פרשת השבוע תְּרוּמָה לאור הקבלה - שלוש תרומות

בפרשת תרומה מוזכרת ׳תרומה׳ שלוש פעמים. מעבר לפסוק המרכזי ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (שמות כה,ח), עצם תנועת ההרמה - ׳תרומה׳ – מסמנת שלושה מעברים: מטומאה לחול, מחול לקודש, ומקודש לקודש הקודשים. שלושת המעברים האלו משרטטים גם את צורת עליית העולמות אל תוך עולם האצילות, וגם את מבנה עולם האצילות עצמו כעולם התיקון: איך הוא מטביע את חותם נוכחותו במבנה שישראל יכולים לבנות מתוך תודעתם, ומתוך מה שמיוצג בענפים.

מתגלה כאן יחס עמוק בין ענף לשורש: היכולת להוריד כוחות עליונים אל תוך המציאות, כדי להרים את האנושות, ואת כל המציאות כולה. האמצעי המרכזי לאפשרות הזו, הן של הקשר והן של ההתאמה, הוא מבנה השכינה. בעל הסולם רואה את תרומה כתולדה של מהלך השוב"בים, של כל האופנים שבהם הבורא מראה לתחתון את המהלכים האפשריים. זו הפעם הראשונה שיש מעין הצלחה של האנושות למשוך את השכינה לתחתונים: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (שם). עניין העשיה לא מדבר רק על עשיית כלי, אלא ביכולת לשעות, לשמוע ולהכיר את מבני העליון כפי שהוא הכין אותם, כדי שהוא יוכל לשכון בתחתון.  

״ויקחו לי תרומה״ – תנאי ההתקשרות 

הפסוק ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ (שמות כה,ב) קודם ל״ועשו לי מקדש״, והוא מגדיר את תנאי ההתקשרות. ׳לקחת׳ שייך לעצה של זיווג, כמו לקחת אשה, לקחת דבר שמונח, מוצע ומחכה שמשהו יקח עליו אחריות, וישתף אותו בתוך חייו. ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ פירושו הכרה שהתרומה ניתנה ממנו. כל סדר העבודה נסמך על הכרה בצורך בעזרה ממנו, כדי שיהיה בכלל עם מה לתרום, כוח ההתרוממות וכוח ההתאמה של ה' לגבי ו' ושל ו' לגבי ה'. 

כאשר כל החומרים התודעתיים משתתפים – הרצון לקבל, הכיסופים, הקו האמצעי, היכולת לנחש מתוך ההיכרות מה מזומן לנו עכשיו, נבנית תודעה שמסוגלת לחבר בין תחתון לעליון, בין שפלות לגבהות, בין חשיבות העליון לביטול החשיבות העצמית. החומרים התודעתיים האלו הם חומרי המשכן: הקרשים, הבריח המחבר אותם והופך אותם לתחום, לחלל שבו התהליך של מעבר מטומאה לחול, מחול לקודש ומקודש לקודש הקודשים יכול להתחולל. 

בפסוק ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ (שמות כה,ח-ט) הראייה מתפרשת באמצעות בינה שהיא שמיעה, ומתוכה מגיעים לעשייה שהיא התקנה ועליה מעל הדעת, כתנועת התרומה.

פרי חכם, על התורה, פרשת תרומה - שכינתא בתחתונים

״'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ' פירוש, עניין שכינתא בתחתונים, כמ"ש 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. דהיינו, 'כִּי בָחַר הוי׳ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ'. 'אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי'. באיזה בית האור יכול לנחות? אנחנו מדברים על הב' כבית, או המלכות שנעשית בבינה בית והיכל. "צריכים לדעת, שהוא מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשמוע לאהבה את הוי׳ בכל לב ונפש". התנאי הוא שכל הכוונות והתכונות מוקדשות בלתי לה׳ לבדו בלי פנייה, וכל הרגעים האלו יחד נאספים ליצירת משכן. "ואותם הרגעים אשר לבו של אדם במדרגה זו, נקרא לבו היכל להוי', ושוכן בקרבו". היכל הוא 'הא לך כל האורות'. כשהמלכות, מצליחה להקדיש את עצמה לבורא, לעשות לו מקום בה, היא נקראת היכל. "כמ"ש 'עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו'" דווקא בלילות, כשיש פער, בגלות מדעת אותו.   

