי לקדושה, משהו שביכולתו להחזיק חיים.
מרגע שאנחנו נכנסים לשותפות בהסכמה, לתוך העבודה, אנחנו יכולים לרכוש ולהשיג בהתאם להשגה שלנו את הימין, את רוממות הבורא, ובהתאמה הכלי או התודעה שלנו מקבלת את השם - אנוש, איש או אדם.
אם אנחנו רוצים להבחין את עצמנו כאדם, כדי שאדם יקרא בשם הזה, של אֲדַמֶּה, התנאי הוא שיש לו התקרבות להשתוות צורה, ולכן הקורבן חשוב פה. אז יש לו את ההבחנות האלה. הלל הוא לשון הבחנה.
איך אנחנו מבחינים את הדרגות האלה שבין אנוש איש ואדם?
אנחנו מבחינים את זה על ידי עומק השותפות שלנו בבריאה, בהזרעה של החומר הנברא במטרה ובאמצעי התיקון של הבריאה. זה מה שמקנה לנו את ההבחנה העצמית. ככל שאני מבחינה בנוכחות של העליון, אני מובחנת במדרגותי, הנשמה מובחנת במדרגותיה.
שאלת חברה: האם הכלי שמזריע את עצמו בתוך הסביבה, מיטיב את הסביבה?
תשובת הרבה: הוא מיטיב אותה. זו הבנה שאני לא יכול בעצמי, הבנה של המלכות שהיא צריכה רחם, שהיא צריכה את העזרה של בינה. האופן שבו אנחנו מבטאים את ההבנה של בינה, זו מידת החשיבות שיש לנו כלפי הסביבה, ואז כדי שהקליפה תרד מאיתנו אנחנו צריכים להזריע את עצמנו בתוך הסביבה. זה מה שקורה לזרע, קודם כל נרקבת הקליפה ואז משהו בוקע, לכן יש הבחנה בין קדוש לטהור. זו הבחנה פנימית.
תיקון המצורע ממוצא רע למוצא טוב
השאלה העולה בעניין המצורע היא איך מתקנים את 'המוצא רע', את הפגמים. איך תזריע ומצורע קשורים האחד בשני. ההזרעה מגלה את הפגמים והנגעים, את הביטוי של השמאל. אנחנו משתמשים בגילוי הנגע כדי לעורר את התשוקה אל העליון, לחבוק אותה ולתת לה גילוי עם הימין. התשובה לאופן שבו נברא האדם והעבודה שהוא צריך לעשות בשלושה קווים, מתגלה לנו בפרשה בביטוי מצורע. איך מ'מוצא רע', ממוצא רצון עצמי, יכול האדם למצוא טוב, בבחינת 'וימינו תחבקני' "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב',ו').
הרצון לקבל המתגלה הוא חומר הגלם לטהרה
שאלת חברה: כשהרבה אמרה את המילה ׳תזריע׳ קלטתי שהמוח שלי עמוס. האם אני צריכה לנסות לסלק את כל העומס? האם זהו מצב שבו זורעים ב׳תזריע׳?
תשובת הרבה: אין לנו אפשרות לסלק ואין בכוחנו להימנע מחשיבה חומרית או גשמית. למשל, מאוד קשה לחשוב על פחם כחומר גלם של יהלום, זה עובר טרנספורמציה כל כך עמוקה של לחצים ותהליכים. אני יכולה לומר ״פחם זה לא טוב״ ולפסול אותו, אבל בכך אני פוסלת את חומר הגלם. אין לי את היכולת לשפוט חומר גלם מראש. חומר הגלם הוא זה, הוא אני, זה הדבר שנברא ואין לי עניין למצוא בו רע או לדבר בו לשון הרע. זה מה שיש לי ואת זה אני רוצה לזרוע בתוך סביבת העבודה, בתוך הרחם שמוצעת לי. לשים את עצמי כ׳רצון לקבל׳ עם כל מה שיש בו, כי שום דבר בו אינו מיותר, ולהכניס אותו לתוך סביבת העבודה שהיא מעין רחם, במטרה שמה שיוולד מהלחץ, מהטמפרטורות ומהתהליכים האלה, יהיה צורה של אדם או צורה שהולכת ונעשית דומה ליוצרה ולתכונותיו. זה פירושה של 'תזריע'. ואכן, מה שמתגלה לנו הוא שדווקא באדם שרוצה להידמות, זה שרוצה להיכנס לתוך התהליך הזה, מתגלים כל הפגמים של ה'מוצא רע', המצורע, כל מה שאוטם את האור, כל מה שלא מסכים, שהוא בעצם חומרי העבודה שלכאורה רצינו לפסול. אלא שלא עלינו לעשות את הטהרה שאנו כה זקוקים לה. לא רק שאין בכוחנו אלא גם כל טהרה שנעשה היא נגועה. נניח שאפשר היה, זה תמיד היה נגוע. לכן זו בקשה שבעזרתה אנחנו לפחות מנסים לנטרל את ההרשעה. יתרה מכך, 'המכוער' הזה שאני מגלה במיוחד בעבודה הוא זה שהולך ל"אומן שעשאני"(חז"ל, מסכת תענית כ',עב') אנחנו בעצם מבקשים להיות שותפים לדרך שתוביל אליו ולא להיכנס תיכף אצלו. חלק מהעבודה הוא החלפת הבגד, כדי לעטות את הלבוש שיתאים יותר ויותר לפנימיות עד שמגיעים לחדריו.
המשמעות של מצורע בעבודה
שאלת חברה: תזריע זה בחירה בחיים, ומצורע?
תשובת הרבה: מצורע הוא ההכרה בשאלה למה אני צריך חיים. מצורע פירושו 'מוצא רע' בזמן ובתוך העבודה. יש הארה מאוד מסוימת שמסייעת לנו להבין את הצרעת והיא נקראת 'סתימו' או 'סגירו'. זהו מצב שבו הרצונות לקבל סוגרים את האפשרות של הרצון לקבל אורות, כמו מנעולא. מצורע הוא הכרה שנובעת מ׳תזריע׳. הצירוף הזה של תזריע-מצורע אומר שאם יש הזרעה של רצון לקבל בתוך המערכת של בינה, בתוך הרחם הזו, אז היא מוצאת רע, היא מוצאת את הרצון העצמי על ביטויו, וזה מצורע. רק בתוך המרחב או הרחם של בינה אפשר למצוא את ההגדרה של המנעולא. רק כאשר יש מפתחא, יש מנעולא. כאשר יש פתיחה של האורות בשיתוף פעולה של בינה ניתן להבין מה בנו סוגר את האורות, את המנעולא, את 'הוצאת הדיבה' שהיא הדיבור כנגד הבורא או כנגד האור. את צריכה שתי אלטרנטיבות אמיתיות. אין לך אלטרנטיבה אמיתית לפני ׳תזריע׳. בתוך הרצון לקבל לעצמו בלי התעוררות הנקודה שבלב אין בחירה. יש העדפה, לא בחירה. בחירה מתאפשרת רק כאשר יש שתי צורות שונות מהותית אחת מהשניה. שתי הצורות האלה מגיעות לידי ביטוי רק כשיש התעוררות של 'תזריע', של הנשמה, שבתוך מערכת של עבודה היא יכולה להבחין בין קבלה להשפעה.