"ופירש בזוהר, 'דלאו ארחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה'״ שאין דרכו להזדווג בי אלא בהיכלו. "וכיון שמטהר לבו מעבודות זרות" טהרה היא המעבר הראשון, מטמא לחול "והורג את הכלב הרע, הצועק הב הב, מיד באותו רגע נגמר צורת המקדש, והוי' שוכן בו, וזה שאנחנו מתפללים תמיד, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" שזה התנאי של לימוד, מקום המפגש בין עליון לתחתון. 

"וזה ענין, השירות ותשבחות שביצירה. שעל ידם מכיר שאני הוי' קודם החטא ולאחר החטא. כמ"ש 'הַשֹכֵן אִתָּם בתוך טמאתם'. פירוש, 'מעולם לא זזה שכינה, מכותל מערבי של ביהמ"ק, אלא בגלות. 'ולא כשאני נכתב אני נקרא' ולכן נותנים שיר ושבח ליוצר אור מתוך החושך הוא מזמר העריצים, כי הס"א, נכנעת מאד בראותה להדיא ששפחה מכבדת הבית, למשכן גבירתה." כשהרצון לקבל רתום לשרת את הנשמה. "והאלילים כליל יחלופו 'והתבוננת על מקומו ואיננו' כי אין רשע. וקורא בפיו הפסוק, 'וזה לך האות וכו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה״. זו ההתגלות למשה, הסימן. 

"ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת שהוציאנו ממצרים והוי' בעצמו נגלה עלינו, לא על ידי שליח. ו'לא תֹסִפוּן לראֹתָם עוד עד עולם'. זה מעלהו לעולם הבריאה. ו'כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה'. זה מתאפשר רק בפנים, בהיכל. אין לאף אחד רשות לומר שהרעה היא טובה בפומבי, אלא רק כשהאדם בתוך המשכן. "כי רואה בעליל, ש'מפי עליון לא תצא' וכו' ו'משה ואהרן שקולים כאחד'. על כן מברך מיד על שניהם בא' 'יוצר אור ובורא חשך'. כי לפני ההתגלות הנ"ל, אין לו לברך אפילו על 'יוצר אור', כי כתוב, 'ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אוֹר' דהיינו ווי ויהי, שקיבל האור בשמאל שלו, מחמת שלא גירש את הכלב הרע מפתח ביתו.

אבל אחר ההתגלות בסוד הזמירות", כריתת הראש של השמאל,  "אז נאמר 'וירא אלהים את האור כי טוב', וזה הסימן אם האור טוב, בשעה שמברך על בריאת החושך, בסוד הקריאה בהוי', ומ"מ משתתפין אפילו עם מלאכי מעלה" כשהם אומרים 'קדוש קדוש קדוש', יש לנו את שלושת המעברים בין המצבים: מטומאה לחול, מחול לקודש, ומקודש לקודש הקודשים. "בסוד 'וקרא זה אל זה' כדי שלא יקטרגו עלינו, כי בזמן הזה," בזמן שתא אלפי שני, "תענוג תמידי אינו תענוג. וצריך לסיוע ממלאכי מעלה מקדושתם למקום, בסוד, אין עמידה [ישיבה] בעזרה וכו'. 

אבל בין כך ובין כך, מטו לגאל ישראל, וכיון שמטו לגאל ישראל, אז מלכא קדישא עילאה, נטיל בדרגוי לקבלא למטרוניטא ופשיט לה ימינא. על כן צריך לעמוד לכבוד המלך הנוסע למשכנו ולהיכליה, והוי' בהיכל קדשו. ע"כ צריך שם אתערותא דחדוה ויראה, בג"ר מחיבוקין ונשיקין, ואז שואל צרכיו, כי שכינתו בתוכנו, וכל עמי הארץ נכנעים מאד. ובג' תחתונות זמן הזווג לאחדשא ברכאן, ואז אין כבוד המלכות, ואין דרך ארץ שימצא שמה בשעת מעשה הזאת, לכן פוסע לאחוריו שלש פסיעות, עד עשיה דעולם הזה"     

הוא לא נשאר במקום הזיווג בקודש הקודשים, אלא פוסע אחורה עד העולם הזה. יש לנו את העליה, את המקום שמאפשר את הזיווג עם המסך של השכינה, ואז את ההליכה אחורה שאנחנו יורדים חזרה כדי לאסוף עוד ניצוצות ולעשות שוב הרמה.  

להמשך לימוד צפו בסרטון